איילת שני
צילום: איליה מלניקוב, מוסף הארץ
איילת שני
צילום: איליה מלניקוב, מוסף הארץ

בסדרה הזאת אתה עושה משהו אישי מאוד. לראשונה. וזה הרבה יותר מפחיד ברמת הפידבק.

זה אישי מאוד ואני רוצה מאוד שיאהבו את הסדרה, יותר מדברים אחרים שעשיתי.

אתה מספר את הסיפור שלך. זוג הומואים שבוחר לעשות ילד עם אשה. זו תופעה שבעצם אין עדיין שום עיבוד או ייצוג שלה בישראל.

אני חייב להיות אמיתי, להראות מורכבות. ורציתי גם להראות את האהבה ביניהם, שזה משהו עקרוני מאוד במשפחה הזאת. אני היום לא יכול לזוז בלי לחשוב מה זה יעשה לרות. היא חדרה לי לנימים הכי דקים של הנפש, אני מרגיש כמעט מחויב לאושר שלה. מעבר לזה, זו הסדרה הראשונה שיש בה שתי דמויות ראשיות הומואיות. האם דחוף לי לייצג אותם כהומואים מפרסומת של כמה כיף להיות הומואים? לא. אני חושב שלאנשים יהיו בעיות עם זה. בואי נגיד שהפוליטיקאים של הג’נדר בטח לא יהיו מרוצים.

ממה הם לא יהיו מרוצים?

הדמות הראשית הומופובית. היא לא בטוחה שהומו יכול לגדל ילדים. אני חושב שזה אמיץ לדבר על זה ככה, כי להמון הומואים יש הומופוביה פנימית, ומצאתי גם את עצמי מתמודד עם שאלות כאלה. בכלל, אני מעסיק את עצמי בשאלות על אבהות יותר פי כמה מכל הורה אחר - כמה אני דופק אותו ואיך זה יהיה בשבילו. אני לא מדחיק. אני חושב שלהיות הומו אבא זה דבר חדש, ומפחיד ומעורר המון שאלות וממש לא בא לי לתווך את זה כפרסומת למשפחה המושלמת בקהילה.



גם אתה לא בטוח שהומו יכול לגדל ילדים?

אני טיפלתי בדברים האלה לפני שיואל נולד, אבל כן, יש שם חלקים ממני, ממי שהייתי לפני שהלכתי לטיפול פסיכולוגי מעמיק. ארבע פעמים בשבוע, חמש שנים.

אנליזה, אל אלוהים.

והגעתי לאבהות תוך כדי זה. הפסקתי את הטיפול חצי שנה אחרי הלידה מתוך כוונה להתמודד עם זה לבד. למה לא עשיתי ילד עד גיל 40?

מאותה סיבה שגרמה לי לחכות עד גיל 35, אני מניחה. פחדתי. זה לא בא לי טבעי.

גם אני. זה לא בא לי טבעי.

וזו שאלה שנותרת פתוחה. זה לא שהילד נולד והכל משתנה.

לגמרי. אני היום בטוח באבהות שלי. אני יודע שצריך לתת אהבה לילד, ואני באמת אוהב אותו בטירוף, ואני יודע שכל היתר יהיה בסדר. כשאתה יוצא מהארון הדבר הראשון שאומרים לך “אז מה, לא יהיו לך ילדים?”

בוא נפתח את זה קצת. כל הפחדים והקשיים הקונבנציונליים שיש בהורות סטרייטית, מה מתווסף עליהם? כי בתפיסה שלי זה נראה הפשע המושלם. גם ילד. גם חיים לחוד. גם שלושה מבוגרים על ילד אחד, שזה יחס הרבה יותר הגיוני.

זה מורכב. תראי, אנחנו בחרנו לעשות ילד עם אמא. היה לי חשוב שתהיה אמא. ידעתי שאוכל לחיות עם עוד אשה במשפחה, זה לא איים לא עלי ולא על ערן ולא על הזוגיות שלנו, שהיא כבר בת 20.

ואתם בעצם מתנהלים בין שני בתים.

כן. יש לזה, כמובן, יתרונות וחסרונות. יש לנו חברים שחושבים שזה באמת סטארט־אפ מטורף. קודם כל הימים האלה בשבוע שאת רווקה כמו פעם, ושנית, שבניגוד להורה גרוש, שהרבה פעמים מגלה את הילד רק אחרי הגירושים, אנחנו נורא נורא מחוברים לילד. אתה תמיד מתגעגע, אבל לא מותש.

ומה החסרונות?

שיש שלוש משפחות בתוך המשפחה הזאת. שלושתנו ויואל, שנינו ויואל והיא ויואל. וזה ריקוד מאוד מורכב ורגיש.

זה נכנס לפעמים למה שקורה ביניכם?

בטח. יש פוליטיקה של שלישייה. נגיד, אין לנו בעיה לריב מולה.

מעניין דווקא הצד שלה. אחד מול הזוג.

היא קיבלה החלטה בחיים שהיא רוצה להפריד בין הזוגיות לבין ההורות. אני חושב שהרבה פעמים, כשהיא רואה אותנו רבים על איזו שטות, היא יוצאת מפה ואומרת “איזה מזל שאני לבד”.

יש הרבה רגעים של מועקה שאין שום דרך לאוורר אותה.

זה קיים. בעיקר בהתחלה. אתה לא מכיר וצריך לבלות כל הזמן ביחד. אנחנו עומדים בזה יפה אבל זה לא תמיד קל. אנחנו עכשיו מנסים לעשות עוד ילד, וגם על זה אני חושב הרבה. אם זה יהיה לה קשה.



איך זה כשמישהו מסתכל על הזוגיות שלך מהצד? ונגיד פתאום בן הזוג שלך מתנהג כמו אידיוט ועוד מישהו רואה את זה.

זה באמת מורכב, כי יש הרבה אינטימיות בינינו לבינה, שלא מבוססת על אהבה רומנטית.

איך אתה עם אינטימיות? זה לא הפחיד אותך?

אינטימיות עם אשה, זה הדבר שהכי חרדתי ממנו בחיי. היא חברה, אבל היא לא אהובתי, ואלה דברים שיכולים להיות קשים. נגיד, כואב לה הגב. צריך לעשות לה מסז’. תשמעי, זה לא נעים. כן להציע, לא להציע. אתה אפילו לא בטוח מה מידת העזרה שאתה אמור להציע. עכשיו היא חולה. אנחנו לוקחים את יואל ומפנים אותה למחלה שלה. אבל מי דואג לה? למה אני לא דואג לה? למה אני לא מכין לה מרק?

אינטימיות קיצונית וזרות קיצונית.

לגמרי. תחשבי על הסיטואציה של לעשות את הילד: היא מחכה באוטו כדי לקחת אותך לאיכילוב עם הזרע שנמצא בכיס, זו באמת סיטואציה פסיכית. להביא ביד כשהיא מסמסת “אני למטה”.

זה ההפך המוחלט של “ערה?”

כן. וזו רק ההתחלה. נגיד, שמירת ההריון. כמה אנחנו מטפלים בה, כמה אנחנו משתתפים כלכלית. לה מאוד חשובה העצמאות שלה. היא התעקשה על 50%, אנחנו הצענו שני שלישים כי לנו יש שתי משכורות, אבל היא התעקשה, וויתרנו.

אתה יודע, כשמסתכלים על המשפחה כמערכת, מדברים במונחים של משולשים. אמא ובן נגד האבא, נגיד. אצלכם הפוטנציאל אינסופי.

כשיואל היה בן שמונה חודשים, רות הודיעה לנו שהיא נוסעת, כמו בכל שנה, לחופשה עם המשפחה שלה, שהיא לוקחת אותו ושאנחנו מוזמנים לבוא. קודם כל, מי בכלל אישר לך לקחת עכשיו את הילד לשבועיים? ואם כבר חופשה, מי אמר שזה מה שאנחנו רוצים לעשות? אבל לומדים לעשות פשרות. ובסוף נסענו והיה נורא נחמד. בכלל, כל חופשה שאתה מחליט לקחת אתה אומר “רגע, אם ניקח את יואל, למה לא ניקח גם אותה? כיף לנו איתה וכיף ליואל שהיא תהיה”. בסוף אתה מוצא את עצמך נוסע לצימר בקדיתא, שנינו והיא והילד. היה כיף. אבל אתה לא עושה סקס בצימר, אתה לא מסתובב חצי עירום.

לשמור על הרמוניה ואיזון. צריך ממש לעבוד בזה.

עד היום לא רבנו אפילו ריב אחד ממש גדול.

עבור יואל זה בטח כבר טבעי לחלוטין.

בעצת הפסיכולוג שלי, יואל עבר לשני בתים כבר בגיל שלושה חודשים, ואין מצב שעוברות 24 שעות בלי שהוא רואה את אמא. הוא לא מכיר משהו אחר. הוא ילד מאושר, הוא יודע כל יום איפה הוא. אולי זה לא תמיד יהיה לו הדבר הכי נוח בעולם. כל מיני הומואים פוליטיים יכולים לטעון שזו הומופוביה. אני לא נגד אף בחירה אחרת, אבל המבנה הזה מאוד מרגיז חלקים מסוימים מהקהילה, שחושבים ששני בתים זה התגלמותו של השטן.

תמיד מפתיע לגלות עד כמה הומואים מסוגלים להיות שמרנים.

הכי שמרנים. הדבר שאני הכי שונא זה שאוכלוסייה שדוכאה כל כך הרבה שנים, רק רוצה לדכא אנשים אחרים ולהגיד להם איך לחיות. שנים אמרו לכם לא להתחתן, לא להיות בזוגיות - פתאום יש לכם דעות: צריך תא משפחתי גרעיני, אסור לעשות ילד עם אשה. כאילו, שיא החוצפה. זה מטריף אותי הדבר הזה. כנ”ל לגבי יציאה מהארון.

מה זאת אומרת?

אחד השקרים הכי גדולים בפוליטיקה ההומוסקסואלית הוא “תצא מהארון ותהיה מאושר”. כאילו היציאה מהארון הופכת אדם למאושר. יש הומואים שיוצאים מהארון ונשארים מדוכאים בדיוק כמו שהם היו. ויש הומואים שמעדיפים להתחתן עם אשה ומדי פעם להיות עם גבר. מה אכפת לכם? אפשר לחשוב שהיציאה מהארון זו תרופת פלא. ואת זה אני אומר בתור אדם שיצא מהארון בגיל 22 ועסק בזה בכתיבה. אי אפשר להאשים אותי שאני מתחבא. ויותר מזה, בתקופה שלי בעיתונות, לא הסכמתי, נגיד, לראיין את יהודה פוליקר או את יהודית רביץ, כל עוד הם היו בארון. לא רציתי לשתף פעולה עם השקר שלהם, אבל גם לא חשבתי שהם חייבים לצאת מהארון.

אני מרגישה שהקהילה רוצה לבנות דימוי של הומו, שהוא בעצם סטרייט. הם לא רוצים להראות איך המילוי נשפך מהתפרים.

בדיוק. הם רוצים פוסטר. ואני לא שם. יותר מזה, סטרייטים הרבה יותר אמיצים מרוב ההומואים. את רואה סדרות על סטרייטים, מראים את המיץ של הזבל של החיים. קשיי הנישואים, בגידות, סמים.

איך אתה חושב שהשתנית בעקבות האבהות?

אנחנו נוגעים עכשיו באזורים קיטשיים ממש.



מה, פויסת?

התחברתי ליואל מיד באהבה גדולה. כל הקטע של לגלות את עצמי כאבא, עשה לי את גיל הארבעים, נפתח לי עולם של אהבה בלב. נמלאתי אהבה להורים שלי, כי פתאום הבנתי כמה זה קשה לגדל ילד, ואני חושב גם שגדלתי כגבר, כבן אדם.

איזה יופי.

מנגד, יש התעסקויות. וההתעסקויות שלי כהומו מול יואל שונות מההתעסקויות של אבא סטרייט.

תסביר.

האם אני מספיק גברי כדי להיות אבא, למשל. הייתי ביום הולדת של ילד מהגן, והיה שם איזה אבא שטיפס על העץ ותלה את עצמו מהרגליים והרים את הילדים. אני מיד מתמלא רגשי נחיתות מול האבא הגברי.

מעניין אם זה קשור יותר לג’נדר או לאישיות, כי אני מרגישה מאוימת ליד נשים שהן אמא אדמה ויש עליהן בכל רגע ארבעה מנשאים. נראה לי שזה נוגע לאופן שבו אתה תופס את עצמך כהורה.

כן. ואצלי זה יושב בקטע של are you man enough?

Are you?

כנראה שכן. ועדיין יש את הדבר הזה בפנים שצריך לעבוד עליו. לדעת לשחק כדור, נגיד. אחת החרדות הגדולות של גבר הומו זה שיעברו לידו עם כדור.

אלו בעיני דווקא הרגעים היפים בהורות. כשהילד מאלץ אותך לחוות משהו שהיית מעדיף להימנע ממנו.

בדיוק. בגלל יואל אני נאלץ לחוות את זה ואפילו ליהנות. ל”ג בעומר, נגיד. אני לא מאלה שירימו את המדורה, אני קצת כוסית כזו, שמישהו אחר יעשה. פתאום אני אומר לעצמי רגע, אין לי בעיה לסחוב עצים. דרכו דווקא אני מתחבר לגבריות שלדעתי תמיד היתה שם, אבל בתור הומו פשוט עצרתי את עצמי. שיחקתי את המשחק הזה של הכוסית.

תובנה מורכבת. חשבת על זה עכשיו?

נגעתי בזה בטיפול, אבל עכשיו בפעם ראשונה זה עולה לי ככה, שהוא הופך אותי לגבר. אמרת לי קודם שאני הומו מאוד סטרייטי, ובאמת פעם הפסיכולוג שלי אמר לי “אתה מפלרטט עם הגן הסטרייטי שלך”. וזה גאוני. הומואים תמיד חושבים שכולם הומואים והם פשוט לא מודים בזה? למה לא אומרים גם שיש הומואים שיש בהם משהו סטרייטי? ולהיות אבא של יואל חידד את זה. פתאום אתה breeder.

אינסטינקט ביולוגי קדמוני הפך למשהו נפשי.

זה בדיוק זה. ואני אגיד לך משהו יותר קיצוני - התחלתי להסתכל על בנות.

באמת?

כן. ואני מסתכל על שדיים.

די, נו!

נשבע לך. אני מסובב את הראש אחרי מחשופים.

אני פתאום חושבת על זה שהומו, גם אם באמת יש לו חברות קרובות, לא חשוף באמת לאינטימיות עם אשה. יש לו את היחסים שלו עם אמו כילד וכמתבגר ואז זהו. הקופסה הזאת נסגרת.

היא נסגרת והיא נסגרת באופן מעורר חרדה.

ופתאום אתה מחזיר את זה לחיים שלך.

לגמרי. ועוד בגיל ארבעים. תקשיבי, זה היה כזה שוק. זה גם מאוד שיפר את היחסים שלי עם אמא שלי. הפסקתי לפחד מנשים ולכן הרגשתי יותר ביטחון להתקרב אליה.

מצאתם נקודת השקה.

בדיוק. יכולתי להתקרב אליה בלי להילחץ מזה שאני באינטימיות גדולה עם אשה. ולכן כל המהלך הזה של יואל ורות, הכביכול מלאכותי, העלה משהו הכי עמוק. יש לי חברות קרובות, אבל היתה התעלמות מוחלטת מכל הנשיות הפיזית. היא לא היתה קיימת מבחינתי. יותר מזה, נשים נורא מיניות ממש איימו עלי. הייתי מתרחק מהן.

תנסה להסביר למה.

היום אני כבר יודע שדווקא בגלל שהיתה לי איזו משיכה. פחד גבהים זה משהו שיש למישהו שקצת רוצה לקפוץ. גם אמא שלי היא אשה מאוד מינית. אני רואה עכשיו את הנשיות אחרי שנים שברחתי ממנה. זה באמת לא המודחק, זה המוכחש, וזה התפרץ מאז יואל, דרך רות, שהיא אשה סקסית וחזקה.

אתה עולה עם הסדרה הזאת בתקופה מאוד קשה בשוק הטלוויזיה.

קשה ומאוד מפחידה. אני כרגע ממש לא בטוח באופק שיש לי. מבחינה כלכלית.

אפילו אתה?

ברור. אני עושה עונה שנייה של “בלו נטלי”, ואולי תהיה עונה שנייה של “אמא ואבאז” ויהיה בסדר. מאז שעזבתי את העיתונות עברו עשר שנים טובות. לא שהתעשרתי בהן, או חסכתי יותר מדי, אבל היתה יציבות. ועכשיו, השוק בקפיאה. אני לא רגוע, ואני מאלה שאמורים להיות רגועים. יש תחושה שאין אופק.

כן. עכשיו מחכים לפצצה שתיפול.

אני כרגע מרגיש את כל עול מעמד הביניים על הכתפיים שלי. ואנחנו בטופ של המקצוע שלנו - ערן ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, אני אחד מחמשת התסריטאים הכי פוריים ועובדים בארץ, וכלום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ