בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

אמנון דנקנר על ילדות קשה, כוחניות ודן מרגלית

אמנון דנקנר, 67, סופר ופובליציסט, נשוי ואב לשניים. מתגורר ברמת השרון. זוכרים לו: "אין לי אחות", ואת התקופה כעורך "מעריב". מתי: שני, 11:00. איפה: בבית קפה בימק"א, ירושלים

52תגובות

כשאתה קם בבוקר, למה אתה מצפה?

אני עד היום קם בבוקר עם חיוך. כמו שהייתי ילד. אחד הדברים שאני מצפה להם במשך היום זה שיחות עם הבנים שלי. אני תמיד אומר שהשאלה היא לא כמה פעמים אתה מדבר עם הילדים שלך, השאלה היא כמה פעמים הם מצלצלים אליך.

והם מצלצלים אליך הרבה?

כמה פעמים ביום. בעיקר כשהם בנהיגה, והם רוצים שיהיה להם מעניין, הם מצלצלים אלי ולפעמים מקבלים פיסת עניין. אני מצפה לכתיבה, ויש גם כל מיני תענוגות אדירים של קריאה ושל סרטים, אני חסיד גדול של היוטיוב. ואני גם לומד כל הזמן. אני אוהב ללמוד. אני כל הזמן לומד. שפות, אמנות, היסטוריה. באמת נורא נחמד לי.

אז איך שריר הדווקא לא מתנוון לך?

כי המציאות מזמנת די הזדמנויות שהשריר הזה יסתער עליהן בחדווה. את יודעת, כשיצא הספר הייתי בהמון הרצאות, ותמיד היו שואלים אותי, איך אדם כמוך, אתה הרי כזה... ומתחילים להתפתל, והייתי אומר - אתם רוצים להגיד, איך בהמה כמוך הוא כל כך רגיש? הנה, עובדה.

ככה אתה מקטלג את עצמך? בהמה רגישה?

זה בהגזמה, אבל אנשים ראו אותי כאדם מאוד אגרסיבי, והם הופתעו כשקראו את הספר וקראו בו דברים רגישים. וחמלה. אז מה הפתרון? גם וגם, אולי.

עד כמה אתה מודע לעצמך, אתה חושב?

אני בדרך כלל מודע לעצמי, חוץ מאשר דבר אחד. הרבה פעמים אני שבוי בגיל ובמצב פיזי לא רלוונטיים. נגיד, כשאני מסתכל על משחק כדורגל, המאמנים, שהם בדרך כלל צעירים ממני, נראים לי נורא זקנים, השחקנים נראים בגילי. ואני גם לא מרגיש שהפיזיות שלי היא מאיימת לפעמים. אם הייתי מרגיש ככה, אולי הייתי מרגיע אנשים. אומר להם, תראו, אני רק נראה ככה. אבל חוץ מזה אני מאוד מודע לעצמי. ואני גם מאוד חוקר ובולש בעצמי. מגיל צעיר אני כבר תמיד הייתי מסתכל אחורה.



אחורה או פנימה?

אחורה ופנימה. בגיל שש כבר היתה בי נוסטלגיה לגיל ארבע וחשבון נפש לגיל חמש.

למה? מאיפה זה בא?

אני לא יודע. מאיפה בא כישרון הכתיבה שלי? לא יודע. לא היה אף ספר בבית.

מה למדת מההורים שלך?

מה למדתי מההורים שלי? להיות שונה מהם.

עיצוב על דרך השלילה.

זה מה שעשיתי באמת. באמת ובתמים. זה מה שעשיתי עם ילדי. המאבק שלי היה תמיד בהורים שלי שבתוכי. זה היה מאבק מאוד מוזר.

כי מה הם היו? איך הם היו?

הם היו בעייתיים. אובר סמכותיים, אלימים.

פיזית?

פיזית. אלימים מאוד. מאוד. אגב, גם המורים בבית הספר היו מאוד אלימים, וגם ההורים. זה היה לא קל.

כן. והיית ילד רגיש.

אני מניח, כן. ועם זאת, התקופה הזאת היתה תקופה מדהימה. באמת. אני אהבתי כל רגע, חוץ מהרגעים ש... את יודעת. בבית היתה אווירה לא פשוטה והיו מכות. אבי היה מכה אותי בחגורה ואמי במה שנשאר, והמורים היו מכים אותנו. בכל זאת היה, אצלי ואצל חברי לכיתה, היתה שמחה, אווירה של תסיסה עליזה. סוג של התקוממות.

רזיסטנס קטן.

בדיוק. כדי לקיים את עצמי הייתי מבקר באורח סדיר בארנקים של הורי. מכיוון שאבי, בשבילו כסף שחור מזומן היה חלק מהעניין, היה מה לקחת. בגיל 8 יכולתי להרשות לעצמי לקנות כל ספר שרציתי. כשהייתי גומר לקרוא, הייתי שם בפח, שלא תהיה מזכרת ולא יישאלו שאלות. וגם ראיתי את כל הסרטים של שנות החמישים והשישים, כל הסרטים.

חיפשת לך עולם.

סידרתי לי עולם שלם, עולם נהדר.

לימים סלחת להוריך?

כן. סלחתי להורי כי אני זוכר, אני זוכר בדיוק מתי. היה קשה, אגב, לסלוח להם.

אני בטוחה.

הייתי בוושינגטון ביחד עם אשתי והילדים. עכשיו, האנגלית שלי היא בריטית. ובחודשים הראשונים היה לי נורא קשה להבין מה האמריקאים האלה מדברים, במיוחד השחורים. כשבאתי לבית הספר שלהם לדבר עם המורים, חלק מהדברים לא הבנתי. יום אחד בבית הילדים צחקו עלי. אמרו, לא הבנת את המורה, הוא התכוון למשהו אחר. ואני התעצבנתי וקמתי ממש כמו אבא שלי להכות אותם, מרוב זעם ותסכול. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי, אלוהים, אתה מבין מה קורה פה? אתה איש העולם, באת לשנתיים, למקום שאת שפתו אתה דובר ומכיר, בכל זאת אתה ברגע נמלא תסכול על הילדים. אתה כמעט קמת להכות אותם. תחשוב מה עם הוריך, שבאו לתמיד למקום זר ומוזר, שמזג האוויר זר והתרבות זרה, והילדים שלהם, הם כבר לא שלהם, כי הם הולכים בבגדים אחרים.

כי המקום הזה כבר נטמע בהם.

כן. הם לא שייכים לך, הם צוחקים עליך, או מתנכרים לך, ואתה מתמלא חרון. מה אתה יכול לעשות? אתה מכה אותם, גם כי ככה היה נהוג אצל הוריך, וגם כי אתה לא המלך בבית. כשהמזרחיים דיברו על העניין הזה הם התעלמו מזה שגם אצל הרבה אשכנזים זה היה ככה. כתבתי פעם שההורים שלנו היו החוליה האחרונה בשרשרת הדורות של שם, שנזרקה לפה, ואנחנו היינו החולייה הראשונה בשרשרת אחרת, ולא היה חיבור. פשוט ניתק שם משהו. לא אצל כולם, אבל אצלי בטח זה היה ככה, ואז סלחתי להם. בלב שלם.

זה רגע מכונן.

נכון. בכיתי, אגב. זה היה בלילה. אני זוכר שישבתי וחשבתי על זה בלילה, בחדר העבודה שלי, פשוט בכיתי. בכי מר. וסלחתי להם. זה מה שהיה.

מרגש.

כן. אני מסתכל אחורה, אני אומר, כאשר עינו אותנו כן פרצנו. ילדות תחת עול היא לא רעה בסך הכל. אני לא יכול להטיל עול על הילדים שלי, חינכתי אותם להפך. סתם, לדוגמה, לקחת כסף מהארנק של אבי, כמו שאני עשיתי, זה מראה על סוג של ניכור. אז מהרגע שהם עמדו על דעתם אמרתי להם, הנה הארנק של אבא, מתי שתרצו, אתם יכולים לקחת ולא להגיד לנו.

מעניין שככל שיורדים לעומק הדברים, הדפוסים והמניעים הבסיסיים הם כל כך פשוטים. צפויים.

תראי, בבסיס צריך רק אהבה. כל השאר טפל. ברגע שאתה אוהב את הילדים, ואני אוהב אותם אהבה מעיקה ממש, הכל יהיה בסדר. ולא להפעיל יותר מדי סמכות. אני הייתי אידיוט, שנורא שמחתי שיש לי רק בנים. ואחר כך רק נכדים. פתאום באה נכדה, וראיתי שכשהיא מחבקת אותי, היא דבר אחר מכל השאר. אני לא יכול להגיד שאני אוהב אותה יותר. אני אוהב אותה אחרת. אני נמס. היא גם כרוכה אחרי. מהבחינה הזאת, וגם מהרבה בחינות אחרות, אם פתאום אני אצנח ואמות, תוכלי לכתוב - מת מאושר.



אף פעם לא מאוחר לגדל נקודת תורפה בחיים.

לא, תמיד היו לי. הילדים היו נקודת תורפה שלי תמיד. עכשיו הנכדים. כל הזמן נוספות נקודות תורפה, אבל זה טוב. מה שיותר. נהדר. זה נפלא.

איך קוראים לנכדה שלך?

שירה. יש לי חמישייה כזאת מתוקה מאוד. דניאל, נדב, הלל, עידו ושירה.

נעים לראות את הרוך בך.

מה, תראי, אני בן אדם רך, תמיד הייתי.

ממש.

באמת, נו. תשמעי, אני יכול להיות ער לכך שכשאנשים נכנסים לחדר של עורך ראשי, של אדם שידוע כבעל עט שנון, אז מפחדים קצת. אבל זה לא אני. אני רך.

איך זה להיות המפחיד?

תראי, אני לא הלכתי כל הזמן בהרגשה שאני מפחיד. לא, אבל בטח הרגשתי כך. לא טוב להיות מפחיד. ובאמת לעתים נדירות הרגשתי ככה. שאני המפחיד. התפקיד הזה מעצמו מקרין איזו הפחדה. וגם העובדה שהייתי אגרסיבי בכתיבה ואגרסיבי בטלוויזיה, גם תרמה לזה. בסדר, רוב הזמן חייתי עם זה, כי יש לי חוש הומור וידעתי להצחיק אנשים. כשהצחקתי אנשים, הכל עבר.

אתה לא יודע שפחדו ממך?

תראי, מה זה פחדו ממני? הרוב לא פחד ממני. היו אנשים שנאלצתי לפטר. עכשיו, כשאתה מפטר אתה לא נעשה האיש הכי פופולרי בשולחן. ברור שכל אחד שפיטרת נוטר לך. בסופו של דבר, מכל האנשים האלה יצאו כל מיני אגדות מטומטמות, כמו שנהגתי להדליף לפני כל פיטורים את שם המפוטר ל”העיר”. לא היה ולא נברא. או כמו העניין של משליך הנעליים. אני השלכתי פעם נעל על מישהו? הייתי משחק. רציתי להיות שובב, לשבור דיסטנס.

תראה, אתה אוהב משחקים, אבל אני לא בטוחה שבקונסטלציה הזו זה עבד טוב. אתה איש חכם.

נגיד.

אני חושבת שאתה יודע שאתה חכם. זה גורם לך לזלזל באנשים. אולי להיות גם חסר סבלנות.

תראי, אני קצר רוח לטיפשים, זה נכון. מודה באשמה. זה הכל. מצד שני, עוד פעם, בשש שנים של עריכת “מעריב” הרמתי את קולי שלוש פעמים.

זה הרבה יותר מפחיד כשאתה מדבר בשקט. אז למה, אתה חושב, נותרה אחריך אדמה חרוכה?

יש לי תכונה מעצבנת, שאני אומר את האמת.

ואתה נותן פייט.

לפעמים. אני לא אוהב את זה, אבל אני נותן פייט בדרך כלל, כשאני רואה רשע או התעמרות. ואני לא אוהב סמכות. אני קצת אנרכיסט מטבעי, ואני יודע מה סמכות יכולה לעשות, ולכן אני נאלץ לקום ושוב ושוב להילחם. בסדר, אני אחד שלוחם בעל כורחו.
בגלל זה לא מפתיע שהקדנציה שלך בתור סמכות היתה באמת משהו מאוד צבעוני.
צבעוני? נגיד. אני מדבר על סמכות שמסוגלת לגרום נזק איום. נזק שגומר את החיים של מישהו. בקיצור, סמכות שלטונית. היא מפחידה אותי מאז שהייתי ילד.

כשאתה מסתכל אחורה, על כל הפעמים שלקחת את העמדה המנוגדת לזרם, איך אתה מרגיש?

אני נורא גאה בזה. ואני מתפלא על עצמי שהיה לי כוח. אבל היום אני חושב שעל חלק מהאישיות שלי צמח עור עבה ומיובל כתוצאה מהקרבות האלה. פעם הייתי נורא רגיש לביקורת. היום לא.

וכשמייחסים לך מניעים שלתפיסתך הם לא המניעים שלך? אופורטוניזם, למשל.

תראי, אני לא יכול להגיד שזה לא מרגיז כרגע. יש אנשים שאומרים, דנקנר תמיד אוהב להרגיז ותמיד אוהב להיות נגד כולם. זה לא עובד ככה. כולם הרבה פעמים נורא נורא טועים. הם הרבה פעמים עדר. דווקא אנשים אינטליגנטים ורציניים, פתאום נתקפים ברוח שטות ואז הם עושים דברים שלא ייאמנו. ציד מכשפות זו תכונה אנושית שלא מפסיקה. ואם יש דבר שאני מתעב ופשוט יוצא חוצץ נגדו, זה ציד מכשפות. במיוחד שפעם אחת הייתי גם על המוקד של ציד מכשפות. הרי ניסו לשרוף אותי.

מתי?

בשנת 1992, בעקבות צאת ספרי על המנוח הקדוש דן בן אמוץ.

ואיך זה היה, להתבונן מהמוקד?

זה נדיר, המבט מהמוקד הוא אחר מאשר המבט מהצד. הוא מבט מאוד מפכח. אתה מסתכל על הקהל ההיסטרי עם הטירוף בעיניים והלהבות. זה דבר מאוד מעניין.

ומפחיד?

כשרוצים לשרוף אותך זה מפחיד. צריך להיאבק בזה, נלחמתי, הכל בסדר. עברתי את הדבר הזה, לא בלי צלקות, ואני גאה בזה.

מה יש בך שמרגיז אנשים, אתה חושב?

על שאלה כזאת אני תמיד יכול לענות בתשובות שיישמעו רע, כגון שאני דבק באמת שלי, גם אם היא מרגיזה את כולם, כגון שאני מתבטא מאוד בחדות, אבל זה לא מספיק.

אני לא חושבת שזה זה.

יש בי משהו שמושך אש, מאז ומתמיד היה.

אני חושבת גם שאולי אתה מצליח להעביר תחושה שאתה לא פגיע. אני לא בטוחה שזה נכון.

היום זה כבר די נכון, לצערי.

אתה חושב שאתה לא פגיע?

תראי, אין דבר כזה לא פגיע, אבל היום זה די נכון. אני כבר הרבה פחות פגיע ממה שהייתי פעם. הייתי נורא פגיע. והייתי בדיוק במצב ההפוך. בפעם ראשונה שכתבו עלי רעה בעיתון, כשהייתי דובר משרד החינוך, לפני המון המון שנים, חשבתי שבא קצי. הרגשתי כאילו ברק ירד מהשמים להרוג אותי. טוב, מאז...

בכל זאת עשינו דרך.

היום אני גם יותר מוגן.



למה?

הדבר העיקרי שהגן עלי וגילה לי פתאום עולם חדש בלבבות האנשים היה הספר שלי “ימיו ולילותיו של דודה אווה”, שמכר למעלה מ–60 אלף עותקים, שזה המון. אני אומר את זה כי קבלת הפנים בביקורות היתה חמוצה. אבל הקוראים הפעילו איזה סוג של התרגשות שלא הכרתי עד אז. ממש התרגשות. במכתבים ובטלפונים, ועד היום כשרואים אותי, והרגשתי הרגשה של התעלות מסוימת. פעם ראשונה בעצם נגעתי באופן מאוד מאוד חזק בלבבות של הרבה אנשים.

בוא נדבר על כוח.

כוח?

כן. אתה אוהב כוח.

לא.

אתה לא אוהב כוח?

לא, ממש לא. לא אוהב כוח, אף פעם לא חיפשתי כוח, תמיד סבלתי מכוח.

אז הכוח מצא אותך?

יכול להיות. מה זה כוח? תראי, עוד פעם, כשהייתי עורך, לא התייחסתי לזה כאל איזה נחלה לביטוי כוחני שלי. לחלוטין לא. אני לא אוהב כוח. למרות שכולם יגידו לך ההיפך. אם הייתי אוהב כוח, לא הייתי תמיד נקלע למצבים שבהם אני נלחם נגד כוחות. אם הייתי אוהב כוח, הייתי מצטרף אליהם. אם הייתי אוהב כוח, הייתי עיתונאי מהסוג, למשל, שמצטרף למשטרה ולפרקליטות ברדיפה של אנשים וממש יונק מהכוח ורומס אנשים. זה כוח. אני לא. אני ההפך.

השאלה היא אם זה לא מעין סובלימציה של כוחניות. גם להילחם במערכת זה כוחני.

לא. לא לא. לא אוהב סמכות. עכשיו תגידי, הנה, בתור אדם שלא אוהב כוח ולא אוהב סמכות, היתה לך גם סמכות והיה לך גם כוח. בסדר.

ויש לך הרבה מאוד חברים שיש להם הרבה סמכות והרבה כוח.

אה, ניים וואן.

אהוד אולמרט.

זה כוח?

כן.

אני לא יודע. אבל כן, יש לי חברים - דרעי, יש לו כוח?

ברור.

דרעי הוא דוגמה טובה. אני פשוט עשיתי מעשה שנחשב בעיני רבים כמטורף, ואחרי פסק הדין בעליון, כתבתי מאמר של עשרה עמודים במוסף “מעריב”, בסוף שבוע, נגד פסק הדין, והלכתי לשאגת אריה ונאמתי שם, ובכך הצתתי את זעמו של כל המיליה שלי. אשתי היתה בחוץ לארץ, חזרה ארצה, מצאה שריפה. אמרה לי, מה עשית? אמרתי לה ככה, זהו, והיא לא אהבה את זה.

למה עשית את זה?

כי חשבתי שזה נכון. והיה עוד שיקול. אחרי שנאמתי ב”שאגת אריה”, מישהו לקח אותי למכונית שלי. היו שם 15 אלף איש, הקהל צבא על המכונית בהיסטריה. אמרתי להם שזה לגיטימי מצדם למחות, זה בסדר, גם אני חושב כמותם. אבל אמרתי להם גם, למשל, שאני בעד חלוקת ירושלים. והיה להם קשה לבלוע את זה, אבל הם לא אמרו מילה. ציוץ לא נשמע. הרי כשאתה מדבר עם האנשים האלה בגובה העיניים, בלי התנשאות, באופן ענייני וחברי, הם משיבים לך אהבה, הכרת תודה, כי זה נראה להם דבר מדהים שאחד מהשמאל בא ונותן להם לגיטימציה. תארי לעצמך, אם השמאל היה מדבר איתם ככה לאורך השנים, מה היה קורה. לכן קשה לי נורא עם השמאל, כי אני בעמדותי לגבי יהודה ושומרון, או השטחים, אני שמאל שבשמאל, אני נגד כל מפעל ההתנחלות, כולל אריאל. אבל אני לא יכול להגיד שלא למדתי במרוצת השנים האלה איך אהבה לאנשים, אהבת אנוש, נגיד, אהבת הבריות, היא לא דבר שיש לו ערך פוליטי. אנשים מרגישים אם אתה אוהב אותם.

יפה. אבל פטרוני לגבי המזרחים, לא?

ממש לא. היה לי ויכוח אדיר תמיד עם טומי, שהיה החבר הכי טוב שלי. 15 שנה לא רבנו פעם אחת, דבר מדהים. למרות שהיינו מתגוששים. הוא תמיד בז לאנשים שהלכו לבאבות ולהשתטחות על קברים וכו’. אני אמרתי לו, תשמע, אנחנו דופקים את האנשים האלה פעמיים: פעם אחת כי קלטנו אותם לא טוב, ושברנו את המשפחות ואת סמכות האב, וזרקנו אותם לישימון, ונתנו להם חינוך הכי גרוע שאפשר, ודנו אותם לחיי עוני ומסכנות, ופעם שנייה, כשהם מחפשים את המזור לכל זה בהשתטחות על קברי צדיקים ובתפילות, אז אנחנו צוחקים עליהם. אתה רוצה לצחוק עליהם פעמיים? לא בא בחשבון. אי אפשר להתנהג ככה. הוויכוח הגדול שלי עם השמאל הישראלי התחיל עוד לפני שחשבתי שדרעי צודק, ועלה העניין של החנינה. השמאל התנגד בגלל שזה היה יכול לכלול את דרעי. אז אמרתי, תגידו, מה העניין? נגיד שזה יכלול את דרעי. ישתחררו מבית הסוהר 5,000 איש וייצא גם דרעי. ממתי השמאל מנוער מאנושיות? זה רק כלפי הערבים? למה אתם צרי עין ואטומי לב כל כך? נו, היו גירושים מכוערים שנמשכו עד היום, אבל בסדר. אני שלם עם עצמי כל כך בעניין הזה. כמו ששואלים אותי, אתה לא מתחרט שאמרת שמשה לדור יתאבד?

ברור לי שאתה לא מתחרט על זה אפילו לרגע.

אתמול דיברתי עם חבר שאמר לי בזמנו, הגזמת. אתמול הוא אמר לי, צדקת. למה? כי בגלל ההחלטה של משה לדור, היום עם ישראל בהיסטריה מביבי וברק, ומה שהם הולכים לעשות באיראן. אם לא לדור, לא היינו במקום הזה.



אנחנו לא יכולים לדעת.

אנחנו יכולים לדעת פחות או יותר. יכולים לדעת דבר אחד, הוא בעצם הדיח את אולמרט וסלל את הדרך לעליית נתניהו. זה מה שאנחנו יכולים לדעת.

אתה חושב שתהיה תקיפה באיראן?

לא. אני לא מאמין שאהוד ברק, שפחד פחד מוות והיה היחיד שהתנגד לתקיפה של הכור בסוריה, וביבי, שהוא בכלל אדם... הרי יש לו תמונה של צ’רצ’יל שמה במשרדו. רואה את עצמו כצ’רצ’יל. צ’רצ’יל היה בן אדם שביד אחת עשה וי, וביד שנייה החזיק את הסיגר. ביבי הוא בן אדם שכשהחזיק סיגר וראה שעיתונאים מסתכלים עליו, הכניס את הסיגר הבוער לכיס ועלה מחליפתו עשן. זה יתקוף באיראן?

אני מבינה שדעתך אינה נוחה ממנו.

נו טוב, אז לזכותו ייאמר שהוא תרם משהו לכלכלה. לגבי ביבי, התיאוריה שלי היא שהוא המומחה מספר אחת בעולם, כך הוא הציג את עצמו לאורך השנים, לטרור. נכון? אז על פי מקורות זרים ומקומיים כאחד, המומחה לטרור הוא בן ערובה לסוג של טרור משפחתי. ויש טוענים שהוא, כמו הרבה בני ערובה, הוא פיתח תסמונת...

תסמונת שטוקהולם.

כן. הוא משוכנע שהוא אוהב את הגורם שמחזיק אותו.

שמחזיקה.

כן. זה מגוחך. אז הציבור בעדו מכל מיני סיבות, כולל זה שרואים בבחירה שלו הצהרה נגד השמאל.

וברוח זו, אילו עצות אתה נותן ליאיר לפיד?

אילו עצות אני נותן לו? אם אני נותן לו עצות, אני לא אגיד. זה יהיה בינינו.

מאמין שיש לו סיכוי?

יש לו סיכוי הרבה יותר גדול ממה שאנשים חושבים. הוא עובד כל הזמן, חורש את הארץ, חרוץ, לומד מהר, חכם ויש בו ברזל. והוא גם בנו של טומי. כל המשפחה הזו אהובה עלי. היום כבר מותר לעשות סיכומים. היו לי באמת חברים נורא מעניינים.

מה אתה חושב בכלל על חברות?

אני מאמין מאוד בכוח של חברות, ואני מאמין גדול בזה שחברות שאיננה הדדית לא יכולה להתקיים.

זה אולי מסביר את הקיטוב שאפשר לראות אצלך בתחום הזה. מצד אחד רואים שאין לך בעיה להקריב קורבנות מאוד גדולים בשם החברות, ומצד שני לא מעט גופות של חברים נותרו בצד הדרך.

כשזה לא הדדי, אז זה ניתק.

זה היה המקרה? אנשים שאיכזבו אותך?

אנשים שאיכזבו אותי ונהגו בחוסר הדדיות. אני מאוד מחשיב חברות, אבל עם שוויון. אם אין שוויון בחברות, זה שנמצא למטה תמיד מטפח בלבו איזה רגשות רעים, ואז הוא יבגוד בך.

זה, למשל, מה שקרה לך עם מיברג?

לא. עם מיברג מה שקרה היה עניין פרמקולוגי. הוא הגיע למצב קשה. ולא הייתי אומר את זה אלמלא הוא כתב את זה בעיתון.

ומה קרה עם דן מרגלית?

תראי, עם דני, למרות המתיחות שהיתה כי כל אחד לקח צד, המשכתי לשמור על קשר, למרות שידעתי שזה פוצע את אהוד ועליזה כשאני מתראה איתו, לא הסתרתי. דיברנו גם על דברים אחרים. למרות שהיה בלבי עליו. אבל ביום הזיכוי ראיתי אותו יושב באולפן טלוויזיה ואיך שנודע פסק הדין, הוא אומר, הפרקליטות צריכה לשבת ולכתוב את הערעור. עכשיו, לא קראת את פסק הדין, לא ביקרת בבית המשפט, לא שמעת את העדויות. זה אומר שאתה צמא לדם. שלא מעניין אותך מה אומר בית המשפט, אלא הדם של אהוד אולמרט. זה אומר שהפכת לערפד.

ואז, ברגע הזה, החוט ניתק?

כן.

ואין סנטימנטים?

יש. אני מודיע לך כאן שאני מתגעגע געגוע גדול לדן מרגלית בתקופה הטרום ערפדית שלו.

טוב, חזור אלי בבקשה משדות הזיכוי של אולמרט. אין לי כוח לדבר על זה.

אני רק אגיד לך דבר אחרון לגבי אולמרט. יש לי כמה כרטיסים למקום בגיהנום וכמה כרטיסים למקום בגן עדן. אחד הכרטיסים לגן עדן זה שבמשך כל התקופה הזאת של המשפט אני הייתי לילה לילה מצחיק את אהוד.

מדוע כרטיסים לגיהנום?

ידעתי שתשאלי. נשאיר את זה ביני לבין הרשויות המוסמכות. יש לי בטח כמה כרטיסים לגיהנום. אבל אני לא מתיימר להיות צדיק גמור. נאמר, אל תהיה צדיק הרבה. נכון? טוב להיות צדיק שיש עליו גם כמה כתמים.

וואבי סאבי, היופי שבחוסר השלמות. תגיד, שכחתי לשאול - למה נפגשנו פה? מה אתה עושה בירושלים?

יומיים בשבוע לפחות אני עולה לירושלים. אני חולה, אם אני לא נוגע באבן ירושלמית שבוע, אני נחלש מאוד.

באמת?

עד כדי כך.

איזה עם אתם. הירושלמים.

גדלתי פה, את יודעת. במרכז העיר, איפה שפעם היתה הכנסת. מהחלון המערבי של הבית נשקפה הכנסת, לכן נעשיתי עיתונאי. מהחלון המזרחי נשקף נוף ירושלים היפהפה, ולכן נעשיתי סופר. כשאני הולך ברחוב בירושלים, אנשים מסתכלים עלי כמו על תימהוני, כי אני נוגע בקירות של הבניינים. ככה. נאמר ככה, אם מירי לא היתה מתעקשת, מחר הייתי עובר לפה.

להולילנד.

להולילנד? לאו דווקא. אני חושב שהולילנד זה מקום נורא.

תגובת דן מרגלית:
“אילו ראית את ה־SMS ששלח לי דנקנר השבוע בעקבות מאמרי שהגן עליו בפרשת דן בן אמוץ, היית מבינה שאמנון דנקנר היה ונשאר אדם כפוי טובה ובלתי רציני. דבריו בעניין פסק הדין של אולמרט הם חלק מההתקרנפות שלו, המסרבת להכיר לא רק במה שהשופטים הרשיעו את אולמרט, אלא גם במה שאמרו על התנהגותו של אולמרט בסעיפים שבהם זיכו אותו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו