בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

גל אוחובסקי לא מספיק מסופק

אוחובסקי, 54, מתגורר בתל אביב עם בן זוגו איתן פוקס וחושב על ילדים. בינתיים, הוא החליט להפסיק לעשות אאוטינג ומקווה להישאר רלוונטי

50תגובות

כשאתה צופה מהצד בהתרסקותו של הפרינט, אתה שמח שנחלצת משם?

בגיל 24 הייתי בטוח שאצא לפנסיה בעיתונות. כשהייתי ממש צעיר, הייתי כותב פריוויואים לסוף השבוע על מכונת כתיבה.

1926 היתה שנה נפלאה.

משהו כזה. היתה לי מכונת כתיבה בבית, הייתי מגיע ביום שלישי למערכת, והיה בחדר שולחן, שעליו עמד מחשב ענק שנקרא וונג. אז הייתי מניח לפני המקלדת שלו את מכונת הכתיבה, ודופק עליה עם אצבע אחת בטמטום. ואז יום אחד נכנס מישהו לחדר ושאל “זה נראה לך הגיוני? יש פה מחשב. אתה יושב מול המקלדת שלו ומקליד על מכונת כתיבה”. הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו, ואמרתי “שמע, אני מהעיתונאים האלה שימותו עם מכונת הכתיבה שלהם”.

וכך אכן קרה.

הייתי עוד תקופה ארוכה ומדהימה בעיתונות, אבל אז התחלתי לעשות סרטים עם איתן, והתחיל הסיפור של “כוכב נולד”. וגם, כמובן, כשאמנון דנקנר החריב את “מעריב”, הוא העיף את כל בני דורי מהעיתון. כי הוא רצה ילדים בני 26 שיכולים לשמוע בפעם האלף את המייסעס שלו ולהתעלף, וכי למו”ל היה אינטרס להיפטר מהאנשים האלה, ובעיקר משום שהוא דמות שייקספירית מחורבנת. הוא פשוט גירש אותי מ”מעריב”.

ממש גירש?

כן. ובגסות רוח. היינו כביכול חברים ומיודדים, ועזרתי לו הרבה בדרכו להגיע ולהפוך לעורך “מעריב”, ובתחילת דרכו שם. בכל זאת, הוא לא ניהל שום דבר מימיו.



הבחישה ועונשה.

כן. נענשתי. מאחר שלא נענשתי לבד, זה לא היה כל כך נורא, אבל לא היה כל כך לאן ללכת. ככל שאתה מתבגר, אתה נהיה טנק שההתנהלות שלו יותר כבדה. זה לא נאה לך, וזה אתה לא יכול, ולא תהיה סגנו של מי שהיה פעם סגנך. למה שוק העבודה אוהב אנשים בני 20–30? כי הם רעבים. נגיד, אם היום היו רוצים להביא מישהו כמוני לעיתון אחר, אז מראש כבר אומרים “בוא לא נתעסק איתו. נביא מישהו צעיר ונכפכף אותו”.

היית נואש פעם?

לא. אני אדם אופטימי וקל לרצות אותי. אם אני קם בבוקר ויש שיר יפה ברדיו, אני כבר מרוצה. איתן הוא אדם יותר מורכב ממני ודרכו נחשפתי לסוגים יותר מורכבים של התנהגויות אנושיות - דיכאונות, אנשים עם עור יותר דק.

באופן מובהק אתה מרגיש שאתה לא נמנה עם הקבוצה ש... כן, לקרוא לזה מורכב זה באמת פתרון חמוד.

כן. כן. יש לזה מחירים. כמובן. אתה קצת יותר אטום.

עדיף.

זה משחק שאני לא משחק. אני לא בעניין של אילו הייתי. השאלה היא אם אתה מסתכל סביבך או חי בשלך. כמו המשחק התל־אביבי האהוב “אם הייתי מי שאני באמריקה, איזה בית היה לי”, ואז אני תמיד אומר, עם כל התחרות שיש שם - יכול להיות שלא היית מי שאתה, כן?

אז אתה אף פעם לא מקנא?

ברור שכן. צריך להשתמש בכל קשת הרגשות. אני לא אוהב אנשים שרק קנאה מניעה אותם, אבל בטח שיש לי קנאות קטנות.

אתה מקנא לאיתן?

כאילו לא, אבל כמובן שכן. מקנא לו, מקנא בו - ככה זה כשעובדים באותו תחום. יש לי חברה שתמיד מזכירה לי איך פעם אמרתי לה “גם ועד הבית זה עולם ומלואו”, לא רק בחדר של ברק אובמה יש דרמות ויצרים והחלטות גורליות.

אתה מרגיש מסופק בחייך?

בשנה האחרונה דווקא אני לא מסופק מספיק.

מה חסר לך?

זה לא עניין של חוסר. היו כל מיני תהליכים בחיי בשנה האחרונה. איתן ואני הפרדנו את העבודה.

למה?

כי הרגשנו שאי אפשר גם קשר וגם לעבוד ביחד. או שלא נהיה ביחד או שלא נעבוד ביחד, ואחרי בחינת שתי החלופות האלה, החלטנו שאנחנו מפסיקים לעבוד ביחד.

כמה זמן אתם בזוגיות?

חגגנו בשבוע שעבר 24 שנים.

מטורף.

למה מטורף? אני אוהב קונטיניואיטי. חשובה לי נאמנות. ובאופן כללי אני לא אוהב שינויים. אני לא מאוד הרפתקן.

תמיד היה נדמה לי שלשמור על זוגיות הומואית זה יותר מורכב.

אצלנו החלק היותר קשה בשימור הוא שאין לנו ילדים, אז אתה כל הזמן מולו. שניכם עולים למגרש כל ערב, כל בוקר, לאותו ריטואל. ילדים לסוגיהם מייצרים עוד עניין.



בחרתם לא לעשות ילד.

אנחנו מדברים על זה עכשיו. בתקופות מוקדמות לא כל כך רצינו לערב אשה בקשר, ועולם הפונדקאות היה כמעט בלתי אפשרי כלכלית ולוגיסטית. עכשיו זה נהיה יותר קל, אז אנחנו באמת חושבים על זה, תחת האיום של שעון החול. אתה לא רוצה שכשבנך יתגייס לצה”ל הוא יגלגל אותך בכיסא גלגלים לבקו”ם.

להפך. ככל שאתה קרוב יותר לשלב שמישהו צריך לנגב לך את הריר, הרעיון של ילד יותר פרקטי, ובטרייד אוף זו רק אי הנוחות הקטנה הזאת בבקו”ם.

בכל מקרה, יש אצלנו דיון סביב זה. ואני גם רואה מסביב כמה זה משנה, לטובה, את הקהילה שלנו.

בכלל יש תחושה מסוימת שההומואים הפכו ליותר סטרייטים מהסטרייטים. בורגנים.

זו אמירה שאני לא אוהב. זה נקרא הטרונורמטיבי. מילה שנואה ומתועבת, כי היא אומרת שבתור הומו לא מגיע לך להתחתן ולעשות ילדים ושתהיה לך עבודה מסודרת.

אתה צריך להסתובב כל היום בשורטס מעור וצעיף נוצות.

בדיוק. למשל, בני ציפר הזה, שחושב שהומו זה מקסים אם הוא רץ במרחצאות טורקיים ונמצא כל היום על סף זה שמישהו ידקור אותו. זה הומו מצוין. אבל הרצון להקים משפחה הוא לא רצון הטרוסקסואלי, אלא סתם רצון אנושי בסיסי של אדם.

אבל לכם נתונה הרשות וההזדמנות לסטות מהדגם המדכא למדי הזה, ובכל זאת.

רוב ההומואים הם אנשים מאוד לא מיוחדים שלא רוצים לסטות משום דגם. מרבית ההומואים הישראלים הם ימנים, בינוניים, רגילים, עובדים בעבודה משעממת, משעממים בעצמם, יש להם דעות משעממות על החיים והם רוצים בעל וילדים. זה הכל. אנחנו לא מחקים כלום, רק את הדחף האנושי הבסיסי לממש את עצמך על ידי הקמת משפחה וצאצאים. למה שיהיו לי ערכים אחרים? אני גדלתי במשפחה כזו.

איך אתה רואה את עצמך בתוך הקהילה? חשוב לך להיות חשוב?

ברור. בדרך הכי בנאלית שבגללה אנשים הולכים היום לריאליטי. חשוב לי להשפיע על העולם, להשאיר סימן. בגיל מאוד צעיר הבנתי שאני אצטרך להיאבק על היכולת שלי לחיות חיים הומואיים מלאים, ואני אצטרך לקחת את הזכויות שלי. בדיעבד אני מבין שמטבעי אני טיפוס אקטיביסטי.

השאלה היא אם זה לא זולג למקומות כוחניים.

מאבקים של מיעוטים הם תמיד כוחניים.

ואתה כוחני?

אני מניח שמהצד זה נראה שכן.

ומבפנים?

לא יודע. אני מניח שבמידה מסוימת כן. מה זה כוחני?

למשל, לעשות אאוטינג זה כוחני.

יש פה דיון חברתי־פוליטי עמוק, שהשבוע ניהלתי אותו בעניין יהודית רביץ, שעכשיו היא מחוץ לארון ואפשר בכלל לנהל אותו. האסכולה שלה גורסת שהיא אדם פרטי ומהרגע שהיא אמרה את זה היא לא חייבת כלום לאף אחד, והאסכולה שלי שמצפה ממנה לקצת יותר, טוענת שאתה צריך לחזק את החלשים ממך. הדיון על האאוטינג ככלל היה לא הוגן. אי אפשר לנהל את הדיון באמת, כי אז זה אאוטינג, ובינתיים האדם שבתוך הארון מפעיל הרבה יותר כוחניות על הסביבה כדי שהעיתונים לא יפרסמו את זה. כשזמר מפורסם מתקוטט עם מישהו שמנסה להוציא אותו מהארון, לעולם האהדה הולכת לזמר. הרבה יותר כיף להגיד איזה חמוד הוא וכמה יפה הוא שר. במאבק מול האנשים הרעים שמנסים לשלוף אותך מהארון בזמן שאתה יושב בפנים ואתה כל כך חמוד ומלטף חתולים, ברור שאני אצא הנבל. אבל ההיסטוריה, כמובן, מוכיחה שאני צודק. נגיד אנדרסון קופר, שאם הוא היה גר בארץ מה הוא היה חוטף ממני, איזה אידיוט.

אבל מי שמך?

נו, זו שאלה טובה לגבי כל הבעת דעה. אני הכרזתי על הפסקה של הסיפור הזה, כי הייתי בבית ספר ונער אחד אמר לי שהוא פוחד שיעשו לו אאוטינג. אמרתי לו שהדיון הוא על אנשים מפורסמים שלא יוצאים מהארון, והוא ענה שאין לו מושג על מה הדיון, אבל בבית הספר מישהו איים עליו “אני אעשה לך אאוטינג”. ואז הבנתי שהמאבק שלי מול אנשים מפורסמים וספציפיים וכוחניים בעצמם, שעושים את זה מסיבות כלכליות או תדמיתיות, מיתרגם אחר כך ברחוב למשהו אחר לגמרי. זה יצא משליטתי ויכול לגרום נזק לילדים בבית ספר ואני לא רוצה לעשות את זה.

אבל הנחת העבודה היא “מי שלא איתנו הוא נגדנו”?

לא. העולם מבחינתו רוצה להחזיר אותך לארון, שיהיה קצת שקט. ואז כל מיני הומואים שלא מקבלים את עצמם או שחשים אי נוחות אומרים “למה חייבים הכל לצעוק, אז אני לא אגיד בעבודה עד שלא ישאלו”, וככה זה מתחיל להתגלגל. בתיאטרון הישראלי עדיין מקובל שהשחקנים ההומואים בארון, גם אם זה ממש מגוחך. כי יש שם הקרנה מלמעלה שאומרת “זה יותר בריא ככה”, מאחורי הקלעים כולן שם מקפצות ומרקדות, אבל על הבמה ובעיתונים אסור להגיד. וזה לא טוב. זה משהו שצריך להילחם בו.

אתה חושב שאתה עדיין רלוונטי?

זו באמת שאלה גדולה. כשאתה מתעסק בתקשורת מאוד חשוב להיות רלוונטי, אתה לא רוצה שיסתכלו עליך כעל has been.



אתה מרגיש כמו has been?

בואי נגיד שבשנים האחרונות אלו דברים שאני יותר בודק עם עצמי.

אני מניחה שזה גם קשור לאופן שבו הסתיים הסיפור עם “כוכב נולד”. הפיטורים האלה מתקפים את כל הפחדים הכי כמוסים. זה גם אישי, גם נוגע בשאלת הרלוונטיות, גם מעמת אותך עם השבריריות של מעמדך. מעליב.

מאוד. בוודאי. זה היה שוק גדול. אתה בתוך משהו בולט, שהופך לחלק מרכזי בחייך, ולפתע מחליטים שלא צריך אותך יותר. זה משהו מז’ורי. מאוד מסובך להתמודד עם זה. וזה אישי, כי יש לך איזו התחשבנות איתם: במה השתמשו בך, מה נתת להם, באיזו מידה הם כפויי טובה. אבל זה חלק מהעניין. ככל שאתה יותר בפרונט, זה נהיה יותר דודו טופז.

ואיך אתה עם ההתבגרות הפיזית?

יחסית לגילי הביולוגי מצב התחזוקה ממש טוב. אז מיקי בוגנים אומר שאני צריך להרים עפעפיים. בסדר. יכול להיות שאני באמת צריך. לפני כמה ימים ראינו טלוויזיה ואיתן אומר לי “תראה, הוא עשה משהו”, ומדובר במגיש טלוויזיה נודע, שצעיר ממני בחמש־שש שנים. ואמרתי וואו. אבל אני עוד בשלב שאני אומר שאני לא רוצה, אבל לא בטוח...

ברור שלא. כי רואים. ועדיף כבר שיראו את הזיקנה מאשר שיראו את הפתט. אתה פוחד להיות פתטי?

פתטיות איז אובר רייטד. זה כמו השאלה האם אתה קוּל. זה משחק מתעתע. אז יש לי חברים שחושבים, למשל, שכמות הסיקור שאני מסקר את עצמי בפייסבוק היא פתטית. שיחשבו.

יש לך דרך להשיג את הדברים שבהם אתה רוצה. אתה מניפולטיבי?

אני לא מניפולטיבי, אני ספקולטיבי. אני מחשב מהלכים. בתוך סיטואציה נתונה, נגיד משא ומתן עסקי מכל סוג, אני מנסה להבין מה חושב כל צד, להיכנס לתודעה שלו. בתקופה שעשינו סרטים, שלחו אותנו למין סדנה כזו במלטה, מלמדים אותך איך לעבוד כדי לקבל מענקים מקרנות. אחד הקורסים היה “איך לעשות פיצ’ינג לסרט”. וכשהגיע תורי אמרתי “אני לא עושה את זה”. כי אני לא מאמין במצב שבו אתה נכנס לחדר במצב Nobody, והסרט באמת קורה. אתה צריך להשקיע הרבה מאוד זמן כדי להבין מי נגד מי, ומי זה האיש שמקבל את ההחלטה, ואיך אני יכול להגיע אליו דרך מישהו שמכיר אותו, שיגיד לו “שמע, שים לב לאדם הזה”.

זה המודוס אופרנדי שלך?

כן. ברור. אם מתפנה משרה והיא נראית לי, למה לא? אז אתה מכיר איקס אנשים שיכולים להתערב ולהגיד בשמך, יש לך סוכן שיכול לצלצל.

אתה חושב שהומו צעיר בשכונה שבה גדלת בחדרה יכול לעשות מה שאתה עשית?

לא, כי איזה מאבק כבר יש להומו צעיר היום? לי ולחזי לסקלי, שהיה האיש שלימד אותי את כל מה שאני יודע על תודעה הומואית, היה משחק כזה, שהוא היה אומר: “מה יהיה עוד 30 שנה? תל אביב תהיה עיר ההומואים הבינלאומית ובכל פינה ירוצו יותם ויואב יד ביד”. והיינו צוחקים ואומרים: “ואז אנחנו נהיה הזקנים שאומרים פעם זה היה הרבה יותר קשה, אנחנו היינו צריכים להיאבק, והצעירים יסתכלו ויגידו ‘הנודניקיות הזקנות האלה. אין כוח’”. וחשבנו שזה יהיה ממש כיף. אז עכשיו אנחנו שם, ואני לא יודע אם זה כיף, ולאנשים צעירים באמת אין כל כך סבלנות לדיון על המאבק, קל להם. מגיל 17 הכל פתור להם.

איך זה היה לך כנער?

זו מעולם לא היתה אופציה. לא היה אז בכלל את הדבר הזה. האומו.

מה ידעת? מה הבנת?

ידעתי הכל. מגיל צעיר.

מה הבנת?

שיש ילד שאני רוצה לפתות אותו, והלכתי ופיתיתי אותו.

ילד?!

ילד בגילי, כן? זה היה בכיתה ו’ או ז’.

ופיתית אותו באמת?

ברור. בקלות.

ואיך הרגשת אחר כך?

נפלא. זה היה כל כך תמים. לא הבנתי שעכשיו נכנסתי לנתיב הזה של החיים ההומוסקסואליים. בכלל, עד גיל 17 חשבתי שזה משהו שעושים בנוסף לזה שאתה הולך בתלם ויש לך חברה.



הקינואה של החיים.

החוויה המכוננת שלי כהומו היתה כשהלכתי לראות את הסרט “נשים אוהבות” עם אוליבר ריד ואלן בייטס, שמגלמים סטרייטים. ואז הם יושבים בערב מול האח הבוערת, וברור שיש ביניהם מתח מיני, ואז הוא אומר לו, “אתה רוצה לנסות היאבקות?” ואז הם מתפשטים ומתחילים באמת להיאבק מול האח הבוערת.

בסאבטקסט או ממש אחד בשני?

מהר מאוד זה הופך לסוג של סקס. וכשראיתי את זה הבנתי שזה אפשרי, יפה, וסקסי בטירוף. שגם אני רוצה ככה, מול האח הבוערת. באחת הפעמים שהזמנתי אלי את אותו ילד מהשכונה כדי להשתעשע איתו, אמא שלי שאלה “למה אתם כל כך בשקט שם?” אחרי שהוא הלך ניגשתי אליה וניסיתי להגיד לה שהיא לא טועה. היא בכלל לא הבינה. לא דימיינה שזה מה שאני מנסה להגיד לה. שבאמת קורה משהו. שזה נעים לי. שאני מתכוון להמשיך בזה.

היא לא רצתה לדעת.

לא.

רגע קשה.

לא, זה לא רגע קשה. אני לא התייחסתי לזה ככה. זו סיטואציה קלאסית, ילדית, של אמא שלא מבינה את הילד שלה. זה לא שהיא אומרת לך שאתה לא טוב, או שזה לא טוב. היא פשוט לא מבינה.

אביך נפטר לפני שלוש שנים.

כן, וזה קרה במפתיע. הוא פשוט הלך לישון ולא קם. היה לו אירוע לב. זה היה באמת שוק גדול, כי הוא נתפס כאדם בריא, הוא היה רופא, טיפל בעצמו. ואז, בהלוויה, ואחר כך גם בשבעה, אנשים כל הזמן אמרו לי “אתה לא יודע איזה מזל יש לך שהוא מת ככה, בבת אחת”. כאילו זה שלא הייתי צריך לבלות שבועיים באיזו מחלקה פנימית היה השיחוק הגדול של חיי. בדיעבד אני מבין שזה באמת עדיף ככה, בבת אחת, ועדיין, איזה דבר מטומטם להגיד למישהו שכולו בשוק.

אין דבר אינטליגנטי או מנחם באמת שאפשר להגיד בניחום אבלים.

אנשים חושבים שהם צריכים להגיד. לא צריך. פשוט לא צריך להגיד שום דבר. בכל מקרה, אני חושב שההורים שלי הצליחו לייצר אותי בתור אדם חסין נפשית, יחסית. אדם שמסתובב בעולם בתחושה שהוא אהוב ולא דחוי.

אף פעם לא היית הדחוי? לא מכיר את התחושה?

לא.

באופן כללי עושה רושם שהמשק הרגשי אצלך מנוהל ביעילות רבה. אם הייתי התרפיסטית שלך בטח הייתי משתעממת. היית בטיפול פעם?

הטיפול היחיד שהייתי בו היה כשהיה לי ולאיתן את מה שמכונה “המשבר”. אז הלכנו למטפלת זוגית, שבאיזשהו שלב איתן החליט שהיא לטובתי ובצד שלי ופיטר אותה, ואני נשארתי אצלה.

ברור, היא היתה בצד שלך.

כן. נשארתי אצלה שנה, והיה באמת כיף. באיזשהו שלב הגעתי לשקט ביני לבין עצמי, וביני לבין איתן, והבנתי שכדי לעשות את הסיבוב באמת, צריך להתחיל לחפור יותר עמוק ולגעת בילדות ולזה באמת לא היה לי כוח.

וזהו? אין דיכאונות? אין חרדות? טילים על תל אביב, משהו?

יש לי חוכמת רחוב כזו, שאומרת שכשזה משהו שקורה לכולם אז אני נורא לא לחוץ. אם זה קורה רק לך, אתה לבד. אתה חוזר מהשבעה של אביך ומגלה שהכל ממשיך כרגיל, כולם ברחוב ולאף אחד לא אכפת שאבא שלך נפטר. אבל אם יש מלחמה וכולם סובלים, זה בסדר, כי יש אנשים שסובלים יותר ממני ויש אנשים שמלכתחילה סף השבירה שלהם נורא נמוך. אז אני אומר - מה כבר יהיה?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו