שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מגה מיינסטרים, מגה מתבודדת

עלמה זהר, 35, זמרת ויוצרת. זוכרים לה: “שיר אהבה אינדיאני”. רוצה לקדם: הופעה משותפת עם ארקדי דוכין, 22.8 בזאפה. מתי: שלישי, 12:00. איפה: אצלה בסלון, בחווה בשרון.

איילת שני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת שני

מה מעשייך בימים אלה?

אני עובדת על תקליט, ומחפשת לעבור דירה. מפנים אותנו.

מה זה בכלל המקום הזה? איפה אנחנו?

חוות סוסים שפה ושם יש בה צריפונים להשכרה. נולדה פה קהילה ממש מקסימה. לא קוראים לזה קהילה, כי אין אג’נדה אבל יש פה את איזון השכנים המושלם.

די, אני נשרפת מקנאה פה.

העירייה לא מפנה פה את הזבל, אבל את בחיים לא תמצאי בדל לכלוך על הרצפה, בחיים את לא יכולה להיתקע פה בלי חלב או בלי סיגריות או בלי ארוחה חמה. ויש פה דברים שקורים באופן טבעי, כי אין הפרדה בין הבתים, כי אנשים רוכבים ביחד, לכל אחד יש גינה אורגנית מאחורי הבית. אני מסתובבת עכשיו בכל ההרחבות בגליל כבר שלוש שנים. יש לי מספיק להתחיל משכנתה. עוברת הרחבה הרחבה וחוזרת לכאן בדיכאון קליני מהבתים. אני קוראת לזה “חומה ומגדל” - חומה, חניה מקורה, קיר שמסתיר את השכנים. מה הקטע? אנשים שמים חימום רצפתי, ושני מקררי נירוסטה, ותריסים חשמליים, ויחידת אורחים - ואין כלום. הם לא פוגשים את האנשים בכלל.

עלמה זוהרצילום: גלי איתן

מדכא. בית שיש בו חדרים שלא נכנסים אליהם אפילו.

ממש מדכא. איפה הארבעה ילדים בחדר, כמו שאני גדלתי? ואני חושבת שזה עשה אותי בן אדם. אני זוכרת שכשעבדתי כעוזרת בית, זה הדהים אותי, הקטע הזה של הילדים שנעולים בחדר שלהם, ויש על הדלת שלט “החדר של אורי, אין כניסה”. העוזרת צריכה לדפוק.

אז עכשיו לבך שבור?

לבי שבור, ואני אזוז צפונה. אני מקווה שאני אמצא משהו. את יודעת, בכניסה לבני ברק יש שלט, נא כבדו את אורחות חיינו. ואני נורא אוהבת את זה. יש לי חצאית באוטו בדיוק בשביל זה. אני רוצה שיהיה כתוב בכניסה למקום שאני גרה בו: “נא כבדו אורחות חיי”. לכלב שלי אין רצועה, הוא לא יודע מה זה בכלל. לסוס שלי אין מכלאה. אני רוצה לחיות בצורה פשוטה. אני יודעת שהרבה אנשים לא רוצים לחיות ככה, הם רוצים ללכת לקניון, לחדר כושר, אבל אנחנו האזרחים הנרדפים שרוצים לחיות אחרת - תנו לנו. טבע. תקצו לנו יישוב אחד בלי תשתיות, בלי מדרכות, בלי תקציבי פיתוח.

אה, זה קל. אתם יכולים לעבור לכפר ערבי.

נכון. אבל לא בא לי להיכנס ככה, למרחב שלהם. עברתי כבר המון גרעיני התיישבות, שביקשנו לא לפתח את השטח, שנגור בו בתנאים צנועים. אבל לא, אתה חייב להצטרף לישראליאדה. ואגב, השערורייה הכי גדולה, זה שכבחורה רווקה, או במקרה שלי, גרושה, את לא יכולה להצטרף לשום יישוב קהילתי בארץ. רק דרך ועדת חריגים. השנה היא 2012.

לא נכון.

יישובים קולטים אך ורק משפחות. כאילו, לא מספיק שרע לי בחיים, ולא התחתנתי... כאילו שאדם לבד לא יכול להפוך למשפחה.

חוקי גזע. טוב, אני חושבת שביססנו את העובדה שאת לא במיינסטרים.

מצד שני אני הכי במיינסטרים. מבחינה אמנותית אני מגה מיינסטרים.

את חושבת שהמוזיקה שלך היא מיינסטרים?

כן. ברור. המציאו אותי בגלגלצ. ואני אפילו שמחה להיות במיינסטרים.

תסבירי את הסתירה.

אני לא בן אדם אליטיסטי. אני שמחה להיות בפלייליסט עם אייל גולן וקרן פלס. מאשר, את יודעת... המקומות הכאילו מיוחדים - לא נוח לי שם. אני לא אוונגרד.

הבחירות שלך בחיים הן לא אוונגרדיות, אבל הן בהחלט אחרות. את לא בן אדם של המערכת.

לא בן אדם של המערכת בכלל. יש לי פחד ממערכת. אם אני צריכה להיכנס לבנק, אני לא ישנה לילה לפני זה. יש לי פחד משוטרים, מסמכות, ממנגנונים, מטפסים. אני חסרת אונים מול כל מה שהמערכת דורשת ממני. אם אני צריכה להגיע למשרד הפנים, אני מתחילה להזיע, אני בטוחה שיתפסו אותי וישימו אותי בכלא. לא הבנתי את הקוד ועד היום אני לא מבינה אותו.

זו חוויה שיש לך גם מול אנשים?

לא. אין לי צורך לרצות אף אחד. אני יכולה לחיות בשלווה מוחלטת עם זה שמישהו כועס עלי. אני נעלבת כשמעליבים אותי, כן? אבל לא במידה כזו שאני אפסיק לעשות משהו או אתחיל לעשות משהו אחר כדי להיות בסדר עם מישהו שלא מעניין אותי.

היכולת באמת להיטמע ולתפקד בתוך מערכת זה משהו מאוד מורכב. כי כשאתה לא מבין את הקודים, אתה כל פעם דורך על מגרפה. חוטף פצצה לפנים.

זו בדיוק הסיבה שלא הסכמתי להצעות שהציעו לי בפוליטיקה.

ממי קיבלת הצעות?

כל מיני. לא להיות ראש הליכוד, כן? אבל הצעות מאנשים שזיהו שיש לי את היכולת אולי להיות דוברת טובה וכריזמטית. אבל ממש אין שום סיכוי בעולם. יוצא לי להיות בוועדות בכנסת ואני מתפוצצת, רק הרגש עובד, אין לי שום יכולת להתנהל בתוך מערכת. והנה, אני נמנעת מזה. אני מצליחה לעקוף. בשביל זה נולדה האמנות, בשביל שלאנשים כמוני תהיה פרנסה.

אפשר לחיות מזה?

כן. אבל צריך להיות מוכן לעבוד קשה. ולחיות חיים פשוטים. אני לא נוטה להתלונן על זה. בואי נגיד שלעומת איך שחייתי קודם...

איך חיית קודם?

היתה לי נגרייה והייתי נשואה, התגרשתי, ואז היתה תקופה שעבדתי בעבודות מזדמנות. מילצרתי, עבדתי במשק בית, שטפתי כלים. חייתי בכוכים ובזולות שאת לא מאמינה. וחייתי מעולה.

אני החברה הכי טובה של עצמי

את אדם כזה שטוב לו?

כן. עברתי ואני עוברת תקופות קשות. אבל בטבע שלי אני בן אדם שמסתדר.

ומה את רוצה?

ילדים. אין שאלה בכלל.

למה?

אין לזה שום תירוץ. רצון להיות יותר מרק עצמי בעולם. חייתי את עצמי עד הקצה, לא מנעתי מעצמי כלום, הלכתי אחרי החלומות. התחתנתי בגיל 20, הייתי יכולה להיות כבר סבתא עכשיו. אני באה ממשפחה של תשעה ילדים. ההורים שלי גרושים ונשואים מחדש. וזה כל כך ברור לי שיהיו לי מלא ילדים, אני כל כך בן אדם של בית ובישולים. איך הגעתי לגיל הזה בלי משפחה גדולה?!

בת כמה את?

35. אני מאוד מאוד בלחץ אבל אני לא מוכנה להתפשר בכלל.

מה פתאום להתפשר. איך את חושבת שזה יהיה, להיות אמא?

אין לי שום ציפייה. אני לא עוטפת את זה בשום דבר רומנטי. אני רוצה ילדים ולא מעניין אותי כלום. יאללה כבר. זמני מוגבל, ביציותיי מוגבלות גם הן, ויש את כל המחשבות של איך ומתי לעשות את זה, ועם מי, ולמה ואיך. אז כאילו יופי, עשיתי אלבום. שניים. ואני אעשה את השלישי והרביעי, ואני רוצה לשים את זה בצד ולהשמין בנחת.

את רוצה הרבה ילדים?

בגילי, כמה ילדים כבר יהיו לי? שלושה זה נראה לי מינימום. שלושה ונאמץ עוד שניים. יש בי בו בזמן את הדבר שבשל לחיות ברמת הגולן ולגדל משפחה גדולה של בוקרים, אבל יש גם את העולם של המוזיקה וההופעות. כשאני מגיעה לתל אביב אני נכנסת כמו לעזה, מבצעת את המשימה ויוצאת. אני מגיעה, צופרים עלי, סוגרים עלי, אני משלמת 100 שקל לחניון לשעה, רצה ועושה את מה שאני צריכה לעשות ועפה משם. העיר לא טובה אלי ואני לא טובה אליה.

מה מפריע לך בעיר?

אני בן אדם בלי הגנות בכלל. כמות הקבצנים והנרקומנים - זה נכנס לי לתוך הנשמה. הייתי עכשיו בהודו עם חברה. נסענו לחופש של חודש, ואמרתי לה: אם הייתי נשארת פה עוד שבוע אחד, כבר הייתי מתחילה להיות פעילה למיגור שיטת הקאסטות. מיציתי את היכולת שלי לא להיות מעורבת במה שקורה סביבי בחודש. גם כמויות האנשים מלחיצות אותי, פה אני רואה שלושה אנשים ביום. וגם אני נוסעת לפגישה של שעה בתל אביב אחרי מקלחת, איך שאני חוזרת אני מתקלחת שוב, ופה אני יכולה לעבור ימים שלמים, לעבוד בגינה.

דוחה! בלי להתקלח?!

בימי עבודה תמצאי אותי פה עם הזיעה השחורה של האבק, זה לא מלוכלך בשבילי. זה אדמה. זה לא לכלוך של עיר. יש לי פה גן ירק מטורף. עכשיו הוא לא בשיא גדולתו. אוגוסט זו העונה המתה, ומספטמבר עוברים לירקות חורף.

ואת אוכלת רק ירקות מהגינה?!

רק מהגינה. בבוקר קטפתי וכבר עשיתי לי את הסלט, אלה החצילים שלי. מלפפונים, עגבניות, קישואים. היו פה גם מלונים, אבטיחים. הכל. אני למדתי את זה. אחרי המחאה נכנסתי לדיכאון. אמרתי שאני חייבת להתחבר למשהו חיובי. אני מאוד לוחמנית, אבל הבנתי שזה לא יבוא מזה, שאני צריכה לחולל איזה שינוי בעצמי ובסביבה שלי שהוא פוזיטיבי ובונה. אז נכנסתי לעניין של פרמקאלצ’ר וקיימות. פה הזבל הולך לקומפוסטר, והמים הולכים להשקיה. ולמדתי גם לגדל ירקות.

את חושבת שהמחאה מתה? את אומרת שהתאכזבת. שהבנת שזה לא יבוא מזה.

אני הבנתי שצריך להפסיק להגיד מה לא, ולהתחיל להגיד מה כן. זה לא יעזור שאני אמחה נגד השיטה אם אנחנו כציבור מסתובבים בקניון ומגהצים את הכרטיס. אתה עובד את השיטה. צריך לצאת מהקניונים ומהסופרים ולהתחיל לעשות משהו אחר. הצטרפתי לקואופרטיב. התחלתי פה שוקי קח־תן כאלה. אני עדיין נוסעת להפגנות, אבל יד אחת צועקת, והיד השנייה מתחילה לבנות.

מאיפה הלהט?

זה אופי.

אבל זה מצריך גם תפיסה שלך את עצמך כמישהו שמסוגל לחולל שינוי.

אז קודם כל זה מהבית. אני זוכרת בילדותי שכל יום שישי בצהריים, אחרי ההפגנה של “שלום עכשיו”, היה צריך ללכת להוציא את אבא מהמעצר. ואז היינו אוכלים ארוחת שישי. גם אבא שלי וגם אבי החורג היו אקטיביסטים. זה חינוך למעורבות, לאחריות.

התחושה הזאת שמגיל מאוד צעיר את מפרנסת את עצמך נותנת לך ביטחון? נגיד, אם הקריירה המוזיקלית תסתיים פתאום, תהיי מסוגלת לחזור לנקות בתים?

זה יהיה מאוד יהיר להגיד שכן, למרות שבאמת מבחינת אגו אין לי בעיה. אני אמצא עבודה, אני בטוחה. הייתי בת 31 כשהקריירה הזאת התחילה, כבר היתה מאחורי חתיכת חיים. אני יכולה לדמיין את חיי בלי הדבר הזה.

אבל את לא פוחדת?

לא. גם עכשיו אני עובדת פיזית כמה שעות ביום להנאתי. הקטע הזה של התעסקות עם עובדים זרים בא מזה שאני חושבת שחברה שהחליטה שאת כל העבודות השחורות יבצעו אנשים אחרים היא גמורה. כשעברנו מפועל עברי לפועל פלסטיני לפועל זר, זהו. זה הסוף. זה מבחינתי פשיטת רגל. ברגע שמבחינה אידיאולוגית ישראלים לא יילכו לעבוד בעבודות פשוטות, מבחינתי נגמר הסרט. זה בולען. זה רק שאלה של זמן. בסוף הכל יקרוס. חברה לא יכולה להתקיים אם היא לא מוכנה לקיים את עצמה. התפיסה הזאת של העבודה חזקה אצלי מאוד. לעבוד.

זה גם מהבית?

נראה לך? גדלתי בבית של אמנים, שאף אחד לא עבד בעבודה פיזית. ההורים שלי עבדו מהבית ותמיד היו בבית. אני לא יודעת מה זה הורה שיוצא לעבודה בבוקר. בית של היפים.

יש את כל הסיפורים האלה, שכשהיית ילדה אריק איינשטיין היה יושב אצלכם בסלון וזה.

בחיים הוא לא ישב אצלנו בסלון. היחיד מכל חבורת “לול” שהיה דוד אמיתי זה שמוליק קראוס.

חתיכת דוד.

אנחנו מאוד אהבנו אותו. הוא היה מצחיק. דוד ענק שלוקח אותך על הכתפיים. לא הבנו, כילדים, את המורכבויות של חייו. הוא היה מופיע פתאום, מתל אביב, תמיד עם איזה שוקולד או מתנה. מאוד אהבנו ומאוד אוהבים אותו עד היום.

את מתחברת בקלות לאנשים? יש לך הרבה חברים?

כן. יש לי מעט שמאוד קרובים אלי, ויש הרבה סביבי. אבל אני גם מתבודדת לא קטנה. אף אחד לא יכול לחיות במקום כזה אם הוא לא יודע להכיל את עצמו.

איפה עובר הגבול בין מתבודדת לבודדה?

שאלת הרצון. להתבודד זה משהו שאני מרשה לעצמי כי אני בן אדם שיודע להיאהב מאוד בקלות, ואני אף פעם, חמסה חמסה, לא חווה מצוקה חברתית.

קל לך להיות לבד?

כן. אני החברה הכי טובה של עצמי. אני יכולה להיות עם עצמי ושיהיה לי מעניין וכיף ומצחיק. יש לי יכולת להכיל את עצמי.

את יכולה להיות פה שלושה ימים בלי לראות אדם?

כן.

ומה את עושה?

אני עובדת בגינה, מנגנת. עובדת על המחשב, קוראת. מטיילת עם הכלבים לים. ואני לא ארגיש שנחנקתי. לא הייתי הולכת לגור כל כך רחוק אם לא הייתי יודעת שאני כזאת. אין לי את הצורך ממש לצאת, לראות אנשים.

צילום: גלי איתן

את מעשנת?

כבר לא. זה נס. טבק היה הדבר שהייתי מכורה לו כל חיי. שתי קופסאות ביום כל חיי. פעם סידרתי את התמונות שלי - אין תמונה אחת שאני בלי סיגריה. אין סיטואציה כזו שאני בלי סיגריה. את יודעת מי גמל אותי? אורן זריף. הבן־אדם הכי מופרך בעולם.

די.

בכל היקר לי. אחרי ששום דבר לא עזר לי. ניסיתי להפסיק לעשן בכל הדרכים ובכל הצורות. הייתי מגיעה למצב שאני נתקעת בלי סיגריות, הולכת למאפרה של האוטו, מיישרת את כל הבדלים ומעשנת אותם. יכולתי להרים במצוקתי בדל של מישהו מהרצפה ולעשן אותו.

ומה הוא עשה לך?

הוא אמר לי לעצום עיניים. הרגשתי עייפות מטורפת. הלכתי לישון. קמתי, התכוונתי לקפוץ לשכן להביא סיגריה, ולא הלכתי עד היום. עברו ארבע שנים.

הספרים האלה פה שלך, נכון? ליקוטי מוהר”ן... את מתחזקת?

היו לי כמה סיבובים על הדרך בין תשובה לשאלה. אני בן אדם מאמין, אבל בענייני ההלכה אף פעם לא הלכתי עד הסוף עם זה. אני שומרת שבת. לגמרי. חשמל, הכל פה עם טיימרים. לא מדברת בטלפון. בחגים לפעמים אני מחפפת. אני שומרת כשרות בבית, מדליקה נרות, מכשירה לפסח...

די! את מגעילה כלים? תישבעי.

כן. בטח. עושה פסח כהלכתו. אני מאוד לא רוחניקית, אבל רבי נחמן זה הדבר היחיד שפגשתי ומיד היה ברור לי שמבינים אותי ואני מבינה. אני קרועה עליו. נסעתי לבקר אותו באומן.

איך זה היה?

מדהים. ואם מישהו אחר היה אומר לי משהו כזה, זה היה כל כך מופרך בעיני.

מה הרגשת?

שהכל בסדר. נסעתי לשם עם כל השאלות של זוגיות־ילדים־משפחה, שביום־יום כל כך מעסיקות אותי, ושם עלו לי דברים אחרים לגמרי - להיות מסוגל לעמוד בעולם ולהגיד זה אני, זה מה שאני עושה. ואביתר בנאי היה שם, בקבוצה הזאת, וגם דרכו השתקפו לי כל מיני דברים. כשחזרתי לארץ הרגשתי שסגרתי שם פינה עם עצמי. אתה שואל תמיד למה אני, ואתה רואה את עצמך בטלוויזיה, והפער בין מי שאני באמת לבין הדבר המאופר הזה יכול לטמטם אותך. והתגובה שלי היתה לכבות מנועים. כי אני מיד הבנתי שאני לא אהיה שם הרבה זמן.

מה את אוהבת בהגות הברסלבית?

את זה שרבנו לא הולך סחור סחור. יש בו משהו. הוא נראה לי טיפוס. הוא אמיתי ויש לו חוש הומור, הוא חריף, הוא פרובוקטור, הוא לא איזה שאנטי באבא. האמת, בכלל לא ידעתי מי זה, ואז נכנסה איזו מישהי דתייה להופעה שלי, ואמרה: את חייבת לקרוא מה שרבי נחמן כותב על הפרסום. “קשה מאוד להיות מפורסם כי מי שהוא מפורסם צריך לסבול ייסורים בשביל רבים... צריך להתיירא מן הכבוד כי הוא סכנת נפשות. על כן כשמגיע איזה כבוד לאדם צריך להיזהר מאוד לקבלו כראוי... מי שרוצה כבוד הוא שוטה”. את מבינה? כשאתה מקבל את הכבוד אתה אף פעם לא ראוי לו. וכן, אתה צריך לעבוד בשבילו. להרוויח אותו.

את חרדתית?

אני לא חושבת. אבל יש לי איזה עניין שבשנים האחרונות אני לא ישנה בלילה. פשוט לא ישנה. הלכתי לנטורופתית, היא אמרה לי את כמו חייל ששוכב במארב, ולא קורה כלום, אין שום רשרוש חשוד ושום דבר, אבל הוא נשאר ער. הגוף שלך מפריש אדרנלין. אני יודעת שלא קורה כלום, אבל אני באיזשהו “היכון”, לגונן על עצמי, על חיי, לא משנה אם זה בכביש או בהפגנה או במס הכנסה. אין לי טלוויזיה בבית כבר 15 שנה. אני לא מוכנה להיות מוזנת. לא רוצה שייצרו לי. כל החברים שלי על כדורים.

ואת אף פעם לא לקחת?

צילום: גלי איתן

אני לא לוקחת אפילו אקמול.

אבל למה את לא ישנה? מה מפחיד אותך?

מלא דברים. אני פוחדת שהעולם יידרדר ויאבד את נשמתו.

את לא חושבת שזה כבר קרה?

אני נאחזת, אבל לפעמים יש לי תחושה - התחושה הזאת שאתה שומר על המשהו הקטן שלך - הזוגיות, הבית, הילדים, מול איזה גל של אסונות טבע, שחיתות, מצוקה, טרור. הניתוק מהדברים הבסיסיים - חול בין האצבעות, מגע הפרווה של הכלב - זה נורא מערער אותי. אז התחושה היא כמו אינדיאנית שסוגרים לה את השמורה. אני נסוגה עוד מטר אחורה בשביל למצוא מחסה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ