בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

עינב גלילי צינית כלפי המנגנון

עינב גלילי, 43, מגישת טלוויזיה. נשואה ואם לשניים. מתגוררת בתל אביב. זוכרים לה: “משחק מכור”, “העולם הערב”. רוצה לקדם: את העונה החדשה של “מצב האומה”. מתי: ראשון, 11:00. איפה: אצלי בסלון.

55תגובות

ספרי מה שלומך.

אני קצת חוששת. מגיע השלב הזה בחיים שבו גם אם תישאל שאלות צהובות ונוטפות מיץ אשפה, פשוט לא יהיו לך תשובות מעניינות לתת. לפני שבועיים ישבתי בבית קפה שכונתי עם הלפטופ, כתבתי וטחנתי סלט טונה, ופתאום אני קולטת מישהו, מהצד השני של הכביש, מצלם אותי בווידיאו פפראצי. עכשיו, זה לא שאני מוצפת מחשבות על תרבות הסלבס האיומה, והאופן שבו נאנסתי וחדרו לפרטיות שלי, כמו שפשוט לא נעים לי, שבמקום להתגפף עם איזה שחקן צעיר וחתיך אני יושבת עם סלט טונה. למה קייט מידלטון יכולה להצטלם טופ־לס על המרפסת ואני אוכלת סלט? מביך. אני לא ממלאת את חלקי בעסקה.

זה לא שאת לא ממלאת את חלקך בעסקה, את פשוט לא מבינה את תנאי החוזה. את אמורה להשיג שחקן צעיר וחתיך, להתגפף איתו ואז להזעיק את הפפראצי.

התמונות של קייט מידלטון לימדו אותי צניעות מהי. משתזפת חצי עירומה ובעלה מושח את גבה בקרם. איך היו נראות תמונות השיזוף שלי? היית רואה אותי עומדת בצלחת הפטרי הזאת, הבריכה של הקטנים, וקולפת בננה. בבגד ים שלם.



תראי איך את תמיד מנוסחת למשעי, עם המודעות העצמית והעקיצה הקטנה. זה מרגיש כמעט מכני.

ההנחה היא שמדובר במנגנוני הגנה, אבל זה הפוך. זה מאפשר לי להיחשף. להיות אדם עם מודעות ולהתראיין זה כל כך קשה. את פוחדת לצאת פתטית, להיכשל בלשונך, לעבור נפוחה ומלאה מעצמך. אז זה או לנסח את עצמי לדעת, או פשוט ללקות באלם גמור, כי המודעות העצמית שלי תכניע אותי לחלוטין ואני לא אוכל להגיד שום דבר אף פעם. זה נכון תמיד. גם בשיחות נפש. גם ברגעים השחורים ביותר בחיי. זו הדרך היחידה להגיד על עצמך משהו ולחמוק מהרדארים שאת מפעילה על עצמך. זה נתפס כמעושה?

לא מעושה. אבל מזכיר שניצל כוכבים. כל השניצלים בשקית הם בדיוק באותו הגודל. מאוד מעובד.

המקום היחיד שבו אני חושבת שהמילים עובדות נגדך, זה בזירה של טיפול פסיכולוגי. את מרימה לכבוד עצמך את המופע הזה, משלמת 450 לשעה על הכרטיס ומשלה את עצמך שהגעת פה לתובנות עמוקות במיוחד, שעה שכל מה שעשית זה לתקוף את החומות של עצמך עם הנשק שהוא את.

מערך נפשי כמחלה אוטואימונית.

בדיוק. הכישלון הכי נחרץ שלי היה עם טיפול לאקאניאני, שהעיקרון שלו הוא שהשעה הטיפולית מסתיימת ברגע שבו, לדעת המטפל, נאמר משפט המפתח. או, לפחות, המשפט המשמעותי שאיתו את צריכה ללכת הביתה. וברגע שאת אדם מנוסח, זה קורה בדקה 11. בשלב מסוים ניסיתי משהו אחר, טיפול בתנועה, אבל שם הייתי כישלון גדול אף יותר. אני לוקחת על עצמי את האשמה. המבוכה. העכבות.

ואיך את מסבירה את זה לעצמך?

ביכולת לנסח עוצמות רגשיות גדולות מאוד ודברים איומים שקורים יש אשליה של שליטה. כשאת מצליחה להגיע לניסוח מהודק עם כל הפסיקים במקום, זה עושה סדר.

על חשבון מה? היותך ברגע?

אני לא יודעת להגיד מה אני מפסידה. אני כן יודעת שאני בן אדם של עוצמות רגשיות עזות. נגיד, התאהבות שלי זה מופע אורקולי פתטי להחריד.

השאלה כמה פתטי אתה יכול להיות, אם אחר כך אתה פשוט אורז הכל בחבילות קטנות וקשורות בסרט.

אני בן אדם חרדתי בעוצמות עזות. אני יכולה להיכנס לאופוריות מטורפות, להתקפי מרה שחורה איומים. יכול להיות שיש לדבר הזה מחירים, אבל בשבילי היתרונות עולים על החסרונות. אני מקבלת את ההנחה שאתה מגיע לטיפול כשמנגנוני ההגנה שלך מפסיקים לתפקד. אז זה כן מתפקד בשבילי. לפחות עדיין. אני כנראה באמת זקוקה לכמות מסוימת של תשומת לב, אחרת לא הייתי מרוחה פה במוסף. עכשיו איך מכשירים את השרץ הרגשי הזה? גורי אומר, אם אתה רוצה לטרחן, לפחות תפתח הומור.

זו גם הסיבה שהלכת ללמוד משחק?

הלכתי ללמוד משחק כי הייתי בת 20 והייתי צריכה לאשפז את עצמי. בגיל 17 סיימתי את הלימודים והיתה לי שנה עד הגיוס. ההורים שלי התגרשו - המשפחה שלי התפרקה באופן מאוד לא אסתטי - והגעתי לתל אביב. באמת, יותר קלישאה מזה אין. בתל אביב נכנסתי לקרחנה שנמשכה כמה שנים בעצימות גבוהה. היה לי את התמהיל המסוכן של עוצמות, ליבידו עז, תאוות חיים, הרפתקנות וחיבה למקומות גבוליים, והלכתי לאיבוד באופנים מאוד עמוקים. בית צבי ביטא עבורי רצון לאשפז את עצמי במסגרת מאוד מאוד נוקשה. וגם קרה לי שם דבר נורא קשה. מכיוון שאני יודעת לשחק באופן מושלם את עצמי בלבד, לרגע אחד טעו לחשוב שאני הבטחה. ואחר כך היתה לי עוד שנה של התפכחות והבנה שאני לא טובה בזה. הבנתי שאין ברירה אלא להכיר בעכבות שלי ולעשות להן כבוד, כי הן לא הולכות לשום מקום. בבית צבי, בשנה הראשונה, מבקשים ממך לפרק פעולות יומיומיות שאת עושה - נגיד, לבוא הביתה, להניח את הקניות וללכת להתקלח. וכבר בתרגיל הפשוט והבסיסי הזה יש לפחות חמישה תלמידים שמצליחים להגיע לעירום חזותי מלא, לספר את סיפור ילדותם העשוקה, למרר בבכי, לחוות התקף פסיכוטי ולהשתקם.

לא ניסית לשחק מאז?

אחרי שפרשתי מבית צבי באמצע שנה ב’ כיכבתי בהצגות ילדים. הייתי תמרור עצור. תשע בבוקר באולם ספורט בקריות בתוך בובה ענקית, אומרת “עצור בטרם תעבור”. והבמאי, שבדיוק חזר מלימודי פנטומימה בצרפת, אומר לך: “אני רוצה את זה יותר סטבילי”.



פחות משחק מתודי. מה העבודה הכי מפדחת שהיתה לך?

הופעתי בלהקת חתונות. הפדיחה אינה להקת החתונות אלא חלקי בתוכה, משום שאני זמרת גרועה מאוד מאוד מאוד. הרמתי ביצועים מדהימים לבמבולאו, כולל כוריאוגרפיה ותלבושות. בשלב האוכל, כשהאורחים הניחו שהלהקה כבר הסתלקה, היינו פורצות, אני ורקדנית נוספת, משני האגפים, לבושות בגלבייה ומנופפות במקל רועים, ופוצחות בדבקה ערבית. הדבר הנורא באמת הוא שזה היה מזמן, אבל לא מספיק מזמן בשביל להניח שלא היו מצלמות וידיאו.

יום אחד מישהו יעלה לך את זה לפייסבוק.

ואני אמות במקום. הייתי גם עוזרת הבית של לביאה הון, ובכל פעם שהיא היתה יוצאת הייתי מחטטת בתיקים ומריירת על תמונות של חתיכים. נגיד, דן תורן.

אשה מצחיקה בטלוויזיה. בטח חווית את האכזריות בתחום הזה.

אני משחקת עם ההומור משחק מאוד ערמומי. אני באמת לא מגדירה את עצמי כקומיקאית, לא מרגישה מחויבת להצחיק. אני תוהה על הדיסוננס בין העובדה שבחיים שלי האנשים הכי מצחיקים באופן הכי חסר אינהיביציות הן נשים - כשאשה מצחיקה יש שם את כל העומק הגיאולוגי הזה של שנות דיכוי - לבין העובדה שאיכשהו יש לזה מעט מאוד ביטוי בזירות המקצועיות. אני באמת מחפשת את הנשים האלה בתקשורת, תוהה מה משתבש שם.

מכירה את ישיבות הליהוק האלה, שמתחילות ב”חייבים אשה”. אבל מי? זאת? שמנה. זאת? צרחנית. גם את התחלת את דרכך כשאת נסמכת על המראה החיצוני שלך.

לא באמת. לא ממש.

אולי לא חווית את זה ככה.

אף פעם לא היו לי נתונים של דוגמנית ותמיד היה לי את הדכדוך בעיניים. אני מדוכדכת וחרדתית מדי. פעם ניסיתי להתקבל לערוץ הילדים ונדחיתי. זה היה משבר נורא. בדיעבד אני כל כך מבינה את זה. עמדתי שם בששטוס ונראיתי כאילו רציתי להצית את עצמי.

אבל המראה שלך הוא לא עניין? הגזמת. תמיד היה. ועודנו. זה עזר לך.

זו ממש לא המניה שעליה שמתי את כספי.

אבל את פתוחה לאפשרות שאם היית שוקלת עוד עשרה קילו ומעט פוזלת, היית מקבלת פחות הזדמנויות.

הסטנדרטים לנשים הם נוקשים ואכזריים מאוד. המראה שלי לא הכשיל אותי, אבל תמיד, על כל תפקיד שרציתי, היתה מועמדת יפה יותר ובלונדינית יותר ודקה יותר. אני נורא שמחה על זה עכשיו, כי מגיע רגע שבו את אומרת - עד כמה נורא זה לאבד את כל הנכסים האלה, וזה באמת לא כזה נורא.

את לא מתעסקת בבגידת הגוף?

הרבה פחות ממה שהייתי אמורה לעסוק בזה. אני כן מתאמצת. סופרת פחמימות, דואגת לסדר שערות שצומחות בכל מיני מקומות משונים, עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע. עכשיו, נניח שאני עושה את כל זה והתוצאה היא ג’יזל. אבל היא לא. כך שהעלות־תועלת פה קצת מוטלת בספק. אבל אני לא נורא מתבכיינת. זה אחד היתרונות של להוליד ילדים בגיל מבוגר. אין שום דרך, טכנית, ליישב את משבר גיל ה–40 עם משבר הילד הראשון. אחד מהם יצטרך לחכות.



כל זה עומד להתפוצץ לנו בפנים בגיל 50? איזה פחד.

זה לא יהיה נורא. מזמן הבחנתי שכששואלים אנשים בני כמה הם, הם מציינים את גילם כמו עבירה שיש עמה קלון. אתה חי בעולם שמשדר לך ללא הפסקה שבאמת הדבר הכי שפל ונבזי שאתה יכול לעשות זה להתבגר. גם התודעה הקטסטרופלית שלי עוזרת לי, כי יחסית למה שרץ לי בראש, קצת קמטוטים בעיניים זו באמת זוטה. אני גרה בצפון תל אביב. באזורים מסוימים שם את רואה מחזות מאוד קיצוניים בתחום הכחשת הגיל. נגיד, מרכז הקניות G, רואים שם את הסכנות של יותר מדי זמן פנוי ויותר מדי כסף. נשים בנות 70 שמאחורה נראות כמו בנות 24, במכנסי סקיני, פלטפורמות, מחשופים עצומים. אלו מוטציות של מסרים שכולנו מקבלות. נשים לא מוכנות לאבד את האופציה שכל אחד בעולם ירצה לשכב איתן. זה לא מעסיק אותך?

ברור. אבל אין לי ממש יומרות. אני שואפת להיות מעניינת ונאה. זהו.

בדיוק. סיכמנו שהסטנדרטים שלנו לגמרי מציאותיים. אבל גם כדי לפגוש אותם נדרשת עבודת פרך שאינה נגמרת לעולם. תראי אותי עכשיו. נראית נחמד. אבל אם לחודש אחד אני זונחת את המאמצים, אני נראית כמו גולדה מאיר.

את חושבת שאת ציניקנית?

לדעתי אני יותר חשודה בציניות מאשר נגועה בה. מבחינת הטייפקאסט שלי אני יודעת שאני עשויה לעבור כציניקנית וקשוחה, אבל האמת היא שאני אדם מאוד רך. הבחירות שלי אף פעם לא ציניות. הניסיון הבודד והכושל שלי להגיש תוכנית בפריים־טיים ירד מהפרק, בין היתר כי לא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי לעשות את הראיון עם הגמדה שהתגייסה לצבא למרות המגבלה הגופנית. ואלה אייטמים אמיתיים, כן? אם כבר, אני צינית כלפי המנגנון.

קשה לך לזייף את הדמעה בזווית העין, ברור. אבל ההסתכלות שלך תמיד מתובלת בסרקאזם.

אני חושבת שבהרבה מקרים ציניות מוכיחה בוחן מציאות תקין.

כי אתה פשוט רואה את הדברים נכוחה.

בדיוק. ואחת הבעיות שיש לי עם טיפול פסיכולוגי, למשל, זה שהוא יעיל עד נקודה מסוימת. יש לי מעט מאוד אמפתיה לאנשים מבוגרים שמסתובבים בעולם וממשיכים לקונן על ילדותם העשוקה ולהאשים את הוריהם המסרסים. גדלתי בלינה משותפת, ולא שאני ממליצה, אבל יש אסונות נוראים מזה בעולם. גם כשלומדים פסיכולוגיה יש התעסקות אינסופית של המטפלים בעצמם.

מה שמכונה “אז איפה זה פוגש אותך”.

כן. אני מניחה שכדי לשרוד חמש עד שבע שעות ביום כמטפל צריך לעשות את הניקוי הזה, אבל אני חושבת שאם אני אחטט כל כך הרבה בעצמי אני אשתגע.

איך באמת שרדת את הלינה המשותפת?

אין לי זיכרונות ילדות. אבל אני חושבת שהייתי מהילדים המחוספסים שיכולים לשרוד את הדבר הזה.

אולי בגלל זה אין לך זיכרונות ילדות. לא מסתדר לי שהיית מחוספסת.

המשפחה שלי עשתה הרבה מעברים. פעם ספרנו שעברתי תשעה בתי ספר. אז פיתחתי יכולות הסתגלות טובות. באמת שאני שמחה מאוד בחיי. הם התגלגלו הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.

מה חשבת שיקרה?

כמו אצל הרבה אנשים שגדלו במשפחות לא מאוד הרמוניות, העניין הזה של משפחה, מרחף מעליו סימן שאלה מאוד גדול. העניין הזה שהצלחתי לייצר משפחה שטפו טפו טפו היא טובה לי ואני שמחה בה, זה פלא בעיני. זה לרגע לא טריוויאלי. גם מקצועית יש לי עדיין אפשרויות לבחור. הייתי יותר שמחה להיות יותר שבעת רצון מהיומיום שלי. יש הפער בין הקוטראי של היומיום לבין הרגע שבו את מסתכלת על החיים מהצד ומבינה שאת בת מזל. עם זאת, החרדה שלי מחמירה עם השנים. על זה אני לא מצליחה להשתלט במילים.



ממה את חרדה?

מכל דבר. אני חיה בתודעת קטסטרופה מתמדת. אני ממש חושבת שאנשים חרדתיים צריכים לשאול את עצמם אם הם רוצים להיות הורים. זה באמת פתח לחרדתיות כל כך מגוונת. יש לי חרדות בריאות. גם החיים פה, וזה ממש התחיל בזמן האחרון, מתורגמים אצלי לחרדה ממשית, קיומית. אני כבר לא רואה חדשות מתוך ריחוק, מתוך הקפסולה שהיא חיי. לצערי הדבר הזה נסדק. מכאן מתחילה הנזילה. אני באמת מבינה איפה אני חיה ולאיזה מקום הולדתי את הילדים שלי.

בואי נדבר רגע על הבחירה הזאת, של הורות מאוחרת.

בשבילי לא היתה אפשרות אחרת. היתה לי הרבה עבודה לעשות.

תסבירי.

כדי להרכיב פרופיל פסיכולוגי ראוי לאם נדרשה ממש עבודה זק”אית. הרבה הדבקה ואיחוי. אז אני לרגע לא יכולה להצטער על זה.

יש לך רגעי “זו ילדותי השנייה”?

להפך. כהורה בוגר לינה משותפת, פתאום הבנתי, למשל, כמה קריטי העניין הזה של הלילה. הם עושים פיפי בלילה, הם מקבלים התקף אסתמה בלילה, צריך להחליף להם, יש להם חלום רע. מערכת היחסים הזאת נורא פעילה בלילה. אפילו הרגע הזה כשאת נכנסת לחדר ומביטה בהם ישנים. אז המחשבות שלי יותר נוטות לכיוון של כמה עצוב שזה לא היה לי, ולשמחה גדולה שעכשיו אני יכולה לספק את זה. זה כל הזמן מאיר את השונה, לא את הדומה. אני ממש שמחה לגלות בתוכי את המודל הזה, שאין לי מושג מאיפה הוא. אני מאוד גאה בזה שאני באופן בסיסי שפויה, מבינה פחות או יותר במה הדברים אמורים, זוכרת שאני מבוגרת והם ילדים, מסוגלת להגיב - רוב הזמן - בצורה שתואמת את האמנה הבינלאומית לשלום הילד. רוב הזמן.

מה את מלמדת את הילדים שלך?

ברמה המיידית אני חושבת שאני מנסה לגדל אנשים שאני עצמי הייתי מחבבת: חכמים, מצחיקים, ערכיים, רגישים לסביבתם, וכמובן עם נימוסים אירופיים שישליכו עלי כאמא יוצאת מן הכלל. מה שמטריד אותי הוא שברור שחינוך הוא הרבה יותר אפקטיבי כשהוא לא מודע. הם הרי מסתכלים עלינו וסופגים כל הזמן. מכיוון שכך אני מניחה שאני מחנכת אותם לא פחות להיות חרדתיים, אנוכיים, אובססיביים, קורבנות צריכה וקרוב לוודאי שגם עם סוג כזה או אחר של הפרעת אכילה. הבן שלי, בן החמש, הולך כבר שנה לחוג כדורגל שהוא אוהב מאוד למרות שעד עכשיו קשה לזהות ניצני כשרון. לא מזמן התעניינתי אחרי החוג “איך היה?” והוא ענה לי באושר “כיף!” שאלתי אותו “היית טוב היום?” והוא השיב בשמחה “לא. הייתי גרוע!” אני שואלת את עצמי בצער כמה זמן הילד עוד יוכל לגדול אצל ההורים השיפוטיים ומורעלי ההישגים שלו ולהמשיך להיות מסוגל ליהנות ממשהו גם אם הוא לא מצליח בו.

את חושבת שאת אמא טובה?

אני חושבת שאני אמא בסדר גמור. ממש מספיק טובה. הייתי שמחה להיות יכולה ליהנות יותר מרצף הפעולות היומיומיות האלה, שהוא יום הולדת עם הפעלת חיות בפארק בחום ובלחות, או שבת בבריכה של הקטנים. אני כל כך מקנאה בנשים האלה, שמושיבות את הילדים על השיש, ועושים ביחד עוגיות וקורצים צורות. אצלי תמיד מישהו נופל מהשרפרף, כל העניין נהיה לחוץ ועצבני.

כן. השטחים האפורים האלה של השעמום מהאמהות זה מסוג הדברים שנהוג להגיד עליהם “אף אחד לא מדבר על זה”. אבל כולם מדברים על זה. כל הזמן.

באמת שהייתי שמחה להיות מסוגלת להפיק מזה יותר הנאה. כשנולד בני הבכור, הייתי באופוריה. שלושה חודשים הייתי באופוריה וזה היה כל כך מפתיע. הכנתי את עצמי לכל. מרוב שלא מדברים על זה הייתי כל כך מוכנה למשבר, ופתאום היה לי נורא טוב.

מה למדת מהכישלון של “באה בטוב”?

תוך כדי חשבתי שאני אגמור את זה בפוסט־טראומה קשה, אשכב על הרצפה בתוך ההפרשות של עצמי ואקפוץ למשמע כל רעש חזק. זה לא היה ככה. הבנתי שאני לא יכולה לקחת עבודה כל כך קשה. הדבר שאני הכי גאה בו תמיד זה שיש לי פרופורציות טובות. אפילו כשהיה לי סרטן בבלוטת התריס, הזכרתי לעצמי שזה רק סרטן בבלוטת התריס.

מתי חלית בסרטן?

בגיל 33. וגם אז, אני לא מקִלה בערך ההתמודדות הזאת, אבל די מהר ידעתי למקם את זה על הסקאלה ולהבין שקיבלתי את הפדיקור של הסרטנים. וסביב “באה בטוב” איבדתי פרופורציות באופן באמת לא אסתטי.



כלומר?

הכל התחיל ונגמר בי. לא היה מקום לשום דבר אחר. דיברתי רק על זה. הרגשתי שפקד אותי אסון נורא. המשבר שלי היה גורף. עכשיו אני מסתכלת אחורה ואומרת “נו. בעולם שבו פליטים אריתראים כלואים בין גדרות, תוכנית הפריים־טיים שלי לא נסקה בטבלאות הרייטינג”. אבל לפחות לגבי הסרטן אני יכולה להגיד לעצמי ששמרתי על בוחן מציאות לגמרי תקין, למעט העובדה שהגעתי לניתוח עם כותונת מהממת.

למה?

חשבתי שאני הולכת להיות גווייה יפהפייה. אז למעט עניין הכותונת והפן...

פן? עשית פן?! למה?!

דימיינתי את עצמי כמו ב”Love Story”.

אבל איש לא היה עובר על פני ארונך ומתרשם מהפן שלך. אנחנו יהודים. עוטפים בטלית וזורקים לבור.

הניתוח שלי נפל על יום השואה. לפני שהרדימו אותי התעניינתי אם הם עומדים להשאיר אותי שם כתרנגולת שחוטה על השולחן ולעמוד בצפירה. זכרתי את המיליונים סביב אסוני הפרטי. אבל עם “באה בטוב” לא זכרתי כלום. האמת, אני די מתביישת בזה. כותבים עליך ביקורת רעה, זה לא נעים. אבל יש גבול. את לא יכולה לתת לקשקוש הזה לעצב את חייך. מכל החוויה הזאת, זה מה שאני זוכרת לרעה. את אובדנו המוחלט של חוש המידה שלי. זה היה פתטי.

חשבת פעם מה יקרה כשהקריירה הזאת תסתיים?

בטח. אני לא מרגישה שאני קשורה באיזה קשר סיאמי לתקשורת, לא חושבת שהזהות שלי שם. אם זה ייגמר אני לא מצפה למשבר ברמות של דודו טופז, לא רואה את עצמי אורבת לאבי צבי ‏(מנכ”ל רשת‏) באיזו סמטה אפלה. זה לא הסם שלי.

מה הסם שלך?

זו קומבינציה של דברים. אני צריכה להיות עם הילדים שלי, ואני צריכה לבשל סביר, ואני צריכה קצת להפעיל את המוח, ואני צריכה לעשות ספורט, ואני צריכה זוגיות ואני צריכה סקס ואני צריכה לקרוא ואני צריכה הצלחה מתונה ועניין מסוים בעבודה שלי. בסוף זה לא מחזה מאוד מפואר. ברור לי שזה לא החומר שממנו עשויים פרסים בינלאומיים. אבל זה המפתח. זה ומרשם קבוע לכדורי הרגעה.

קלונקס?

קסנקס או קלונקס. לא יותר מדי, אבל ברגעים מסוימים אני צריכה להרגיש שזה שם. יש רמה מסוימת של חרדה שפשוט לא מתיישבת עם תפקוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו