בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הילדים של היום הם חסרי ביטחון עצמי ואלימים" מיכל דליות בשיחה

מיכל דליות, 62, אשת חינוך. זוכרים לה: “סופר נני”. רוצה לקדם: את היוזמה החדשה “במת הורים”, סדרת מפגשים עם הורים לתיקון ושיפור המצב בבית. מתי: רביעי, 16:30. איפה: אצלה בסלון.

15תגובות

במובנים רבים, הסיפור שלך הוא סיפור סינדרלה. התחלת בתור גננת.

נכון. ובאמצע שנות ה–30 שלי, החלטתי שאני לא רוצה יותר לעבוד עם ילדים. גם ארבעה משלי וגם עשרות ילדים שעברו אצלי כל השנים, וניסיתי לעשות דברים אחרים. מזכירתו של זה, ועובדת החברה הזאת. לא מצאתי בזה עניין. ואז חברה גילתה לי את המקצוע הזה שנקרא הנחיית הורים ובגיל 40 חזרתי ללמוד, ושוב פתחתי גן, כדי שיכלכל אותנו במשך היום. לעבוד תמיד היינו צריכים שנינו. ובערב למדתי. ארבע שנים.

את עצמך היית פעם בטיפול?

בגיל 40 וקצת הייתי בפרשת דרכים. אהבתי מאוד את הפסיכולוג שעשיתי איתו את קורס המודעות, והייתי אצלו בכמה פגישות. זהו.

אישיות מאוד יעילה יש לך.

כן.

באיזה בית גדלת? איזה חינוך חווית?

גדלתי בבית של אמא אמריקאית ואבא רוסי. אמא שלי מאוד אהבה לקרוא, מאוד אהבה היסטוריה, סיפרה וקראה לנו באנגלית. היא היתה אשה צעירה, שמנמנה, מפונקת מאוד. ואבא שלי הוא איש עדין, מכבד, לא מתפרץ, חרוץ ומסור. זה היה בית סטריאוטיפי בחלוקת התפקידים. היא ניהלה את הבית, ואבא עבד קשה בחוץ. היא רצתה לצאת לבלות ולהזמין חברים, והוא תמיד היה נרדם לה.



איזו אמא היא היתה?

אמא טובה מאוד. נהדרת. אבל אי אפשר היה לדבר איתה על דברים אינטימיים ואישיים, היא לא סבלה את זה. אי אפשר היה להתגסס איתה.

קשה.

כשקיבלתי מחזור בגיל 12, לא ידעתי מה זה.

וכשבאת אליה, מה היא אמרה?

אני כבר לא זוכרת. אבל האחים שלי היו יותר שם בשבילי בדברים כאלה. והבית היה תמיד מלא חברים, אהבו מאוד לבוא אלינו. לאחד מהאחים שלי היתה להקת קצב שעשתה חזרות אצלנו בבית, אמא שלי היתה יושבת וסורגת, ופה אחי מתופף, היה בית פתוח מאוד. קראו אצלנו המון, אבל היה משהו שגרם לכל אחד מאיתנו, ארבעת הילדים, לגדול להיות מאוד עצמאי, כי באמא היה משהו שלא איפשר לה להיות אינטימית עם הילדים.

ריחוק. זה משהו שלבטח תיקנת בהורות שלך.

כן. בקירבה עם הילדים ויצירת האינטימיות. אבל מכיוון שהייתי אם מאוד צעירה, בגיל 21, בלי יותר מדי מודעות וניסיון חיים, אז גם לקחתי את זה לאיזשהו סוג של קיצוניות, עד שקיבלתי פידבק מהילדים.

סוג של קיצוניות? דוגמה.

הדלת של חדר השינה לא נסגרת. הם יכולים להיכנס. אני גם אף פעם לא התביישתי, לא בעצמי, לא בגוף שלי, עד שהבנתי שהם נכנסים והם עצמם נבוכים, והייתי אומרת: רגע רגע, אני מתלבשת. אבל הייתי תמיד אמא שיושבת איתם, כל מיני דברים שאני לא זוכרת אצלי, כילדה.

אם הייתי שואלת את הילדים שלך איזו אמא את? מה את חושבת שהם היו אומרים?

הם יגידו שהייתי אמא חמה ומשקיעה, ואמא דברנית ומעורבת, ואמא חזקה ואמא שאפשר לדבר איתה. הם יגידו בטח שהייתי מעצבנת ושלפעמים הייתי קשוחה מדי, ושהייתי מפדחת אותם. זה בטוח.

שלושה מתוך ארבעת ילדייך לא גרים בישראל, נכון?

כן. הילדים שלי חוצפנים, אני אומרת לך.

איך נתת לזה לקרות?

פשוט יצא ככה. אחת מבנותי חיה כבר ארבע שנים באמסטרדם, בעקבות עבודה של בעלה, שהוא שף. אבל אצל שני האחרים זה זמני, הם לומדים.

זה לא קשה?

לא לי.



איך יכול להיות?

כי אני לא נוסטלגית. וכי אני מאוד עסוקה. אני לא צריכה להיתלות בסבתאות שלי כדי להרגיש שאני חשובה.

ילדייך קרובים בגילים?

שלוש, שלוש וחצי שנים בין כולם.

למה רצית כל כך הרבה ילדים? זה באמת כל כך כיף לך?

אני מניחה שזה ישב לי חזק על מה שאז נראה כחלק משמעותי מלהיות אשה. ובאמת אהבתי את זה. אני אוהבת לשחק עם ילדים, אני אוהבת לספר להם סיפורים, ללמד אותם.

זה לא משעמם לפעמים, ילדים?

זה בהחלט כן. ואז הם גדלים, תודה לאל.

היתה לך סבלנות?

כן, המון. שיחקתי איתם שעות על גבי שעות. משחקי שולחן, משחקי קופסה, פאזלים.
וחיבבת גם את הצדדים הפחות נעימים - ניג’וסי המקלחות, ההסעות, המיץ על הספות.
אני החלטתי שאני אהיה עם כל ילד בבית עד הספטמבר השני של חייו. ועם כל אחד מהילדים, בתום שנה, שנה ורבע, התחלתי כבר עם הקיטורים. אבל הייתי מקטרת רק לבעלי. אהבתי את זה והייתי אנרגטית, וגם, כפי שאמרתי, התחלתי בגיל צעיר מאוד, 21 וחצי.

מעניין איך זה להיות אמא כל כך צעירה. ילדתי את בתי בגיל 35.

אני חושבת שללדת בגיל 35 זה כרוך בהמון ויתורים, שעדיין לא קיימים בגיל 21.
אבל ההורות היום הולכת ונעשית באמת יותר מאוחרת.
זה לא לגמרי רע וזה לא לגמרי טוב. אני בגיל 38 וחצי גייסתי בן. כשבתי תהיה בת 38 וחצי, היא תכניס את הבן הבכור שלה לכיתה א’.

מה החסרונות?

ראשית, הכוח הפיזי. יש הבדל משמעותי מאוד ביכולת להתרוצץ, להתכופף, להרים, לסחוב. שנית, יש משהו אולי בלהיות ילדה שמגדלת ילד. אצלי בנו אוהלים בסלון, והשתוללו עם החברים ועשו צחוקים, אחד מהבנים שלי עשה סנפלינג, ובגיל 16, הוא היה יורד מהגג של הבניין בסנפלינג. היינו מסתכלים עליו מהחלון. יש משהו פחות לחוץ. אולי גם כי אין מספיק ידע על החיים ועל הסכנות ועל הדברים. אז פחות עוטפים, יותר מאפשרים, פחות חרדים.

את מרשה לעצמך להתערב בחינוך נכדייך?

פעם הבן שלי רב עם אחת מהנכדות שלי, והיא רצה אלי, “סבתא, סבתא, אבא אמר לי ככה וככה”. אז אני מחבקת אותה, ולא נוקטת עמדה, כי אני לא הולכת להיכנס לשם. ברגע מסוים אני אומרת לה, “את כל כך חכמה, את צריכה לחשוב מה בפעם הבאה כדאי לך לעשות כדי שאבא לא יכעס עלייך”. עכשיו, גם אם אני חושבת שהבנים שלי עשו טעות, אני אף פעם לא אדבר במקום. אף פעם. ולא אגיד משהו שהוא הפוך למה שהם אומרים לילדים שלהם.

איך את מבינה את המשיכה שלך לתחום החינוך?

כנראה היה שם משהו בילדות שגרם לי להסיק איזו מסקנה כילדה, שאני צריכה לעשות דברים כדי שיראו אותי.

כי לא ראו? לא ראו מספיק?

לא ראו. למשל, אחד הדברים, שזה דווקא חברי הפסיכולוג אמר לי, זה שכשאני רוצה להגיד דברים - כשאני אומרת דברים שלדעתי הם דברים בעלי משקל - אני גם חוזרת עליהם פעמיים. ואז הוא אמר לי, שזה כי הייתי חייבת לוודא ששמעו אותי.

זה קצת שובר את הלב.

כן. נגיד, סיפרתי לו שאני נרדמת מאוד בקלות ומאוד מהר, ובכל מקום, כמעט בכל סיטואציה. אז הוא אומר לי, “ממי, זה כי אף פעם לא הרדימו אותך”. יש דברים עצובים, כן? שאני חושבת על הילדה הקטנה הזאת ו...



שורף.

כן. עצוב על הקטנה. אז כנראה היה שם איזשהו מקום שבאמת חיזק בי את ההרגשה שאם אני רוצה להיחשב, אם אני רוצה לחוש קצת ערך ואיזשהו סוג של משמעות אישית כבן אדם, אני צריכה לעשות דברים, אני צריכה להיראות. אני צריכה לעשות משהו שיהיה משמעותי.

תסמונת המטפל הפצוע.

גם. אז הנה יש לנו את החיבור. ההיגד הוא, ויש בו המון מן האמת, שרוב האנשים שהולכים לפסיכולוגיה זה אנשים שהיו צריכים לעבור את הטיפול הזה בעצמם. המקום הזה של להורות, של לבוא כבעלת הידע ולעוץ לאחרים, תמיד מספק לי איזו תחושה של ערך.

אז אני מניחה שכשהגיעה ההצעה מהטלוויזיה, עטת עליה בהתלהבות.

דווקא לא. אז ניהלתי את הפעילות הארצית של היחידה למשפחה וקהילה במכון אדלר. מאוד אהבתי את העבודה, וזה גם סיפק לי את תחושת המשמעות והעשייה וההישגים והקידום. יום אחד בעלי ראה ידיעה בעיתון ש"בקשת" הולכים לקנות את הזכויות של בי.בי.סי ויצלמו את “סופר נני” פה בארץ. הוא אומר לי, מיכל, זו את, תפני. אמרתי לו, עזוב, בחייך, אני עובדת, אני מנהלת, הילדים עוד היו בארץ, התחילו להיוולד נכדים, לא מתאים. בקשת המשיכו לחפש, ואחרי תקופה מסוימת פניתי גם אני.

עשית אודישן? את זוכרת את האודישן?

כן, בטח. באתי פעם ראשונה וישבה שם מישהי עם מצלמה קטנה. שאלה כל מיני שאלות, מה למדתי, מה עשיתי, מה את יודעת, כל מיני דברים כאלה. ואז הזמינו אותי לראיון נוסף, ובחוץ אני רואה נשים, וואו. יפות וחכמות ומקצועיות. כשהגיע תורי נכנסתי לחדר והתיישבתי, מולי ישבו משהו כמו שישה־שבעה גברים. היה ככה שקט איזה כמה שניות, אני מסתכלת עליהם, הם מסתכלים עלי, ואז אמרתי להם “רבותי, תציגו את עצמכם”.

כבר היית בעניין.

כן. קצת. כבר בא לי. היתה פגישה נוספת. ואז יום אחד קיבלתי מהם טלפון. התקשרתי מיד לברוך ואמרתי לו “אתה לא מאמין, התקשרו אלי מקשת לשאול אותי מה הגובה שלי”. אז הוא אומר לי “מיכלי, נבחרת”. אמרתי “עזוב, בחייך”. הוא אמר “לא. נבחרת”.

ואיך הרגשת כשראית את עצמך בטלוויזיה פעם ראשונה?

ישבנו בבית, ברוך ואני, הסתכלנו על זה, ובהפסקת הפרסומות הראשונה הרמתי טלפון לעורך שלי, רועי עוז, אמרתי לו, היא נהדרת, היא מצוינת. עשיתי כאילו ניתוק ביני לבין הדמות הזאת או הדבר הזה. מאוד אהבתי את מה שראיתי.

ההצלחה שינתה אותך, את חושבת?

אני מניחה שכן. קודם כל זה יצר קצת יציאה כלשהי מאיזון במעגל הכי קרוב אלי. הם היו צריכים לבדוק ולברר מה זה עושה לי, אולי השתניתי. ואני לא. מה שכן, אני יכולה להגיד היום שאני מפוכחת יותר, אני יותר בטוחה בעצמי.

באמת?

אני ממש מרגישה את זה. פתאום אני אומרת משפטים כמו “ירצו־יתקשרו”, או “הם יגיעו אלי עוד פעם”. משהו מאוד השתנה אצלי במקום של רעב לפרסום או להישגים.

שהיה לך.

כן. היום אני ברעב לגמרי מסוג אחר. היום אני חושבת, מכיוון שיש לי קול, אני צריכה לדבר כמה שיותר בקול רם. רוצים להיעזר בי, רוצים לשמוע אותי, רוצים ללמוד ממני, אז אני חייבת לעשות את זה כמה שיותר.

בסוף שנות ה–50 לחייך הפכת בן לילה מאנונימית למותג טלוויזיוני מוביל. איך זה להתפרסם בגיל כזה?

נפלא. אני כנראה באמת אוהבת את זה. כמו שאני אוהבת לעמוד על הבמה.



תקופה מאוד טובה בחייך. היית מאמינה?

לא חשבתי על זה בכלל. גם לפני שש־שבע שנים חשבתי שהולך להיות טוב ונעים עם המעט שהיה לנו. עם המשכורת הקטנה, עם הצמצום. היינו מאוד שמחים, מאוד מאושרים, הילדים כבר למדו, וכמעט כולם כבר היו בזוגיות.

ופה באמת יש איזה שהוא תבלין אחר לגמרי. גם בזוגיות היינו צריכים לעשות איזשהו סוג של איזון מחודש. היינו עושים הכל יחד, ופתאום אני נוסעת לצילומים של שבוע, ואני נעדרת, ואז אני באה גמורה, ובדרך אני מלאה דברים שאני רוצה לספר לו, אבל עד שאני עולה הביתה אני ממוטטת. רק רוצה להוריד את האיפור וללכת לישון. אין לי כוח אפילו לשתף במה שעבר עלי.

והאגו?

האגו שלי? היה קטן קודם ונהיה קטן עוד יותר.

באמת?

כן. אני מאוד צריכה להיזהר בנושא האגו. אני מאוד ערה לעניין הזה. אני מנסה לצמצם אותו כמה שאני יכולה. אני מכירה בערכי, באמת, אני יודעת שאני אשה נחמדה, שיש לי הומור, שאני אשת מקצוע טובה, שאני סבתא נהדרת, ואני גם יודעת שלפעמים אני מעצבנת ולברוך בא לשפוך עלי כוס תה, ואנחנו גם רבים כמו שצריך, ואני לא מחליפה את זה במשהו אחר. אבל אני אני. אני בן אדם אחד שיש לו מה להגיד, ושפר עלי גורלי ונפלה זכות בחלקי.

בראייה רטרוספקטיבית, יש תנועה מקיצוניות אחת לשנייה בכל האמור בילדים. במאה ה–19 לא היה קיים בכלל המושג “ילד”. ילדים היו מבוגרים נמוכים.

נכון. הילד היה חפץ של ההורים, מכרו אותם, סירסו אותם, העבידו אותם בפרך.

הם חיו בעולם המבוגרים ולא הסתירו מהם דבר. הם ראו מוות, סקס, לידות. עכשיו אנחנו נמצאים בקצה השני של הסקאלה. הילד הוא המלך וכולנו חגים סביבו, ורק רוצים לרצות אותו.

כן. ומכיוון שזה קורה 20 שנה בערך, אנחנו כבר רואים את התוצאות של זה.

מה הן? הילדים שאנחנו רואים, בין היתר, בתוכניות שלך, לאיזה מבוגרים הם עומדים להפוך?

הילדים היום הם חסרי ביטחון עצמי, אלימים יותר, לא רואים את הזולת, לא יודעים לחכות או להתאפק, לא יודעים להתחשב, מרכזיים מאוד.

למה חסרי ביטחון?

כי ילד שלא שמים לו גבולות, ילד שהבין שהוא קובע והוא מחליט, והם מבינים את זה בגיל שנה וחצי–שנתיים, חי בתחושה קשה, חי בכאוס, והוא זה שצריך לעשות לעצמו סדר בתוך הכאוס, ובגלל הכאוס גם הכל מותר ואפשר. עכשיו, הידיעה הזאת שאף אחד לא מגביל אותי, מאוד מערערת, כי חופש יש רק בתוך גבולות. אני נותנת לאנשים את הדוגמה הזאת: אם אתם גרים בקומה אחרונה ויש לכם גג, ואתם רוצים שהילדים ישחקו שם בבטחה. מה אתם עושים בגג הזה? מעקה גדול. גבוה. עכשיו, זאת הגבלה, זה גבול. הוא לא יכול להתכופף, הוא לא יכול לראות, אבל עכשיו, כשהוא מוגבל, הוא מרגיש בטוח, הוא יכול לרוץ בלי לפחד שהוא ייפול. גבול מייצר תחושה של חופש. ובמאמר מוסגר, תראי מה קורה לנו פה 64 שנים בלי גבולות.

ספי רכלבסקי כתב על זה ספר.

נכון. אנחנו לא מייצרים גבולות, אנחנו נכנסים אחד למרחב של השני. אז ילד שגדל בלי גבולות, ילד שגדל עם הורים מתלבטים, שנותנים לו הכל, שמתרפסים, ששואלים אותו כל הזמן - כן? טוב? בסדר? מבחינת הילדים, עובר שם מסר מאוד ברור של הורה שמתלבט. עכשיו, אם גורלי מושם - ותינוק קטן כבר מבין את זה - בידיים של שני אנשים שמתלבטים, זה גם מייצר חרדה עצומה, וגם יוצר פרצה שקוראת לגנב. לתוכה כבר ייכנס הילד. ואז אנחנו רואים ילדים בני שנתיים וחצי, רודנים. הם קובעים, הם מחליטים, הם יגידו, הם עושים את האווירה בבית. הילד גדל עם ביטחון עצמי ירוד, כי הוא כל הזמן על המשמר.

ואז הוא הופך למבוגר שמצפה שכל הזמן ירצו אותו.

כן. מבוגר עם כעס אדיר, שלא מסוגל להכיל סיטואציה שבה לא מרצים אותו. מבוגר שלא מחזיק מעמד במקומות עבודה, לא מחזיק מעמד בזוגיות, כי אם גדלתי כילד מרכזי, אני יושב ומצפה שבן הזוג שלי ייצר כל הזמן מצב שיגרום לי אושר.



מפחיד. מדוע, לדעתך, כהורים, אין לנו ידיעה ברורה איך אנחנו אמורים להתנהג עם ילד?

ההורות ששלטה עד אמצע המאה ה–20 היתה הורות מאוד אוטוקרטית, קשוחה, תקיפה, ולעתים קרובות תוקפנית. ואז חל היפוך מגמה, בחסות הפסיכולוגיה, והתחילו לדבר על צורכי הילד, התפתחותו, החשיבות של החינוך שלו. נושאים שעד אז פשוט לא היו במודעות. וההורים אמרו רגע, רגע, אם אני קובע, אם אני מייצר חוויות לילד, שילוו אותו אחר כך לכל חייו, אז בואו נייצר לו חוויות טובות. לא נעליב אותו, לא נכעס עליו, נשאל אותו אם זה מתאים לו, ניתן לו את כל מה שהוא רוצה, ונוותר על עצמנו. וזו התוצאה.

היום אנחנו מבינים שוב את החשיבות של הורה חזק, לצורך התפתחות פסיכולוגית תקינה של ילד. כמו ההורות של פעם. אז אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולצקצק, ולהגיד “הם הרביצו” וכו’, אבל מה שקסום וגם פרדוקסלי בסיפור הזה, הוא שאת הטעויות הכי גדולות שלהם הם עשו בביטחון, ולכן בכל זאת גדלו שם ילדים בידיעה של מוגנות, שיש מבוגר חזק, שיש רשת ביטחון. אם אני נופל, יהיה מי שירים אותי.

איפה עובר הגבול בין מבוגר חזק למבוגר מסרס?

במקום שבו מאפשרים לילד להשמיע את קולו. שמדי פעם מוותרים.

מישהי שאלה פעם אחד מהמורים שלי, איך אני אדע אם חינכתי וגידלתי טוב את הבן שלי? והוא אמר לה משפט שבעיני מתמצת את הכל, וכמה שאני יותר חושבת עליו הוא משפט יותר גאוני. הוא אמר “אם זה ילד שנעים להיות בחברתו”. לא ילד פסיבי, חנון, אלא ילד שהוא גם מנומס, וגם עומד על שלו, הוא גם שקט, וגם שובב, גם רוצה להנהיג וגם יודע לוותר. שהסך הכל יוצר בן אדם שנעים להיות בחברתו, שיודע לאהוב ולהיות נאהב. זה חתיכת עבודה, ואני רוצה להגיד לך - ההורים של פעם עשו את זה יותר טוב מההורים של היום.

הצורך בייעוץ וליווי הורי גדל. במקביל התחום גם מתמלא בהמון שרלטנים. נגיד, מה זה בכלל יועצת שינה?

תראי, אני הייתי ספקנית גם, והיום אני פחות. אני יותר ויותר מבינה שהורות הוא מקצוע שמאז ומעולם היה נלמד. גדלו בשבטים, גדלו בחמולות, כשאשה צעירה ילדה היו שם נשים שמיד אמרו לה, תחזיקי ככה, תעשי אחרת. את יודעת שעד תחילת המאה למיילדות היתה ציפורן ארוכה בזרת, וכשנולד תינוק, והן ראו לשון קשורה הן מיד חתכו אותה. היום רופאי שיניים עושים את זה. זה ידע שפשוט אין היום מי שיעביר אותו. כשאני ילדתי, בשנות ה–70, אמרו לי שהתינוק צריך לאכול כל ארבע שעות. אני מדמיינת היום את האשה הזאת בת ה–21 וחצי שמסתובבת עם תינוק בוכה על הידיים, ולא מסוגלת להרגיע אותו. הוא היה רעב. אבל אמרו לי להאכיל אותו כל ארבע שעות.

בואי נדבר על הטעויות הנפוצות שאנחנו עושים.

טעות אחת, גורפת - מדברים אל הילדים עם סימני שאלה בסוף משפט. הולכים להתקלח. אוקיי? אבא ואני יוצאים הערב. יעלי תבוא לשמור עליך. בסדר? בניהול היום־יום של הבית, אני לא מחפשת את הסכמת הילד, אני מודיעה, אני מבקשת, אבל זה נגמר עם נקודה בסוף משפט. טעות שנייה זה שהם חושבים שילדים לא חכמים מספיק. כשאני אומרת: מהיום תגידו לו שבפעם הבאה כשזה יקרה, אמא תעשה ככה וככה, והילד הוא בן שנתיים, אז אומרים לי, מה? הוא יבין? אז כן. הוא יבין.

הורים גם לא בוטחים בחוסנו של הילד. אני חושבת, למשל, שזה חובה לתסכל את הילדים, וצריך לבטוח בהם שהם יהיו מסוגלים להתמודד עם זה. הורים לא אומרים לילד: לא מתאים לי. לא מעזים. אז אפשר, מפעם לפעם, להגיד לילד “היום אני מרגישה לא טוב ואין לי כוח לרדת איתך לגינה”. ולא להיבהל כי הוא נורא עצוב. פעם עצרתי אמא ברמזור, ואמרתי לה “הילדים שלך לא חגורים מאחור”. לא הייתי אז מפורסמת. היום אני כבר מתחבאת באוטו. היא אומרת: “כן, אני יודעת”. אמרתי לה: “אבל למה?” ואת יודעת מה היא ענתה לי?

הם לא מסכימים.

כן! וזה בדיוק העניין. זה בכלל לא ביני לבין הילד, זה ביני לביני. האם אני מבטלת את עצמי? האם אני חוגרת אותו באוטו למרות שהוא בוכה מאוד, או שאני לא חוגרת כי זה לא נוח, מסכן, אני לא רוצה לייצר לו טראומה. הם חושבים שכל דבר עושה להם טראומה. יש זילות מאוד גדולה בשימוש במילה הזאת.

מה הם לדעתך המניעים של אנשים שבאים ורוצים להצטלם לתוכנית?

קודם כל מצוקה בלתי אפשרית. מצוקה בלתי אפשרית, ואולי קצה קצהו של רצון להתפרסם.

רק קצה קצהו?

תראי, מכיוון שאנחנו ערים לזה, טיפשים אנחנו לא. אולי הייתי תמימה בעונה הראשונה, כי לא הכרתי בכלל את המדיה. וגם אם יש יותר מקצה קצהו, ועדיין שם יש מצוקה אמיתית, אנחנו באים לעבוד.

שאלת השמירה על הגבולות האתיים עולה מחדש בכל עונה. יש את הפרק המדובר מאוד עם הילד המושפל, שעורר סערה גדולה. איך הרגשת עם זה?

הילדים שמופיעים היום בטלוויזיה, ולא חשוב אם הם הקיאו, או אם צעקו עליהם, הם הופכים להיות כוכבים לרגע. עכשיו אנחנו יכולים לפתוח פה דיון שלם אם זה טוב או לא טוב.



ברור שזה לא טוב.

אבל זו המציאות. לכן הילדון הזה, קיבל אחרי השידור 40 הצעות חברות, הוא מלך הכיתה, ניגשים אליו ילדים עד היום ואומרים לו, איזה אמיץ הוא היה ואיזה אמיץ היו הוריו, כי אצלם בבית זה בדיוק אותו דבר, רק שההורים שלהם לא בטלוויזיה.

באמת? ולא היה קשה לך עם המחשבה שיושבים ילדים מהכיתה שלו ורואים את אמו דוחפת אותו ומשפילה אותו.

לא, ידעתי שהם רואים אותו ומזדהים איתו. בכל כיתה ז’, אם יש היום 38 תלמידים, 20 יגידו לך שככה מתנהגים אליהם.

ואת באמת מאמינה שהחשיפה לא מסבה להם נזק?

לא. אני אומרת לך שחצי מהאנשים שצפו בזה, הזדהו. גם אני ישבתי ובכיתי. זה היה קשה לראות.

היית מוכנה שמי מילדייך יופיע ככה בטלויזיה בסיטואציה כזאת?

אני חושבת שאני לא הייתי עושה את זה. ואם מישהו מילדי היה מחליט שהוא עושה את זה? יכול להיות שהייתי מנסה להניא אותו מלעשות את זה, פשוט כי אני חושבת שהחשיפה היא בעייתית. אבל אני אומרת לך חד משמעית - לו הייתי חושבת שאני עושה נזק, לא הייתי נותנת לזה יד.

ההורים בתוכנית שלך מתנהלים מולך כמו ילדים בעצמם. רוצים להתרפק עלייך.

נכון. יש משהו שאני משדרת, משהו אמהי.

זה תמיד איפיין אותך?

תראי, בתור בחורה צעירה הייתי סקסית בטירוף. תשאלי את בעלי.

רצו להתרפק עלייך מסיבות אחרות.

בדיוק. ותחשבי שבעלי מכיר אותי מגיל 19 ויום. אנחנו עושים חיים משוגעים עכשיו. הגענו לתקופה. אנחנו יושבים פה לפעמים, ככה סתם, את יודעת, עם תחתונים, או עם שורטים ורואים משהו בטלוויזיה. צוחקים, מסתכלים אחד על השני ומבינים שאנחנו חיים את החיים הטובים.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו