בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין חסינות


כנרת רוזנבלום, 38, יועצת ארגונית, עיתונאית וסופרת. אם לשתיים. מתגוררת בתל אביב. זוכרים לה: את הבלוג המצליח “פריזאית”. רוצה לקדם: את ספרה 
“סיפור אהבות”. איפה: על הגג של 
בית קפה בנחלת בנימין. מתי: שני, 22:00


16תגובות

הביוגרפיה שלך משקפת חיים נורא מסודרים, שיטתיים. בשנות ה–20 שלך כבר התחתנת, קנית בית, עשית שני תארים, פצחת בשתי קריירות - האחת בעיתונות והשנייה בייעוץ ארגוני. מה, אף פעם לא הרגשת אבודה? לא רצית לעזוב הכל ולברוח להודו?


לא מספיק. בגלל זה אני כותבת.


די. זה מוצא קל מדי.


אני לא מחונכת להרגיש אבודה. אני מחונכת להרגיש מתפקדת. אני בת להורים מאוד מתפקדים, במובן העמוק ביותר. אני חושבת שיכולתי להיות הרבה יותר מצליחנית. ודווקא כל הזמן ניסיתי מין מסלולים משונים כאלה.




ועדיין - מסלולים.


בתור נערה פחדתי מאוד מהבריאות הנפשית הזאת. זה נראה לי משעמם מאוד. ראיתי את כל החברות שלי אבודות ומשוטטות סביב עצמן ואני הייתי סופר מפוקסת. זה היה ביזארי מאוד.


זה עדיין ביזארי מאוד.


זה קצת השתנה באופן טבעי. היום אני הרבה יותר נוירוטית וחרדה. כל הדברים שלא הרשיתי לעצמי אז, יוצאים היום. אני נותנת לכישלונות לגעת בי. יותר מזה, נותנת לעצמי לרצות משהו כל כך חזק.


זה מסוכן.


מאוד. לרצות ולהודות בפני עצמי שאני רוצה.


הרצון, התשוקה, מסמנים אותך כמשהו פגיע.


הכי חלש שיש. ואני התנהלתי בחיים סביב הדברים האלה. כשהתחלתי להתאהב בבנים לא הייתי מוכנה להודות בפני עצמי שאני מאוהבת בהם, כי ידעתי שהם לא בהישג ידי. סיפרתי לעצמי שאני לא מאוהבת, אבל פשוט לא היה לי אומץ להודות שכן. רצון ותיאבון ותאווה - אלה דברים חושיים. היום אני מרשה את זה לעצמי. היתה לי תקופת חביון מאוד ארוכה.


הרבה שליטה.


כן.


מה את יותר, יועצת ארגונית או סופרת?


כל החיים הייתי במקביל.


תסבירי.


גדלתי בשכונה מסוימת אבל למדתי במקום אחר, בבית ספר למחוננים. אחר כך בחרתי בשתי הקריירות - ייעוץ ארגוני וכתיבה. נגיד, כשהייתי אזרחית עובדת צה”ל, עבדתי בבית הספר לפיתוח מנהיגות. הקמתי פרויקט גדול מאוד של פיתוח מנהיגות במערך המילואים, ממש הארד־קור של החוויה הישראלית, לשבת עם מג”דים ואלופים ולהכין אותם לסיטואציות הכי קשות, וגם כתבתי טור בתי קפה ב”עכבר העיר”. זה התקיים לחלוטין במקביל, בלי שום נקודות השקה.


מה זה בדיוק ייעוץ ארגוני? אני לא בטוחה שאני יודעת.


אף אחד לא בדיוק יודע. זה מקצוע מדהים. מרתק. מזמינים אותי לארגון, ועולה שאלת הפוטנציאל. אני תמיד מחפשת נקודת אופטימום, בין מה שהאדם יודע ואוהב לעשות, לבין מה שהוא יכול לקדם בארגון. בכלל, יש לי ממש פטיש לפוטנציאלים. מאוד מעסיקה אותי הנקודה הזאת. נגיד, כשזוג מתחתן, ונראה שהכל פרוש ופתוח בפניו, ויש מין ידיעה כזו, לגמרי כוזבת, של מה שאנחנו רוצים עכשיו ומה שעוד נרצה. נדמה לנו שאנחנו יודעים, ואנחנו לא יודעים שום דבר.




ולימים אנחנו מתחילים להתעסק בפניות שלא לקחנו.


כשהייתי צעירה וממש טיפשה, הזמינו אותי פעם להנחות סדנה בסוף שבוע של ועד עובדים. באותו שבוע שידרו בטלוויזיה את הסרט “דלתות מסתובבות”, ובהשראתו בניתי סדנה שנראתה לי משחקית ומקסימה, על הפנייה שלא לקחנו. הזמנתי אנשים לחשוב על הבחירה שהם לא עשו, והשתמשתי בפלסטלינה. אגב, מה שיפה בפלסטלינה זה שאחרי שיושבים כולם ברצינות גדולה ומפסלים בפלסטלינה ביום הראשון של הסדנה, ביום השני אתה מגיע ומגלה שהכל הפך לפסלים של איברי מין.


נשיים או גבריים?


גם וגם. מישהו מצוות המלון, וזה קרה לי כמה וכמה פעמים, הופך את החזון והערכים של החברה לאיברי מין.


פיוטי ומדויק.


לגמרי. בכל מקרה, נתתי להם לעסוק בבחירה שהם לא עשו, ובאמת בהתחלה היתה התלהבות גדולה. ופתאום גיליתי שכל הצמתים של האנשים הם דברים איומים ונוראים. הורים רופאים שלא גילו שלבן שלהם יש סרטן בזמן והוא נפטר. חשבתי שזה יהיה פאן, ובסוף זה הפך למשהו כל כך טרגי, אנשים דיברו על חוויות כל כך קשות. הייתי בשוק מהעוצמות שהדבר הזה שיחרר. הסיפורים שם ממש רדפו אותי. ולתקופה ארוכה.



מה מניע אותך?


אני טיפוס נורא אופטימי, וגם בגלל החינוך שקיבלתי בבית, אני מאמינה שהכל אפשרי. למשל, אמרו לי שאי אפשר להתפרנס מספרים, אבל אני כאילו יודעת שהאפשרות הזאת קיימת. אני מאוד מאוד חיה אותה. גם אם מדובר ב–0.01%. אני לא נותנת להם לחמוק ממני. לכן אכזבות וכישלונות מאוד קשים לי. בלתי נסבלים.


היו לך בכלל?


מה שאגיד עכשיו קצת סותר, אבל אני כן נכשלת סדרתית. אולי כי אני באמת כל הזמן מנסה ומעזה. כישלונות זה גם משהו יחסי. נגיד, כשלמדתי בחוג לפסיכולוגיה, הייתי תלמידה טובה. אבל לא מצטיינת. וכשאת לא מצטיינת בחוג לפסיכולוגיה, זה לא נחשב. “רק” 89, זה לא נחשב.


במונחים של ייעוץ ארגוני כל כישלון הוא הזדמנות?


בספר האחרון של נורה אפרון, שהיה לא טוב ולא יפה להגיד בכלל כי היא מתה, היא כתבה על הכישלון: “כישלון זה דבר איום ונורא, הוא לא דבר טוב, הוא משפיל, מבייש ומדכא, ואני חושבת שאפשר ללמוד מהצלחות הרבה יותר מאשר מכישלונות”. וזה נכון. אז עכשיו, שבאמת אין לי שום זכות להתלונן, כי הספר נמכר ואני מקבלת תגובות באמת מדהימות, ופעם ב־ אני מקבלת גם תגובה ממישהו ש...


שאת מבינה שדעתו לא היתה נוחה מהספר.


כן. אז ברור שאני צריכה למצע את זה, ולבחון גם את התגובות הטובות, ובכלל להאמין שכל אדם זכאי לדעתו ולטעמו, אבל זה מכאיב. מאוד. ממש פוצע. שנים בזתי לטרנד של הפסיכולוגיה החיובית, היום אני מאמינה בזה מאוד, אני משתמשת בזה גם בייעוץ - מאמינה בפידבקים חיוביים יותר מאשר בביקורת. ואחד הדברים המדהימים הוא שלא משנה כמה חיזוקים חיוביים קיבלת, משהו אחד רע ייצרב בך כל כך עמוק.


בספר את מתעסקת בתמה אוניברסלית. נישואים, דווקא טובים, שמתפרקים בגלל החיפוש, הרדיפה אחר הריגושים.


אנחנו לא מחפשים. הם פשוט קיימים. זה לא רק הפינוק הזה שלנו, שבא לנו להיות סוערים. ההרס נמצא שם. במבנה האישיות. ובספר חגגתי את השבר, כי פעם שמעתי מישהו חכם מאוד מדבר על השמחה שיש כשהכל מתפרק. יש שמחה שם בהרס. הכל נשבר. אין חוקים.




כי זה משחרר. כוחו של התנטוס.


אני חושבת שהרבה אנשים מפנטזים על הרגע הזה שבו תאונה או מחלה תמוטט את כל מגדל הקלפים של חייהם. יש משהו בתפקודיות הזאת שהוא עונש לא נורמלי. מהעבודה שלי עם הצבא ועם הרבה חברות היי־טק, אני מכירה מקרוב את העניין הזה של “תודעת משבר”. ותודעת משבר זה אחד הדברים הכי מחיים שיש. כישראלים אנחנו תמיד בתודעת משבר. יש לנו תאוות מוות מטורפת, אנחנו נהנים מזה, מהאדרנלין. מהסכנה. כבר עכשיו יש לנו מורשת קרב עתידית על המלחמה שאולי לא תהיה. מה אנחנו צריכים את ההרס של חיי הזוגיות? פשוט נהרוס את המקום שבו אנחנו חיים. אנחנו אוהבים סכנות.


את אוהבת סכנות?


כן. אבל אני פוחדת מאוד להסתכן.


כן. ולכן זה גם פתרון קל להגיד: לא חוויתי את זה, ולכן כתבתי על זה. איפה את בתוך הספר? זה יכול היה לקרות לך?


כן. זה לא רק שזה היה יכול לקרות. זה יכול לקרות. אני היום יודעת שאין כזה דבר זוג שהוא חסין. אני יודעת את הדבר שאי אפשר לדעת אותו. ששום זוג לא חסין. בכלל, לא רק שום זוג.


שום מבנה.


בדיוק. כל ההריון רק חיכיתי לראות את הילדות שלי, שהן ייצאו ואני אדע שהכל בסדר. ואז כשהן יצאו פתאום הבנתי שזהו, עכשיו הן בעולם, כשבעצם הייתי צריכה לשאוף שהן יישארו בבטן. אני מדברת על זה וזה מכאיב לי בגוף - המחשבה על הבריאות של הילדים - וזה ברור שזה יכול לקרות. ועם זאת, זה לא יכול להיות ברור לך באמת.


כל חיינו בנויים על ההדחקה הבסיסית של מותנו. זה בסדר.


אני כן משתדלת לא להדחיק את מנגנוני ההרס, קודם כל כדי לשמוח בהם, שמחת הדברים המטלטלים, שמעורבת בפחד הנורא. אני כן מנסה לחיות חיים אמיצים. בייעוץ. בכתיבה. ואני כן מנסה להיות ערה לתזכורות האלה של הדברים השבירים, של התשוקות והחשקים.


עושה רושם שלמרות ההישגים ולמרות ההספק, את לא מסופקת.


כן. את לגמרי צודקת. זה בא מההורים שלי. תרומתם המבורכת למערך הנפשי שלי. אף פעם אסור לי להגיד שאני מרוצה וזהו. אלו הסדקים, החלקים שבהם אני לא ריאליסטית. השאפתנות. אני יודעת שהשבוע הסיכוי יותר גדול שאני לא אהיה במקום הראשון ברבי המכר, וכאילו, מה, זהו? אין לזה סוף.


מתיש. ועם זאת, לא פוגע בתפקוד.


מאוד מתיש. זה מנוע מאוד חזק ומבלבל. אני לא רגועה, כי זה באמת מאוד לא תפקודי לכתוב ספר. אני עובדת בטירוף, מגיל מאוד מאוד צעיר, מפרנסת את עצמי, ופתאום, להיכנס למסלול שבו, בהגדרה, יכולת ההשתכרות שלי יורדת. אין לי את האומץ להגיד סטופ־כדור־הארץ אני כותבת ספר. ואני שואפת להיות סופרת, ויועצת, וכותבת, ואמא טובה, ואשה נהדרת ולהיראות מעולה ולבשל מצוין. ובאמת, בתוך כל התפקודיות הזאת, אני כן סוחבת מטענים של חוסר סיפוק. אבל לא כי אני לא שמחה. אני באמת שמחה.




אולי תנסי להפסיק לתפקד קצת. כמה שנים את כבר בזוגיות?


50 אלף.


איך זה עובד בשבילך?


בעלי הוא מאוד כמוני. שנינו חנונים שבכל זאת מנסים לחיות ברוקנרול. מושיק עזב כמה פעמים את העבודה שלו. היו לו עבודות מאוד שוות, הוא הצליח מגיל מאוד צעיר, ובכל זאת ידע להקשיב לשאלה מה אני רוצה ואם זה טוב לי, למרות שפרנסה, בפרט כשיש לך ילדים, זה באמת כלא.


מהמקום הזה, של ילדים ובית ואין יותר לאן לברוח, ההרס הרבה יותר קורץ ומפתה.


נכון. לפעמים, וזה לא נשמע כמו העצה הארגונית הכי טובה, אני אומרת - תהרוס לעצמך. זה מאוד מפחיד אולי, ולהיות מפוטר זה דבר נורא, ולהיות מובטל זה ממש קשה. אבל כן צריך לפעמים לשבור את כל הכלים. לא רק שאתה יכול, אתה גם חייב. ולא רק בקריירה.


גם בבית? פשוט להרוס? להפנות עורף לבעל המקסים ולדירה המטופחת ולשלושת הילדים החמודים.


אז כאן צריך באמת כל מיני סובלימציות. וצריך להיות מודע לרדוקציה הזאת, של המושלם. אין מושלם. כשלמדתי צילום, היה את הרגע הזה שאתה שם את התמונה ב–fixer. אז להגיד שהכל מושלם, זה בדיוק זה. לשים את התמונה ב–fixer. ואני, למרות שנראה לך שהכל מסודר אצלי, אני לא שמה את החיים שלי ב–fixer.


אוקיי, אבל מגיע השלב בחיים שאתה לא יכול סתם לקפוץ מהצוק. יש עליך את התיק שלך, והוא כבד.


תראי, הקטע הזה שאנשים אומרים “אני לא יכול לנסוע להודו”. זה לא נכון. או “אני לא יכול לצאת מוקדם מהעבודה”. אני לא מאמינה בזה. קפיצות נחשוניות זה דבר חשוב מאוד. אני כן חושבת שדינמיוּת ותשוקה ותנועה לא באים על רקע הסקס. האדריכל החתיך בספר הוא פורס מאז’ור, יכולתי להוריד עליהם בניין, באותו אופן. והשאלה היא גם כמה אתה מתייחס לכוחות שלך בתור פורס מאז’ור.


התשוקה הזאת להרס גם משמשת כפורס מאז’ור? מותר להיכנע לה?


ברור שאסור. אם זה לא היה אסור, זה לא היה הרס אמיתי. אני חושבת - וזו לא אמירה שאני יכולה לעמוד מאחוריה באמת, כי ברור שאני עושה הכל מאוד מאוד בזהירות ובצורה מבוקרת - ממה שאני רואה סביבי, כשאתה לא נכנע לו, אז אתה נהרס מבפנים.


lose-lose situation.


נכון. אז העצות הטובות באמת הן להקשיב לרצונות ולחשקים כמה שיותר מוקדם. הרעיון הוא לקום יום אחד ולעשות את המעשה שלא חשבת שתוכל לעשות. אין לזה שום פתרון קל. הדבר הכי חכם הוא להקשיב לעצמך בזמן אמת, אבל זו כזו חוכמת בדיעבד. אני כן חושבת שהדברים פחות מפחידים ממה שנראה לנו. ועם זאת, גם להתאפק לפעמים זה בסדר. אבל להתאפק ולהישאר ברצון.


מה זאת אומרת?


לא להדחיק את הרצון. אני מנסה יותר ויותר להתענג על מה שיש בלי לשכוח את מה שאני רוצה.


ומה את רוצה?


הכל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו