אני בשיחה

"תעשה שנייה גוגל, היא כוסית?"

נעה ידלין, 37, עיתונאית וסופרת. נשואה ואם לבת. מתגוררת בתל אביב. זוכרים לה: “שאלות קשות לאללה”. רוצה לקדם: את הספר החדש “בעלת הבית”. מתי: שני, 11:00. איפה: אצלי בסלון.

איילת שני
צילום: גלי איתן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילת שני
צילום: גלי איתן

מה שלומך?

טוב. אני במתח נפשי עז, גם מזה שיצא לי ספר וגם מזה שאני מתראיינת. לדעתי זה סיוט לראיין עיתונאי. ככל שאתה מבין יותר איך הדברים עובדים, אתה מבין שבתכלס, הדבר החכם הוא פשוט לא להגיד כלום.

פשוט לא להתראיין.

כן. תראי, ישבתי בכל כך הרבה ישיבות מערכת של “ניקח אותה או לא ניקח אותה, נראיין אותה או לא נראיין אותה”. ואז עושים גוגל, בואו נראה שנייה איך היא נראית, ואני תמיד יושבת שם ואומרת לעצמי, יום אחד הספר שלי יהיה גמור וגם עלי יגידו, “תעשה שנייה גוגל, היא כוסית?”

ואז מה?

אני יודעת שאני עכשיו סחורה שעומדת למבחן, האם אני שווה ראיון ואיפה וכמה, ברור לי לגמרי שאני צריכה לחשוב איזו ליטרת בשר אני מוכנה לתת, ואין לי שום אשליה שמישהו חושב שדעותי על היקום מעניינות מספיק.

מה יגידו בישיבה כזאת עלייך?

יגידו, “כוסית?” ואולי יהיה שם מישהו שמכיר אותי ויגיד, “אה, לא... כאילו, זה לא הכוסית שאתה מדמיין”. זה לא ייתן לך את המשבצת הזאת. זה לא כאילו 1,200 מילה שלא משנה מה היא תגיד, אבל נפוצץ אותה שם על ספה עם נחש מסביב לפופיק.

ואילו אופציות יש לזו שלא יושבת על המשבצת הזאת?

אז יגידו, “מה יש? יש אונס קבוצתי? היא היתה לסבית? יש איזה משהו במשפחה?”

ויש לך?

את זה יש לי להציע. יש לי סיפור משפחתי.

עם דמעות או בלי? היה נכנס ל”מאסטר שף” או לא?

היה נכנס ל”מאסטר שף” בטירוף.

תיכף נגיע לזה, כמובן. לא נדלג על אף קלישאה.

אין דבר שאני מתעבת יותר מאשר קלישאות. כל פעם אני מגלה אחת חדשה. למה אף אשה בטלוויזיה או בקולנוע לא יכולה לעשות אמבטיה בלי להתחיל לאונן? או שבסדרות ישראליות יש תמיד את האשה הכאילו יותר מיוחדת, היא בדרך כלל גם רקדנית, ואמה נטשה אותה, ותמיד קוראים לה אנה. לא ציפי ולא עופרה. אנה. לאיזה בן אדם קוראים אנה?

הספרים שלך מרבים להתעסק בקלישאות כאלה. תגידי, למה את כותבת ספרים?

כי אני התחלתי לכתוב בעיתונים, ומה שגיליתי מהר מאוד זה שהמציאות, שזה משהו שנחשב די מרכזי בעיתונות, לפחות כנקודת התייחסות, לא באה לי טוב. הייתי באה לעורכים שלי עם כל מיני רעיונות. בואו נעשה כאילו. בואו נפרק את הראיון עם הדוגמנית. מצאתי את עצמי יותר ויותר נמשכת לדנ”א של הדברים ולסכמה ולפירוק שלהם. כשהייתי צריכה ללכת באמת להיפגש עם הבן־אדם, אפילו אם הוא היה נורא נורא מעניין ונורא נחמד, הטריד אותי שהמציאות יושבת שם. ואז הבנתי פתאום שאולי פשוט אני צריכה לכתוב ספרים.

והפעם החלטת לכתוב ספר על כסף. על גברת אלישבע פוגל, גברת ירושלמית מכובדת וסוּפר אליטיסטית, סמנכ”לית המרכז לשלום בר קיימא, שלכאורה מועלת בכספי המרכז.

כסף בעיני זה נושא סופר מרתק. כסף זה הכל. זה אהבה. זה יחסים. זה תשוקה. זה המון המון המון דברים, ולא כותבים על זה. לא מאפשרים לו לקבל תשומת לב.

כי אנחנו לא באמת מבינים כסף.

תראי, להבין כסף זה להבין בני אדם בעיני.

כי זה הדבר היחיד שהוא מדיד, ועדיין אפשר להחליף אותו בהרבה מאוד דברים שהם לא מדידים.

נכון. כסף זה גם משהו שאפשר למדוד בו הבדלים בין אנשים. כשמישהו לא טוב במתמטיקה, אפשר להגיד “אבל הוא קרא המון ספרים”. כל הדיבור הזה נגמר כשמגיעים לכסף. הוא יש לו בית של שלוש קומות, הוא יש לו בית של שני חדרים.

כן. זו גם שורה תחתונה ברורה מאוד. יש לו המון כסף, הוא מוצלח, נקודה. אף אחד לא יגיד לך על עשיר מופלג שהוא אפס. הוא לא יכול להיות אפס. גם אם הוא באמת אפס, גם אם הוא אידיוט, גם אם הוא עשה את הכסף מסחר בנשק ומפירוק גופות של ילדים קונגולזים.

נכון. כסף מקל עלייך לבנות את העולם סביבך. נגיד, שירה פרוסית, או כל הגניזות מקהיר שיש ב”תרבות וספרות” וזה. יש אנשים שלא יודעים שזה קיים, וזה לא מפריע להם. בכסף אין דבר כזה. אין אין אין. אין. אתה צריך להתמודד עם זה. יש לך, אין לך, כמה יש לך, כמה אין לך, זה כל הזמן שם. כמה יש להורים שלך? כמה ייתנו לך? כמה יש לאחים שלך, כמה יש לאחותך, לחברים שלך, לזה, לאן תיסעו, לחו”ל, לחופשה, לאילת, לזה, תיכנס לסופר, למכולת, תיקח משלוח, לא תיקח משלוח, תיקח עוזרת פעם בשבוע... אין, זה כל הזמן שם אצל כולם בעולם, כולם ללא יוצא מן הכלל. זה דבר מדהים.

ויש לזה עוד רובד. מעבר לעיסוק בכסף עצמו. ההתמודדות המשפחתית עם הסוד שנחשף.

בזמן משפט קצב ראיתי בטלוויזיה את גילה קצב הולכת לצד בעלה, ואמרתי לעצמי, כמה מעניין המנגנון הזה של מה עובר עליך כשאתה צריך לסדר מחדש את העולם כשבן אדם שאתה אמור להכיר אותו פתאום מואשם בבלתי ייעשה.

השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך לחיות. חלק גדול מאוד מהם נוגע בעד כמה אני באמת מכיר את האנשים הקרובים אלי. אפילו את בן הזוג.

כשמדובר בבן זוג יש לך לאן להימלט. כי אתה לא חייב להישאר עם הבן־אדם הזה. כשמדובר בהורה אין לאן לברוח. לא משנה איזה מעשה ההורה שלך עשה, הוא יישאר ההורה שלך.

וגם, בעוד שעם בן הזוג ברור שחייבים להישאר שטחים אפורים, עם ההורים אתה בין כה וכה עובר תהליך של התפכחות, עד לנקודה שבה אתה מרגיש שאתה יודע עליהם מספיק. אולי אפילו יותר מדי.

בדיוק. סודות במשפחה תמיד יש. ותמיד יהיו. וקלישאת הקלישאות - בכל משפחה. אין נורמלי. נתנו את הדיסקליימר הזה, ובכל זאת יש דברים יותר ופחות נפוצים סטטיסטית. אני מגיעה ממשפחה שהיא לגמרי בגבול הנורמה, יש לי אמא מדהימה, ומשפחה טובה ואוהבת ותומכת באמת, אבל הדבר החריג אצלנו הוא לא בתחום קולקציית החריגויות.

מה את מוציאה מכלל קולקציית החריגויות?

את זה שאני לא בקשר עם אבא שלי. ולא כי בגיל 31 היה לנו ריב במסעדה ואז אמרנו זה לזה את המשפט החביב עלי בסדרות ישראליות בכל הזמנים: “תברח, תברח, זה מה שאתה יודע לעשות הכי טוב”. לא. הוא פשוט לא בקשר איתי מאז שאני ממש קטנה.

אבא חי שהוא לא בקשר עם בתו, זה דבר חריג מאוד.

כן.

זה הסיפור שלי.

זה הסיפור שלך. אנחנו קרובות כבר כמה שנים. והפעם הראשונה שאני שומעת בכלל את הסיפור הזה היא סביב הספר. אפרופו ליטרת הבשר שהחלטת לתת.

אני מבינה שזה מאוד מאוד מעניין ומסקרן אנשים, אבל הסבלנות שלי לסקרנות ולעניין שלהם היא מוגבלת מאוד. כי בלי חס וחלילה לזלזל באמפתיה ובמה שכל אחד יכול לתת לי, הרבה לתרום אין לי. אני מכירה את כל השאלות בעל פה: רגע, ולא חשבת לחפש אותו? רגע, ולא היית איתו בקשר? בכלל לא היית איתו בקשר? בכלל בכלל לא היית איתו בקשר? בכלל בכלל בכלל בכלל לא היית איתו בקשר?

אז את לא מדברת על זה.

אני לא מדברת על זה.

אני חושבת שמטבעך את בן אדם יותר מדי אנדרסטייטד בשביל לדבר על זה.

זה נכון. זה תובנה נכונה מאוד. זה כאילו נראה לי דרמת מאסטר שף כזאת. זה מלודרמטי, ואני הבן־אדם הכי לא מלודרמטי שיש בעולם.

אפילו האופן שבו את מספרת על זה - מרחיקה את זה מעצמך, מכניסה את הבדיחה על “תברח תברח”, עם המון מודעות.

נכון.

וזו הדרך שלך גם לספר לעצמך את הסיפור הזה.

נכון. תשמעי, כל אחד יש לו את המנגנונים שלו להתמודד עם הדברים.

הצלחת לצאת מהסיפור הזה עם דימוי עצמי טוב ועם הבנה שזה באמת לא קשור אלייך. אמא שלך עשתה עבודה מדהימה.

כן. אמא שלי, באמת, בלי שום קשר לזה שהיא פסיכולוגית, סתם כי היא בן אדם נבון, גידלה אותי, בצורה כזאת שכך הרגשתי. תראי, אני גדלתי כבת יחידה. ונהניתי מאוד להיות בת יחידה. הייתי הכי הכל. הייתי הכי חכמה, הכי יפה, הכי מוכשרת, הכי מוצלחת. לימים יצאתי מבית אמי והבנתי שיש עוד אנשים בעולם, ולא בטוח שאני כל הדברים האלה בבת אחת, תמיד, כל הזמן. אבל זה משהו מאוד מאוד חזק שמוטבע בך. ועדיין, לעזוב את הילד שלך זה כאילו דבר שבאיזשהו אופן הוא נגד הטבע. היום כשיש לי ילדה, ויש לה אבא, שהוא בעלי, אני אומרת לעצמי, אלוהים, כאילו, מה פתאום הוא התפייד. אני לא יכולה להבין את זה. לראות את זה מהזווית שלו.

בת כמה היית כשאביך עזב?

הייתי בת חצי שנה.

מה את יודעת עליו בעצם?

שהוא נולד בארגנטינה, חי בארגנטינה עד גיל 20 ומשהו, עבר ללמוד בסורבון בפאריס. הוא השתתף במרד הסטודנטים. הוא כמובן יהודי, אז הוא עלה לארץ, הכיר את אמא שלי, התחתן איתה, הם עשו אותי, אבל הוא לא השתלב כאן.

את יודעת איפה הוא חי היום?

בדרום אמריקה כנראה. הוא מתרגם במקצועו, אבל כשאני נולדתי הוא היה עיתונאי, וחלומו הגדול היה לכתוב ספר. לא יודעת מה להגיד, אם זה איזה משהו על גנטיקה, על איך כולם רוצים לכתוב ספר...

זה כל כך אחד לאחד שאפילו אין טעם לתמוך בזה עם אמפתיה פסיכולוגית בגרוש.

אשכרה. זה לא שווה את זה.

איך הסבירו לך את זה בתור ילדה?

כשאתה גדל למשפחה לא מסבירים לך כל כך. כשהייתי קטנה לא ידענו שלימים יתנתק הקשר איתו. היה לי אבא שחי בחו”ל, ורואים אותו פעם בשנה, שנתיים. זה לא שהייתי חוזרת מהגן ואומרת, למה לכל הילדים בגן יש אבא ולי אין? לא, יש לי אבא, אבא שלי היה שולח לי בתי ברבי יותר מגניבים משל כל הילדות האחרות.

ואיך הקשר התנתק? הוא פשוט התפייד?

כן. כאילו, הוא היה מתקשר. לכל הפחות ביום הולדת הוא היה מתקשר.

סליחה על הרפי רשף, אבל את זוכרת את הפעם הראשונה שהוא לא התקשר?

אני לא זוכרת את יום ההולדת הראשון שהוא לא התקשר, אבל אני יכולה להגיד לך שבשיחות האלה היה גם משהו מעיק. זה לא שחיכיתי להן כל השנה ויום אחד לא קיבלתי את השיחה הזאת וקברתי את הפנים בכרית. תשמעי, זה בן אדם שאני לא מכירה אותו, הוא לא חלק מהחיים שלי, אז מצד אחד את כן מודעת לזה פתאום שזה נעלם, מצד שני, גם כאילו זה קצת איזה סוג של הקלה. את מבינה? אני אגיד לך משהו קיצוני. כל מי שקורא ברגעים אלה את השורות האלה יודע עלי יותר מאשר אבא שלי יודע עלי.

כן.

זה דבר די מדהים.

וכואב.

בוודאי שזה כואב. תשמעי, זה כואב. יש לו נכדה, יש לו בת שהיא בסך הכל לא כישלון טוטאלי.

הוא לא יודע שיש לו נכדה.

לא.

וסביב הולדתה לא רצית? לא חשבת?

לא. יש לו בת שהוא לא מודע אליה, אז נכדה? תשמעי, יכול להיות שהוא עושה עלי גוגל כל יום בערב.

יכול להיות שהוא לא חי.

יכול להיות. ויכול להיות שהוא כן יודע. יכול להיות שהוא קורא את כל כתבַי. תשמעי, יש היום פייסבוק, כאילו, אני לא יודעת. הכל יכול להיות.

כן. חופש המידע בהקשר הזה. זה באמת ממש מוזר.

אבל העובדה שאנשים שישבו ביום שישי בבית קפה וכאילו הגיעו בהיסח הדעת וריפרפו ככה לראות אם שווה לקרוא את הדבר הזה עד לנקודה זו כבר יודעים עלי יותר ממנו, זה דבר מוזר.

ומה את אומרת לעצמך?

אני אומרת לעצמי שהוא דפוק מאוד. זה ברור לי. אין שום אפשרות אחרת. ואני לא אחפש אותו. אני אגיד לך בצורה הכי כאילו פושטית, אבל שיש בה איזה סוג של אמת - לא בכבוד שלי.

אני מאוד מבינה אותך.

ילד צריך לחפש את ההורה שלו? לא. הורה צריך לחפש את הילד שלו. הורה צריך להתעניין בילד שלו. ילד יכול להיות לא נחמד להורים שלו, יכול להיות גועלי, יכול לנתק את הקשר, יכול לצרוח, יכול להגיד, אני שונא אותך. הורה לא. בגלל זה אתה הורה והוא ילד. בדיוק כמו שאמא שלי גם ביום הולדת 71 תיקח אותי למוזס ותזמין אותי לצ’יפס, באותה מידה הוא צריך לחפש אותי אם הוא רוצה.

ואת רוצה שהוא ירצה?

אני לא בטוחה. פתאום יופיע איזה גבר זר בחיים שלי, יתחיל להתעניין בי. לשאול שאלות. זה מסוג הדרמות שאני מעדיפה להשאיר לספרים שאני קוראת, או כותבת. כי אפשר, כשמתעייפים, לסגור את הספר או את הקובץ וללכת לישון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ