בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

ייאוש בחצר האחורית של גוש דן

אורי רוזנווקס, 48, יוצר סרטים תיעודיים. מתגורר ברמת גן. זוכרים לו: יו”ר פורום היוצרים הדוקומנטריים. רוצה לקדם: הסדרה החדשה “לוד, בין ייאוש לתקווה”. מתי: שני, 13:00. איפה: באולפני עריכה, תל אביב.

4תגובות

מראות קשים. ידוע שלוד היא לא בדיוק גני בבל התלויים, אבל לא חשבתי שיורים שם ברחובות.

באחד מימי הצילום שלנו ישבנו באיזה בית, ופתאום אנחנו שומעים צרור. יריות אקדח. והנער שגר בבית אומר בקוליות “אה, זה גלוק”. רק בין שתי המשפחות שעקבנו אחר הסכסוך ביניהן, משפחת אבו גריבה ומשפחת אל מרבוע, היו יותר מ–60 תקריות ירי. באחד הפרקים הכנסנו קטע שלא ייאמן, שהשכן של אחת הדמויות אומר לה - הם גרים דירה מול דירה - “תשמעי, רוצים לשרוף לי את הבית, אז אני מתקין לנו דלת ברזל בכניסה”. והוא באמת בונה, מרתך דלת ברזל באמצע הכניסה.

למה לדעתך מצבה של לוד כל כך גרוע, אפילו בהשוואה לערים חלשות אחרות?

אני חושב שזו בעיקר אוזלת היד של העירייה, עם השחיתויות. ברגע שהניהול של העיר מתפרק, אז אין באמת סיכוי, מאוד קשה לשקם. והאוכלוסיות מאוד מאוד חלשות. המון משת”פים שוכנו שם. הרבה בדואים שהגיעו מהדרום. יש בלוד 7,000 ילדים בסיכון, זה מספר ממש מטורף. את רואה שם דברים שאת לא מאמינה.

מה למשל?

אני חושב שהדבר הכי מטלטל, בממדים שייקספיריים ממש, היה הסולחה בין משפחת אל מרבוע לאבו גריבה. זה כמו תיאטרון. נכנסים כל הגברים במשפחה, גם הילדים, משפחה אחת לבושה בלבן והמשפחה השנייה בשחור, וככה הם מתיישבים לסולחה מול כל העיר.



והסולחה נערכה אחרי מספר רציחות. כמה, בעצם?

בסיפור הזה נרצחו שלושה.

איך הוא התחיל?

הוא התחיל על חראקה.

די, נו.

באמת. צעירים ממשפחת אל מרבוע עשו חראקות ליד בתים של אבו גריבה, ולהפך. ככה זה התחיל. היתה הסלמה, עד השיא: אירוע ירי בפתח אחד הבתים של אבו גריבה, 50 מטר מהמשטרה. שני הצדדים ירו ונהרגה חדרה אבו גריבה, אם לעשרה. בעלה נפצע קשה. מאותו רגע כל הסכרים נפרצו. נורו שני אנשים נוספים - יאסר אל מרבוע ונאדר אבו גריבה. מה שהכי טילטל אותי זו האינטנסיביות. זה הכי דוקו שהיה לי בחיים. דברים פשוט כל הזמן קרו. אתה מסתכל מהחלון ופתאום יריות.

לך, אישית, היה קשה? מתי המציאות הזאת שאתה מתעד נגעה בך?

נגיד, כשהלכתי עם אחת הדמויות, הנער מור, לתעד ביקור אצל אבא שלו. ואז גיליתי שהאבא גר בחדר גז של בניין, יש לו שם ספה בחוץ. והוא אומר לבן שלו שהוא תמיד יעזור לו. זה נוגע. גם ההלוויות של הנרצחים, זה היה קשה. הכרנו אחד מהם. צילמנו אותו, ופתאום ירו בו והרגו אותו.

אני חושבת על המעברים החדים. איך ההרגשה לחזור אחרי יום צילום כזה הביתה. יקומים מקבילים.

לגמרי. יש לי בן קטן בשנתיים ממור. אתה רואה מה הוא ראה בחיים ומה מור ראה בחיים, וזה מטלטל. זה קשה. אתה מבין שהמדינה פה זה כלום. שאם למישהו אין בית חזק, אין הורים, אין משפחה - פשוט אין לו סיכוי פה. אין שום דבר שמחזיק אותו. המדינה התפרקה מנכסיה ברמה שאנשים פה פשוט מופקרים לגורלם. אתה רואה קשישים ברמת אשכול, שלא יכולים לרדת מהבית כדי לקנות את התרופות והאוכל שלהם. אין אף אחד שעוזר להם, אף אחד שיודע מזה בכלל. זה מייאש, כי אתה מבין את הנקודה. המדינה מתנערת מהאחריות שלה לחלוטין.

כל אדם לגורלו.

כן. זה לא מפתיע. אבל כשאתה רואה את זה ברהט או באופקים זה עדיין אחרת. לוד זה פה.

ולכן קשה להרחיק את זה. לקטלג את זה כ”אחר”.

בדיוק. בלילה לוקח לי שמונה דקות לצאת מהבית ולהגיע לשם. זו החצר האחורית של גוש דן. אתה תופס את הראש ולא יכול להאמין. אייל בלחסן ואני עובדים על זה כמעט שנתיים. שנתיים מטורפות. והאמת, עכשיו שזה נגמר אני לא כל כך יודע מה נעשה בלי. זה נהיה ממש התמכרות.

למה דווקא לוד?

אני מכיר את העיר, עוד מהתקופה שעבדתי ב”עובדה”. בקיץ 2010 היתה סדרת רציחות בלוד. בעקבות גל הרציחות ההוא הגיע ביבי לעיר, וכמובן הצהיר שהוא הולך לשקם אותה. וזה הביא לי את הרעיון. יש סדרה על ניוארק שנקראת “בריק סיטי”, היא מספרת סיפור דומה, עיר במצב קשה שמגיע ראש עיר צעיר ומנסה להתחיל לשקם אותה. התגלגלנו עוד קצת עם הרעיון, וכששמענו שמאיר ניצן מגיע ללוד, אמרנו לו שאנחנו רוצים לעשות סדרה כמו “בריק סיטי”, ומאיר אמר “כן, ‘בריק סיטי’ זו באמת סדרה מצוינת”.

מצחיק. איש בן 80. למעשה, כבר כמעט עשור, אין עירייה בלוד.

העיר התנהלה שנים בלי דין ובלי דיין, שחיתויות, ראשי עיר שנעצרו ונאסרו. והעירייה פשטה את הרגל. במצב כזה המדינה מפקיעה את הסמכויות מהציבור ומביאה ועדה ממונה. התושבים פשוט פנו למאיר ניצן, שהיה כבר שנתיים לתוך הפנסיה, והוא, בגיל 79, הגיע לנהל את העיר. הוא קצת החזיר את התקווה. יש קטע שצילמנו אותו עומד ליד ביבי, וביבי כמובן אומר “אנחנו שיקמנו את לוד”, וניצן פשוט מסתכל עליו ואומר לו “סליחה, אני 18 חודשים בתפקיד ולא הצלחתי להעביר תוכנית דיור אחת. אחת. איך אני יכול לשקם את העיר אם תוכניות הדיור תקועות?” וזה, כמובן, אפרופו כל תוכניות הדיור שיצאו לדרך בקלילות בשטחים וזה, ואתה רואה את ביבי מתייבש ועונה משהו כמו “נכון, זה מאוד מרגיז גם אותי”.

מסכן. הוא לא יכול לעשות כלום. תיק השיכון לא בידיו.

והוא עושה כאילו הוא דופק על השולחן. אבל כן, לא עושים כלום. וזו השאלה המכריעה. אם יצליחו להביא אוכלוסייה יותר טובה לעיר. ניצן הולך באוקטובר 2013, העיר תחזור לידי תושביה, וזה יהיה המבחן האמיתי.

בוא נדבר קצת על אפקט “מחוברים”. מה קרה לקולנוע הדוקומנטרי בעקבות הדוקו ריאליטי?

היום, במדינת ערוץ 2, כשאתה בא למישהו הביתה, עוד לפני שאתה פותח את החצובה, הוא מתחיל לספר לך איך אנסו אותו בגיל שלוש.

אנשים הפנימו את השפה הטלוויזיונית. הבינו את החוקים.

קורה הרבה שאתה עוקב אחרי מישהו והוא אומר לך, רגע, אתה לא רוצה לעצור ולראיין אותי? אתה לא רוצה לשמוע איך הרגשתי? זה משפט שכל הזמן חוזר “אתה לא רוצה לשמוע מה עבר לי בראש? לא תשאל אותי איך הרגשתי?” העניין הזה של הפִרמוט פשוט טבוע כבר באנשים.



אתה עושה דוקו כבר יותר משני עשורים. אתה ממש מרגיש את ההבדל?

לגמרי. אנשים כל כך מודעים. הם כבר מביאים לך את הטסטמוניאל. מדברים בסינקים. זה מטורף. העניין הוא מה הסטייטמנט שלך. הרי ברגע שהדלקת מצלמה ברור שיש מניפולציה. זה בדיוק העניין של “מחוברים”. הצופה ההדיוט בבית חושב שהוא רואה יומן וידיאו של מישהו. הוא לא מודע למניפולציה. לא מבין שאלה חומרים שנלקחו ממישהו, שתוסרטו, שבוימו, שנערכו. המדד היחידי שקיים הוא האינטגריטי של עצמך. רק אתה יודע איזו מניפולציה עשית ועד כמה ואם היא נאמנה למקור.

האובר חשיפה לא באה על חשבון האותנטיות?

רמת החשיפה שהדוקו ריאליטי מביא מאלצת את הדוקו המסורתי להגדיר את עצמו מחדש. הדוקו ריאליטי הזה מנסה, כאילו בחארטה, להעביר את נקודת המבט של הגיבור. בדוקו אפשר להביא את נקודת המבט של הבמאי, של ניסיון להגיד משהו, של אמירה ועמדה של ניסיון להגיד משהו מעבר להתערטלות. הדוקו ריאליטי הביא לפורנוגרפיה של רגשות. ואני מרגיש את זה בשטח. עוד לפני שירדתי מהאוטו אנשים רוצים לספר לי את הסודות הכי כמוסים שלהם. חושבים שזה חלק מההסכם. שאתה לא תצלם אם הם לא ייתנו את הסחורה.

עד כמה זה פוגע בתוצר?

צריך מאוד להיזהר מזה. כי בישראל יש גם עניין מטורף, שאנשים נורא רוצים להצטלם. אתה רק מוציא מצלמה והם באים. אני לא יודע לאן זה ילך. יכול להיות שעוד שנתיים־שלוש יהיה ריאליטי בכל בית קפה וחדר לידה.

זה מסוכן.

השאלה היא אם יישאר מקום לאלטרנטיבה. לפני שנתיים היה מאבק גדול סביב העובדה שרצו ש”מחוברים” יוכר כדוקו, והיה עניין מאוד גדול סביב זה. הדוקו צריך להגדיר את עצמו מחדש והוא צריך לדעת מה הוא לא.

מה הוא לא?

הוא צריך ללכת למקומות יותר אסתטיים. יותר קולנועיים. את יודעת מה ההבדל בין דוקו ריאליטי לדוקו? בדוקו ריאליטי הגיבורים בסוף מקבלים תוכנית בוקר. בדוקו זה בדרך כלל לא קורה. אז הדוקו חייב להישאר אלטרנטיבה, הוא חייב להיות חתרני, הוא חייב לא להיכנע למכניזם הזה של המיינסטרים והתוכן השיווקי.

זה מפתה לעשות בזה שימוש לרעה, לא?

בואי נגיד שאם הייתי מנצל את הכוח שלי בלוד, את מה שהייתי יכול לבקש מאנשים לעשות במציאות של היום, זו היתה סדרה של מלחמת עולם. אם לא הייתי אחראי ודבק בכללים מאוד ברורים.

שהיו?

לא לעשות מניפולציות, לא לחמם, ולא ליצור אינטראקציות כפויות ולהפגיש בין אנשים. אם לא היינו נוהגים באחריות, זה באמת היה מאוד מסוכן. תחשבי, למשל, שנכנסנו וצילמנו בהלוויות. זה הכל מאוד מאוד טעון. זה גם עניין של גיל. היום אני לא אעשה הרבה מהדברים שעשיתי פעם.

מה למשל?

נגיד, כשעשינו כתבה ב”עובדה” על ילדי תימן, זו היתה הפעם ראשונה שמישהו אמר “זו לא בדיה”. צילמתי בקיבוץ עין שמר מישהי שחטפו לה את הילד מבית הילדים. פשוט לקחו לה אותו מהידיים, שמו אותו באמבולנס ונסעו. ואני, כפרח במאים, אמרתי מה יותר טוב מלהביא אמבולנס ישן, להציב את המצלמה בפנים, להעמיד האשה בפריים ולהתרחק עם המצלמה.

"המציג אינו חובש".

ממש. שמנו את המצלמה באוטו, האשה עמדה, התחלנו לנסוע, והיא רצה אחרינו. הכנסנו את זה לכתבה - אבל היה קשה לי עם זה שנים.

שבוע לא פשוט בשבילך גם כיו”ר פורום היוצרים הדוקומנטריים.

בשבוע האחרון אסופה של מנכ”לים - מנכ”ל משרד ראש הממשלה, מנכ”ל רשת ומנכ”ל קשת - פגעו באופן חסר תקדים ביצירה הדוקומנטרית. ספגנו מכה קשה בעצם זה שחודש לפני הבחירות מנכ”ל משרד ראש הממשלה סוגר דיל עם הזכיינים והרגולטור נאלם דום. הזכיינים רכבו על הסיפור הזה של ערוץ 10, זה היה ממש מארב בכנסת. דבר ראשון שחטו את המחויבויות ליצירה מקורית, אף אחד לא חשב כמובן לפגוע בריאליטי. ואנחנו לא נשתוק על זה. אני מייצג אנשים שהחיים שלהם זו יצירה דוקומנטרית, אנשים שרחוקים מאוד מביטחון כלכלי, שאין להם שום זכויות, והאשימו אותם שם שיש להם דם כחול.

בחרת בחיים שהם מאבק כלכלי מתמיד.

אברהם הפנר, שהייתי תלמיד שלו, אמר לנו בשיעור הראשון של השנה הראשונה: בסוף שנה א’ תהיה ועדה, חלק יעברו את הוועדה וחלק לא. ועוד כמה שנים זה שעבר את הוועדה ילך ברחוב ויפגוש מישהו שלא עבר את הוועדה, והוא יגיד לו “שיואו, איזה מזל שלא עברתי את הוועדה”. זה אושר מאוד גדול לעשות את היצירה הזאת, אבל לאושר הזה יש מחיר. מחיר כבד.

ספר לי.

אין תלוש משכורת. שום דבר לא מסודר. יש חודש כזה וחודש כזה. זה לא פשוט. הרבה התקפי לב. חשש מתמיד. אני גם רואה את הקושי של אנשים סביבי להתקיים. זו החלטה שאתה לוקח בגיל צעיר, ואתה לא כל כך מודע למחיר שלה אז. עכשיו אני בסדר, מה יהיה עוד חצי שנה? אני מאוד אוהב את זה, אבל האם הייתי רוצה שהילדים שלי יעשו את זה? יחיו ככה בחוסר ודאות? לא. אני אומר לעצמי “בואנה אתה בן 48 עוד מעט, אולי הגיע הזמן לעשות משהו אחר”. אבל אני לא באמת חושב שאני יכול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו