שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איילת שני
איילת שני

ספרי מה שלומך, את נראית מרוצה.

אני מרוצה. כן. החיים שלי הסתדרו הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אם היו אומרים לי בגיל 14 שאני אתחתן עם בחור נחמד ויהיו לי ילדים נהדרים ועבודה שאני אוהב, זה היה נראה לי מטורף. באמת לא ידעתי מה יהיה איתי, עד גיל מאוד מבוגר. אבל אף אחד מהפחדים שלי לא התממש.

ממה פחדת?

הייתי ילדה כזאת שתמיד הלכו אחריה ארבעה כלבים בלי רגליים, וחשבתי שאולי אהיה וטרינרית. אבל הייתי תלמידה נוראית ודיסלקטית. עד גיל מאוד מבוגר חשבתי שאני טיפשה. למעשה, עד שהתחתנתי חשבתי שאני טיפשה.

לא ייתכן. ההורים שלך לא אמרו לך שאת לא טיפשה?

אני לא בטוחה שהם לא חשבו ככה בעצמם. ואני עדיין לא לגמרי בטוחה שאני לא טיפשה.

איך מישהי כמוך יכולה להיות טיפשה?

התחושה שאולי אני יכולה להגיד משהו הגיע רק אחרי הילד הראשון. אז התחלתי לעשות קומיקס. וכל מה שקרה לי, קרה לגמרי במקרה. כשאני מסתכלת אחורה, גם לא בצדק. כשהתחלתי להיות קריקטוריסטית פוליטית הייתי ממש גרועה. בשנתיים הראשונות אני לא יודעת מי נתן לי לאייר. אבל נורא התאמצתי, לא ויתרתי, לא התייאשתי ונורא רציתי. לקחתי את ההזדמנות.

את תמיד לוקחת הזדמנויות?

תמיד. אני חושבת שביסוד של אנשים שדוחים הזדמנויות יש מגלומניה. ובגלל שאני במקור כל כך חסרת ביטחון, ותחושת הערך העצמי שלי כל כך רופפת, אני לא מעיזה לא לנצל הזדמנויות. חוץ מזה אני אוהבת נורא לעבוד. אני רק רוצה שכולם ילכו מהבית וייתנו לי לעבוד.

באמת?! זה נורא.

אני באמת אוהבת לעבוד. בטח יותר מאשר להיות עם הילדים. כאילו, מה עוד יש? להיות עם הילדים? סיוט. את לא אוהבת לעבוד?

נראה לך? אני שונאת לעבוד.

אותי זה הציל. זה נתן לי תחושה של ערך. מקום. בית. זה ממש השקיט לי את כל הרעשים. הבריא אותי. זה המקום שאני מרגישה בו הכי נוח. אפילו יותר מהאמהות.

ואת אוהבת להיות אמא?

כן.

גם את היומיום - לוגיסטיקות, שניצלים, חוגים?

אה, אני אמא מאוד מזניחנית, יש לי שיטת גידול שדוגלת באהבה והזנחה. אני לא עושה הסעות וכאלה דברים.

מה זה אהבה והזנחה? נשמע טוב.

אהבה - אני מאוד אוהבת אותם, זה קל לי מאוד. ואני נורא מרוכזת בעצמי גם כשאני איתם. זו ההזנחה.

גם אני. למשל, אני אף פעם לא מסוגלת לקחת את הילדה שלי למקום שאני אסבול בו. גם אם אני יודעת שהיא תיהנה.

הקטנה שלי יום אחד ראתה נדנדה ושאלה אותי מה זה. היא לא ידעה.

ברור. אני לעולם לא הולכת איתה לגינה, נגיד.

זה יפה, כי היא הראשונה. את הגדולים עוד לקחתי לגינה. אהבה והזנחה.

לא חשבתי שאפשר להפוך את זה לאידיאולוגיה. מה עוד נכנס שם? את חושבת שאני יכולה לא לשלוח אותה לחוגים, למשל?

זה כבר מורכב. הגדולה, כשגרנו במרכז תל אביב, היתה הולכת לבד לחוגים. היא היתה בכיתה ב', חוצה כבישים והולכת ברחובות. זה אסור. הקטנה, שעכשיו גרה בפרבר, לא הולכת לחוגים. אני לא עושה כלום. כלום. אני קצת מרגישה אשמה, האמת.

והיית מעורבת במה שקורה בגן או בבית הספר?

בוודאי שלא. אני לא מתנדבת, אני לא יודעת. כלום.

ויש לך סבלנות?

לא. אני גם לא משחקת איתם. זה נורא משעמם אותי.

גם כשהם גדולים זה עדיין משעמם?

בטח. אני משחקת עם החברות שלי מונופול? למה שאני אשחק עם ילדים מונופול?

מפתיע כמה משעממת האמהות יכולה להיות, לא? נגיד, חשבתי שבגלל שאני אוהבת לקרוא אני אוהב לקרוא לילדה שלי סיפורים. משעמם!

נכון. זה ממש משעמם. והם באמת לא קוראים כלום, הילדים שלי.

אוקיי. בואי נדבר באמת על המחיר של שיטת האהבה וההזנחה.

גידלתי ילדים לתפארת, הם מאוד בריאים נפשית, נורא בטוחים בעצמם. אין להם על מה להיות בטוחים - אבל יש להם ביטחון עצמי, הם מסתובבים בעולם עם תחושת ערך, מה שלי לא היה. למרות שאין להם ערך.

זה מה שחשוב, לא?

אם את מאמינה שאושר זה הכי חשוב. ואיך שבן אדם מרגיש עם עצמו זה חשוב. לדעתי עושים מזה יותר מדי עניין. לי עצמי אין שאיפות לאושר. אני מעדיפה אנשים מעניינים על פני אנשים מאושרים.

מה? לא היית מעדיפה להיות מאושרת מאשר מעניינת?

אני לא אוהבת את הניתוק הזה באושר. הוא הופך להיות מטרה שלא מתבססת על כלום, כמו הביטחון העצמי של הילדים שלי. אושר כזה לא מעניין אותי ולא נראה לי משהו שצריך לרדוף אחריו. אני מעדיפה להיות פחות מאושרת ויותר עם ערך.

את מרגישה שלמה?

יותר ויותר עם השנים. לא חושבת שהיה לי יותר טוב מתישהו. אני לא מתגעגעת לשום דבר יותר טוב. אני נורא מאושרת היום, אבל בטח שאני מצטערת שהזמן עובר.

אני מאוד פוחדת מהבוקר שבו אני אקום ואגלה שבן לילה הפכתי לחורבה.

בצדק. אני כבר שם. אני לא מזהה אותי. זה מתחיל מזה שאת מצטלמת, ואחת לעשר תמונות יש תמונה סבירה. פתאום מגיע הגיל שאין תמונה טובה. מצלמים אותך עשרות ומאות פעמים, ואין תמונה טובה. אין. זו באמת אחת הסיבות שאני אוהבת לעבוד מהבית. אני לא מסוגלת לחשוב איך זה להתמודד עם חיים שבהם אני צריכה להזיז את הצורה שלי כל הזמן לכל מיני מקומות. לחשוב איזו חולצה ללבוש בבוקר.

את חושבת שיש לך כישורי חיים טובים?

כן.

מאיפה?

מאומללות. בחיי. הייתי ילדה עצובה ולא מאושרת, ונערה עצובה ומטורללת על כל הראש.

למה היית עצובה?

קודם כל הייתי נורא חרדתית. היו לי פחדים איומים מהמוות. מגיל שלוש כבר היו לוקחים אותי לכל מיני טיפולים. היתה לי פסיכולוגית זקנה שפחדתי להגיד לה כמה אני מפחדת מהמוות, כדי לא להבהיל אותה. כל החיים סבבו סביב פחד המוות, סביב החרדות.

אבל למה? איפה פגשת או ראית מוות?

אני חושבת שההורים שלי עשו עבודה מאוד גרועה בילדותנו. הם אנשים נפלאים, הם הורים נהדרים לילדים גדולים, אבל לא שוס לקטנים.

למה? כי איזה בית זה היה?

כאילו גדלתי בבית הכי מפנק שיכול להיות. אליטה אשכנזית, מצליחים, לא היינו עשירים אבל לא חסר כלום. אבל תמיד הייתי מקנאה בילדים שההורים שלהם לא נראו להם כל כך... גדולים.

סירוס. קלאסי.

כן! כי ההורים שלי היו כל כך חכמים ודעתנים, ומצליחים ומוצלחים. ומוקפים באנשים. ומתעניינים אחד בשני.

אלוהים! היתה להם גם זוגיות נורא טובה?

תלוי את מי את שואלת. אמא שלי היתה מאוהבת באבא שלי כל החיים. הוא היה הדבר הכי חשוב לה, בטח יותר מאיתנו. ואבא שלי, הוא אבא שלי, את יודעת. היו לו עניינים מהצד. יש לי חצי אח מזה. בצל הורים כל כך גדולים, אתה גדל גמד.

כי בכלל כילד אתה תופס את ההורים שלך כאומניפוטנטיים, גם אם הם כישלונות גמורים. בטח תמיד ציירת אותם עם ידיים ורגליים ארוכות.

לגמרי. נורא נורא מסרס. יש לי תמונה שלא רואים לאמא שלי את הראש מרוב שהיא נראתה לי גבוהה. ולא עמדתי בשום ציפייה, את יודעת.

והיו ציפיות? איזה?

ברור. היתה ציפייה למוצלחות.

איזה פחד.

אהבו מוצלחות וקידשו את הידע ואת הלימודים. לא היתה חשיבות לזה שהייתי ילדה טובת לב, שהכל נכנס לי לנשמה, כל החיות וזה. זה נראה כמו קשקוש. נגיד, כשאמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות וטרינרית, הם הסבירו לי שאני לא אוכל להיות כי אני תלמידה איומה. אז להיות בן אדם, זה לא היה דבר מאוד חשוב.

אתה מרגיש שלא רואים אותך. זה ממש קשה.

כן. אני לא חושבת שהיו לי חוויות טובות. ובלי שום קשר היו לי קשיים כי הייתי מהגרת, מגיל שלוש עד שבע גרנו בצרפת, ואני דיסלקטית לשפות, לא ידעתי לא עברית ולא צרפתית. זה באמת היה נורא קשה. הייתי ילדה כל כך לא מאושרת. אבל את יודעת, הילדות זו תקופה מחורבנת לכולם.

אני לא חושבת שיש לי באמת סיכוי להיות הורה טוב. רק מקווה שהילדה שלי לא תכעס עלי, כמו שאני לא כועסת על ההורים שלי.

גם אני לא כועסת על ההורים שלי. אני אוהבת אותם אהבת נפש. גם את אמי המתה וגם את אבי.

אני זוכרת את מות אמך. איזה מין אדם היא היתה?

מפוארת. זו המילה. פשוט אשה מפוארת. נורא מקורית. יותר מדי מקורית. כמובן שמטומטמת לחלוטין בניהול חייה. אבל גאון. לא נחמדה.

כריזמטית?

מאוד.

כזאת שכולם מחזרים אחריה ומבקשים את חברתה, אבל היא לא מעוניינת.

כולם. מוכנים לעשות הכל בשבילה, בלי שהיא תעשה כלום. עובדים אותה. היא ידעה להקשיב. לתת עצות. אבל היא היתה עצלה. ואנשים אהבו אותה, השתגעו עליה. גם אנחנו.

גם הילדים במקום הזה, מחזיקים את שולי הגלימה?

כן. בתור ילדה הערצתי אותה ובתור אשה אהבתי אותה.

זה מאוד קשה.

מאוד. מאוד.

אתה נשאר תקוע כל החיים בפוזיציה הילדותית הזאת.

כן. עם כל הכאב של המחלה שלה, היא תיקנה משהו בקשר שלי איתה. כי היא כבר לא היתה כל כך גדולה.

ניבע הסדק.

כן. והיא גם היתה כבר מישהי אחרת, היא עוררה בי אפילו רגשות אמהיים. נורא אהבתי אותה כשהיא היתה חולה. אמא שלי באמת היתה אשה מדהימה, אבל מה לעשות, בתור אמא היא היתה איומה.

אני מנסה להבין איך זה להיות ילד שמעריץ את אמא, שרודף אחריה. שמתחרה על תשומת לבה.

מתחרים עם החברות ועם אבא שלי. כאילו, אבא שלי היה במקום ראשון, חברות במקום שני, מנגו במקום שלישי - היא השתגעה על מנגו ועל כל מיני שוקולדים שהיא היתה מחביאה מאיתנו הילדים, ורק אחר כך אנחנו. היא היתה נהדרת באמת.

תכתבי עליה ספר.

די. למה את אומרת דבר כזה?

כי את צריכה.

אז אחד החלומות שלי באמת זה לעשות ספר קומיקס. עליה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת, אבל הייתי רוצה.

חוט של עצב משוך על פני הטקסטים שלך.

קצת. אבל גם המון שמחת חיים. ביזבזתי כל כך הרבה שנים על להיות עצובה. אני באמת מתייחסת לחיים בתור פלא ומתנה. בשנים האחרונות אני מופתעת רק לטובה - מהילדים. מהבעל. מהנישואים. מהמקצוע. מהחברות שלי.

אבל בכתיבה מורגשת המון תוגה. תוגת הנשיות הישראלית. תוגת הבורגנות. תוגת הגיל.

כשאתה כותב על משהו אתה מכוון אליו את הפנס. מקצין. כשאני רוצה להיפרע מהבן שלי על גיל ההתבגרות הבאמת מחריד שלו, אני שואלת את עצמי איך אני מעבירה את זה בצורה הכי קיצונית. מוצאת את הדבר הכי מאפיין. זה לא בדיוק הוא ולא בדיוק אני. זה הניסיון למצוא את הדבר הכי כוללני, שאוכל להכליל אותו יחד עם כל המתבגרים באשר הם. זה לא החיים שלי, זה הניסיון למצוא מה מכליל אותי, לא מה מייחד אותי. בגלל זה אני לא מרגישה שהכתיבה שלי מאוד אישית, למרות שזה נראה ככה. אני שואלת את עצמי מה מכאיב בחיים שלי ומכאיב לכולם. אני לא דמות. אני כולם.

נוח לך להיות כולם?

כן. זה מנחם. אני לא באמת כולם כי אני מתבוננת מהצד. האושר האמיתי זה לעלות על נקודה שהיא על פניו בנאלית, ולגרד אותה עוד שכבה עוד שתיים, ולמצוא את הלא בנאלי.

מעניין. כי הרבה מההבחנות שאת עושה הן קצת עגומות, לפעמים הן מוציאות אותך פתטית. נראה כאילו לא אכפת לך מה יחשבו עלייך.

זה כל כך קל. אני לא מבינה למה אנשים לא עושים את זה יותר. פשוט תקטינו. הנה הפתרון - תצחקו על עצמכם, תגידו רק דברים רעים ותדייקו. אי אפשר לקרוא בן אדם שחושב על עצמו דברים טובים.

המקום של ההבחנות האלה הוא מאוד...

כואב. זה לא דיכאון.

תעשי עבורי את ההפרדה.

אני רואה את כל הסחי של החיים. באמת. יש לי הרגשה שאני ממש רואה את הג'ונגל שמתחת לכל ההתנהגויות האנושיות. אני חושבת דברים איומים על המין האנושי. גם אהבה אני מפרקת לפרודות כאלה שזה יוצא מכוער שאלוהים ישמור. בכלל, כל דבר טוב, כשאתה נובר בו לעומק, נובל ומתכער כמו פרח. ויחד עם זאת, פליאה ואושר עצום על הקיום.

עברת טיפולים בשביל זה?

ברור.

קונבנציונליים?

ברור. טיפול קונבנציונלי וכדורים קונבנציונליים. אבל אני לא חושבת שזה מהטיפול. אני חושבת שזו בחירה.

שונאת את המילה הזאת.

יש אנשים שיש אצלם הפרדה גדולה בין מה שהם חושבים שהם צריכים לעשות לבין מה שהם עושים. הם נורא רוצים לאהוב את הבחור המקסים, אבל מה לעשות, הם לא אוהבים אותו. אצלי אין הפרדה. אם אני חושבת, אני עושה. אני לא חושבת שאני צריכה לאהוב את הבחור המקסים, אני פשוט אוהבת אותו, ואני כבר לא אוהבת את הבחורים הלא מקסימים. יש לי חברות שצוחקות עלי, שטוענות שבאיזשהו מקום זה מאוד נטול רגש לחיות ככה, שאני כמו מכונה, אבל אני לא. אני מבינה את האהבה שלי. אני מבינה למה אני אוהבת את מי שאני אוהבת.

ולמה את אוהבת אותו?

כי הוא פשוט איש נהדר. החיים לא עוברים לידו. הוא מבין שאנחנו על זמן קצוב, והוא רוצה לנצל אותו הכי טוב. וגם הג'ינגול הזה בין החלקים של החיים, הוא עושה אותו מדהים. הוא מקדיש זמן להכל - לחיים, לזוגיות, לילדים.

עד כמה הוא דתי?

מאוד.

עד כמה זה מבלגן את החיים בבית?

הוא מאוד דתי, אנחנו מאוד שונים, הוא דורש מהילדים קצת.

וממך?

ממני לא דורשים.

אף פעם?

לא. לי מניחים.

כשאת שופטת את עצמך את שופטת את עצמך בחומרה?

אני מקווה שאני שופטת את עצמי בדיוק. אבל כן, בחומרה. ומגיע לי בחומרה.

למה זה מגיע לך?

כי יש בי דברים שליליים.

מה למשל?

אני חסרת סבלנות. אני חמומת מוח. אני וכחנית ודעתנית לפעמים. אני נרפית. אני לא מספיק רזה.

זה מאוד מעסיק אותך. דימוי הגוף.

כן. זה מעליב אותי שיש משהו שלא הצלחתי להשתלט עליו.

למה חשוב להשתלט עליו? למה זה כזה חשוב להיות רזים?

כי זו חולשה שאתה מסתובב איתה וכולם רואים לך. רואים שאתה חלש.

בכתיבה זה מוטיב חוזר ודווקא מהזווית של הפיתוי. של עוד לחמנייה אסורה.

כן, כי אני בזה לתאוותנות מכל סוג. למשל, אני שונאת חפצים. אין לי דברים. אני אפילו הגעתי למצב שאני שונאת ספרים. אין לי כוח לגושי האבק האלה. אני רוצה מיטה שעשויה מנירוסטה, רצפה מבטון חלק. ואני שונאת בגדים. אני שונאת איפור. אני שונאת כל דבר שנראה לי כמו בור שאתה ממלא אותו ממקום לא נכון.

הבחנה מעניינת.

זו תאוותנות. אמא שלי למשל היתה מטורפת על קניות. כל הזמן היתה חוזרת עם שקיות ועם בגדים ונעליים וזה בור שלא יתמלא לעולם. אני לא אוהבת בגדים, חפצים, אני לא אוהבת יותר מדי ילדים, אני לא צריכה יותר מדי אהבות, אף פעם לא בגדתי בבעלי. אני באמת מסתפקת במה שיש, ורק עם האוכל זה דבר נורא. שם באמת אני לא מצליחה להתגבר.

אבל למה צריך להתגבר על הכל? למה אי אפשר לתחזק איזו חולשה?

כי היא מכוערת. יש חולשות שאני חיה איתן יותר בשלום. אבל זו לא.

אבל למה דווקא זו חולשה? מה לא בסדר עם תשוקה? זה ארצי, זה אמיתי, מה הבעיה לאהוב אוכל? זה כל כך כיף.

אני לא אוהבת כיף. מה זה כיף? אני לא אוהבת לבלות. אני לא אוהבת לנסוע לחו"ל. אני לא אוהבת לטייל. אני לא אוהבת דברים שאנשים אומרים שהם כיפיים. אני אוהבת לעבוד, זה נראה לך כיף?

זה נורא מה שאת מספרת לי עכשיו. איך אפשר לא לאהוב לנסוע לחו"ל?

שונאת. שונאת. לא אוהבת שום דבר שהוא לא החיים והשגרה. רק שגרה. כל יום אותו דבר.

חיים נורא סטריליים, שגרה, ולא לצאת מהבית. קצת כמו מישהו דתי שאומר בחוץ הכל פיתויים, אז אני רוצה להיות פה.

אבל אני באמת רוצה להיות פה. אולי זה דימוי מטומטם, אבל אפשר לצייר נוף של גבעות והרים ואפשר לצייר עלה אחד. ואפשר לצייר את שניהם באותה רמה של מורכבות ועושר. יש משהו בצמצום, שהוא לא פחות מורכב. זה לא יותר משעמם לצייר עלה אחד. וזה אותו דבר. בגלל זה אני לא צריכה את הכל. לפעמים אני יוצאת רק כדי שיהיה לי למה לחזור. שיהיו לי חוויות. את יודעת, בסוף לא יהיה לי על מה לכתוב מרוב שאני מצומצמת. זה נורא?

מזעזע. אבל יש בזה גם הרבה יופי - להיות ברגע, לשמוח בחלקך.

הנה השיטה: תסבלי נורא בילדות, תהיי מטורללת לגמרי עד גיל 30.

נו, היה לי את כל זה. ואני לא מרוצה. ברור לי שממתינים לי חיים אחרים, במקום אחר. נראה לי שלך אין את זה.

לא המתינו לי חיים אחרים וטובים יותר. לא היתה לי אפילו מחשבה שיהיו לי חיים טובים יותר. אני בשוק שהסתדרתי. גם הבנתי שכל היתר זה רעשים. הרי אין גבול, בטח היום, לדברים שאתה יכול לחלום עליהם. על פניו, כאילו, הכל אפשרי. להתחתן ולהתגרש, לעשות קריירה פה ושם, ואפשר להתמכר לרעשים פשוט. ואני בן אדם יעיל, אז אני משתדלת שלא.

את שמחה בסדרה? Was it worth it?

באמת שאלה יפה. את רואה למה לא צריך לרדוף אחרי האושר? כי זה קצר מועד. האם אני שמחה בסדרה? לא. עכשיו אני שמחה? לא. עכשיו אני חרדה. בפרמיירה אני אהיה שמחה? לא. אני אהיה היסטרית. מתי אני אהיה שמחה? אם אריאנה מלמד תכתוב ביקורת טובה, אולי אני אהיה שמחה לשלוש דקות.

אולי כשתראי את זה בטלוויזיה?

אני בטח אהיה עסוקה בלחשוב מה הרייטינג. האם הוא מצדיק את זה שקשת ייתנו לי עונה נוספת או לא. ואני אהיה בחרדה מזה. אז איפה הנחת? את רואה כמה זה טיפשי? לא צריך לשאוף לשמוח. זו לא שאיפה נכונה, כי זה פשוט לא קיים.

את בטוחה?

כן. שמחה, במובן של סיפוק, שלמות, תחושת ערך, זה בסדר. אז אם זה מה שאת שואלת, אז יש לי סיפוק. לא תחושת ערך, אבל כן סיפוק. אבל שמחה זה לא משהו שכדאי לבנות עליו. זה כלום. זה שברירי שנייה. תמיד יש את הדבר הבא. תמיד אתה נמצא באותו מצב של חרדה. תמיד יש את הדבר הבא, שאתה יותר רוצה.

ומה את רוצה עכשיו?

שזה יעשה מספיק רייטינג כדי שאני אוכל לכתוב. עוד.

זה כל כך נורא שאת אוהבת לכתוב. אני אפילו לא יכולה להסביר לך איך אני מרגישה לגבי זה.

אז אותו הדבר אני אומרת לגבי החיים. מיותר. מיותר הילדים, ארוחות ערב וזה שהוא מספר לי איך היה היום בעבודה.

מיותר כל מה שהוא לא לשכב על הספה. מכוסה בשמיכה.

לגמרי. אני מאוד מודעת לזמן. אני סופרת את הדקות. כל הזמן חושבת על זה.

למה?

אני חושבת שצריך לשאול למה לא. בעצם, החרדה שלנו מפני הסוף צריכה להיות כל כך גדולה, שאנחנו אמורים לעמוד ולצרוח כל החיים.

אז את אוהבת את החיים. את רוצה שיהיה לך יותר מהם. אותי זה נורא מרגיע שהזמן קצוב.

באמת? זה ממש לא מרגיע אותי. משם נגזרת כל תפיסת העולם שלי. בגלל זה אני שמחה, בגלל זה אני משתדלת לחשוב על החיים, מה אני רוצה מהם. אני משתדלת לנצל אותם. לאהוב את החיים בגרסתם הפשוטה ביותר. הכי לא דרמטית. לאהוב את הבנאליה. לאהוב את היש, את זה שניתן לספק אותו.

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ