אנחנו מאבדים כותבים בנסיבות טבעיות. הם פשוט מתים

מקס פרוס, בן 60, מתגורר בלוס אנג'לס. תסריטאי בצוות הכותבים של "הסימפסונס". איפה: כנס intv של קשת בירושלים. מתי: יום שני, 11:00

איילת שני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מקס פרוס
מקס פרוסצילום: אמיל סלמן
איילת שני

איך זה לכתוב לאותה התוכנית כבר קרוב לשני עשורים?

אני והשותף שלי חדשים בצוות של "הסימפסונס", אנחנו שם רק 19 שנה. רוב האנשים היו שם ממש מההתחלה. זה, ככל הנראה, הצוות המבוגר ביותר שיש לתוכנית קומית. רוב הכותבים בז'אנר הזה הם בני 20 ו–30. הכותב המבוגר ביותר אצלנו הוא בן 75. מאט גריינינג הוא בערך בגילי.

צפיתי אתמול בכמה פרקים מהעונה האחרונה, ה–28(!) של הסדרה. קשה להאמין שכתבו אותם אנשים בגיל של אבא שלי.

אנחנו מנסים כל הזמן לשכור אנשים צעירים, לעשות משהו אחר, כי בעצם עולם הדימויים והייחוסים והבדיחות שלנו לקוח כולו משנות ה–70 וה–80, אבל זה לא ממש עובד. בכל פעם שאנחנו שוכרים מישהו צעיר הוא פשוט עוזב אחרי כמה זמן, כי לא בא לו לשבת כל היום עם אנשים מבוגרים.

הזדקנות אצל כותבים זה נושא כאוב.

הניסיון הראשון שלי ושל השותף שלי בכתיבת קומדיה היה ב"סאטרדי נייט לייב", זה היה בשנות ה–70. הבחור שהיה הבוס שלנו היה בערך בן 40, והוא נראה לנו כל כך זקן ואומלל. עכשיו אנחנו הרבה יותר מבוגרים ממה שהוא היה אז. זה באמת מפחיד.

איך זה משפיע על הסדרה, העובדה שצוות הכותבים מבוגר כל כך? איך אתם מתמודדים עם הצורך לכתוב בדיחות בהתייחסות למציאות הנוכחית? מי, למשל, יכתוב בדיחה על פיצ'ר חדש באינסטגרם?

את יכולה להגיד זקנים, זה בסדר. מרבית האנשים צמחו והתבגרו עם הסדרה, לרבים מהם זו העבודה היחידה שהיתה להם בחיים. בתוכניות קומיות רגילים לתחלופה גבוהה של כותבים, משום שאנשים מקבלים הזדמנות לכתוב סרט או סדרה משלהם. אנחנו לעומת זאת מאבדים כותבים בנסיבות טבעיות. הם פשוט מתים. איבדנו שלושה כותבים בשנים האחרונות. לכולנו יש ילדים שאנחנו נעזרים בהם, למען האמת גם הם כבר די מבוגרים בעצמם. זה די מסובך, האמת, האופן שבו אנחנו צריכים ולא צריכים להתייחס למציאות הנוכחית. תראי, הבסיס של התוכנית הוא "זו תוכנית שיכולה היתה להיכתב לפני 30 שנה". זה הדנ"א שלה. זו סדרה על ילד בן שמונה שהוא בן שמונה כבר 30 שנה.

הסדרה מתרחשת בתוך בועה, אבל אתם צריכים להתייחס לכל מה שקורה מחוץ לבועה.

כן, זה מין משחק בין הרלוונטיות וההתייחסות לנושאים שעל הפרק, לבין הרצון לייצר משהו על־זמני. בכל מקרה, אנחנו כל הזמן צריכים לעדכן את המודעות שלנו לטכנולוגיה. צריך להבין שגם טכנית קשה לנו להתייחס לדברים בזמן אמת, מכיוון שהתהליך ארוך ומורכב ועובר המון זמן בין הכתיבה לבין הפרק המוגמר. זה יכול להיות שנה שלמה לפעמים. בניגוד, למשל, ל"סאותפארק", שאנחנו מאוד אוהבים אבל היא עובדת אחרת לגמרי. טריי פארקר ומאט סטון יכולים לחשוב על איזה רעיון ותוך יומיים זה כבר באוויר. אצלנו זה בלתי אפשרי. אנחנו לפעמים מוסיפים בדקה ה–90 בדיחה מוקלטת באודיו, יום או יומיים לפני השידור. נניח, אם דונלד טראמפ אומר משהו טיפשי, או שקורה משהו ממש קיצוני. אני חושב שבסופו של דבר זה חלק מהסיבה שהסדרה זכתה להאריך ימים. היא פשוט בנויה כדי לשרוד הרבה זמן.

בשנת 2000 שודר פרק של "הסימפסונס" שבו צוין כי טראמפ הוא הנשיא היוצא של ארצות הברית, שהותיר אחריו הרס. כעת הוא נשיא ארצות הברית, שהכריז מלחמה על התקשורת.

צילום: FOX

אני לא מכיר אדם אחד בצוות שלנו, אולי בכל רשת פוקס עצמה, שם משודרת "הסימפסונס", שתמך בטראמפ. היתה לנו בדיחה טובה, ציירנו וכתבנו אותו כנשיא ארצות הברית, והבחור שאחראי על הבדיחה הזאת הולך עם הפרצוף באדמה בחודשים האחרונים. הרעיון שטראמפ יכול פשוט לסגור את כל המדיה לחלוטין נשמע אולי בדיוני כרגע, מצד שני, לפני שנה גם המחשבה שהוא יהיה נשיא היתה כזו.

העניין הוא שזה לא באמת קורה ביום אחד. זה קורה לאט.

מה שמגוחך באמת זה שמי שבנה את טראמפ זה ג'ף צוקר (נשיא סי־אן־אן הנוכחי — א"ש). הוא היה אז באן־בי־סי, הוא אחראי להעלאת "המתמחה" שהפכה את טראמפ למישהו שכל אמריקה מכירה. הוא גם נתן לו פרסום חינם של מיליארדי דולרים בשנה האחרונה.

המדיה יצרה את המפלצת הזאת.

כן, ועכשיו הוא בא ואומר להם תסתמו ותקשיבו לי. לא היה אף נשיא בתולדות ארצות הברית שאמר למדיה לשתוק. הוא מכוון עלינו ואלינו, זה ברור. כל שבוע יש משהו חדש. אני גדלתי באמריקה שתמיד האמינה שיש דברים שלא יכולים לקרות באמריקה. אבל עכשיו אנחנו רואים שזה לא נכון. יש דברים שיכולים לקרות, גם באמריקה. עבורי, בתור אזרח ארצות הברית, המחשבה המפחידה באמת היא שהאיש הזה הצליח לשכנע אנשים, לא את כולם, כמובן, אבל את האמריקאי שוכן הטריילר פארק הממוצע, שיש להם יותר במשותף עם הרוסי הממוצע מאשר עם רוב אזרחי העולם. כאילו, שניכם לבנים, שניכם חושבים שצריך להרוג את כל הערבים, וזה פשוט עובד לו. זה חומר קומי נהדר לכותבים, אבל מעבר לזה המשמעויות וההשלכות פשוט איומות.

במובנים רבים זה מזכיר את מה שמתרחש בישראל. בנימין נתניהו סימן את המדיה כאויבת ופגם אנושות באמינות שלה, נראה שבאופן בלתי הפיך.

אנחנו עכשיו בעידן שבו הרבה יותר קל להטמיע אינפורמציה שקרית ולמכור אותה להמון. יש שמאמינים שהמצביעים של טראמפ הם לא אנשים רעים, הם פשוט אנשים שמקבלים הרבה אינפורמציה לא טובה, הם לא קוראים את "ניו יורק טיימס" אלא את "ברייטברט ריפורט". חצי מהאנשים מקבלים את החדשות שלהם ישירות מטראמפ עצמו, הוא יושב בשירותים ומקשקש משהו בטוויטר, ועבור המצביעים שלו זו האמת ואלו החדשות. הוא לא צריך את סי־אן־אן. הוא לא צריך כלום.

השינוי הזה ביחסי הכוחות מייתר את הסאטירה ככלי שמנסה להשפיע על התודעה.

זו שנה נהדרת לג'ון אוליבר ולסטיבן קולבר ולטרבור נואה. יש להם המון חומרים מצוינים, הם עושים תוכניות נהדרות. אבל מובן שאין לזה שום אפקט, שהרי אף אחד שתומך בטראמפ לא צופה בתוכניות האלה. הם ממש בשיא שלהם עכשיו, הם מורידים את הכפפות, אבל האפקט היחיד שלהם הוא להרגיע ולבדר אנשים כמוני. זה לא משנה את דעתו של אף אחד. צריך להגיע לאנשים שמצביעים בשביל טראמפ, וזה לא קורה ולא יקרה.

"ארץ נהדרת", תוכנית סאטירה ישראלית, סיכמה את פרשת אלאור אזריה בקליפ. זה לא הצחיק אותי, זה גרם לי לבכות, כי זו היתה האמת. אולי המציאות הגיעה לנקודה שבה קשה מאוד לשקף אותה דרך העדשה הקומית.

אני מכיר את הסיפור של אלאור אזריה. התפקיד של הקומדיה הוא לומר את האמת ולחשוף שקרים. אתה עושה את זה בצורה מצחיקה, כדי שמישהו אולי יאמר לעצמו — היי, לא חשבתי על זה ככה. זה נכון. בבסיס הכתיבה, כל סוג של כתיבה, יש תמיד דיון בערכים. אני חושב שכל סדרה או תוכנית מכל הז'אנרים בטלוויזיה האמריקאית, לאורך כל השנים, עסקה פחות או יותר באותם ערכים. גזענות זה דבר רע. תהיה טוב לאנשים אחרים. צריך להכיל ולאהוב את השונה. כולם תמיד אהבו לצפות בתוכניות כאלה, אבל לא נראה שהמסרים הללו אומצו. במשך שמונה שנים אנשים חיו באשליה שהגזענות מתה. הנה, תראו, יש לנו נשיא שחור. ואז הם בוחרים בטראמפ, המסכות נופלות. אני מרגיש שבמובן מסוים, הבחירה בטראמפ מסמלת את החזרה של אמריקה לערכי ברירת המחדל שלה, מדינה גזענית ומשוגעת שלא אוהבת זרים.

אז אתה מרגיש שאין באמת השפעה למה שאתם עושים. אולי מעולם לא היתה.

זה בלתי נתפס, בעיני, שמישהו שצופה ב"סימפסונס" מצביע לטראמפ, למרות שלפי המספרים ברור שזה קורה. איך אפשר בכלל להגיע לאנשים האלה? אין ספק שהם לא צופים בג'ון אוליבר. האם אפשר בכלל להגיע לתומכי טראמפ דרך הקומדיה? אני חושב שלא. האם אפשר בכלל לדבר אל האנשים האלה? הבה נודה על האמת — התומכים שלו הם אלימים, הם מתחברים למסרים האלימים שהוא מעביר, הם רוצים נשק, הם חושבים שזה מצחיק כשהוא לועג לאנשים שיודעים לקרוא. זו הקיצוניות האמריקאית. את יודעת, בסופו של דבר אמריקה מבוססת על זה — אנשים הגיעו למקום חדש, הרגו את כל מי שהיה שם והתיישבו. לא היתה להם אפילו ההגינות להפוך את הנייטיבז לעבדים. לא. הם ייבאו עבדים.

***

צילום: אמיל סלמן

בוא נדבר רגע על הקריירה הארוכה ורבת התחנות שלך בקומדיה. התחלת ב"סאטרדיי נייט לייב", בשנות ה–70, ואז כתבת לעוד תוכניות רבות — בהן ל"סיינפלד", לגארי שנדלינג.

כן, היו גם הרבה כישלונות בדרך. מובן שזוכרים רק את הדברים המוצלחים.

חשבתי שיכול להיות מעניין אם נדבר על הפוליטיקלי קורקט בקומדיה, ועל האופן שבו ראית את המונח הזה משתנה ומתעצב לנגד עיניך.

הרבה פרקים של "סיינפלד" עסקו בזה — פשוט לשים אנשים בסיטואציות מאוד לא נוחות מבחינתם. דברים שנראו מצחיקים בשנות ה–90 נראים עכשיו, בפרספקטיבה של הזמן הנוכחי, פשוט תלושים והזויים.

אתה יכול לתת דוגמאות? "סיינפלד" מאוד הצליחה בישראל, אנשים ידעו על מה אתה מדבר.

יש למשל פרק שכתבנו שבו ג'רי מעוניין בחברה של איליין, שהיא נייטיב אמריקן. לאורך כל הפרק הוא רק מסתבך ומסתבך בניסיונות לא להגיד שום דבר מעליב. הוא מזמין מקומות במסעדה ופוחד להגיד reservation (שמורה), הוא שואל דוור סיני אם הוא מכיר מסעדה טובה באזור, והסיני מתרגז מאוד ושואל אותו אם הוא פונה אליו רק משום שהוא סיני. בשנות ה–90 הפרק הזה עורר עניין ואולי אפילו דיון, והסיטואציה עצמה נראתה לי מצחיקה מאוד. אני יודע שאם יצפו בפרק הזה היום, באווירת טראמפ, זה ייראה מגוחך מאוד. זה ייראה כאילו לעגנו לעצם הרעיון שמישהו צריך להיות פוליטיקלי קורקט ולהיזהר בכבודם של אנשים. אני חושש וחושד שבעידן הנוכחי, זה פשוט ייראה כאילו כתבנו קומדיה ימנית קיצונית. אני עצמי בכלל לא משתמש במונח הזה, פוליטיקלי קורקט. זה מונח של ימנים. אני לא צריך את הפוליטיקלי קורקט הזה, משום שאני באמת מאמין שצריך להיות מנומס ולהיזהר בכבודם של אנשים. זה לא אישיו. זה אישיו רק משום שהימין עשה מזה אישיו.

אירחתם סלבריטיז רבים ב"סימפסונס", מי היה המעצבן ביותר?

לא תשמעי את זה ממני.

ובכל זאת?

אני יכול אולי להגיד, ממה ששמעתי מאנשים אחרים, שג'רמי איירונס היה ממש מעצבן.

נשמע הגיוני.

אנחנו משתדלים להביא אורחים שהם לא בדיוק סלבריטיז בעיני רוב האנשים. אחד האורחים האהובים עלי הוא סטיבן הוקינג, שכתבנו כדמות של גיבור על. הוא היה מאוד מרוצה והוא בא לבקר אותנו בכל פעם שהוא מרצה בסטנפורד. אילון מאסק התארח בתוכנית בשנה שעברה. הוא באמת טיפוס מעניין. קיווינו שאולי ייתן לכולנו טסלות, הוא לא. מה שכן, לאחד הכותבים באמת היתה טסלה, והיו לו המון בעיות איתה. כיוון שהכל שם דיגיטלי וממוחשב יש הרבה דברים מוזרים שקורים, ואתה לא בדיוק יכול לשלוט עליהם. פתאום הדלת נפתחת וכל מיני דברים כאלה. וכולנו הפעלנו לחץ על הכותב הזה ואמרנו לו, נו, אילון מאסק בא לתוכנית, תגיד לו שיש לכם בעיות עם המכונית. בסוף הוא נכנע ואמר לו בביישנות — אני יכול להראות לך משהו במגרש החניה? מאסק יצא איתו החוצה, הסתכל על האוטו, ואז הוציא את הטלפון שלו ותיקתק משהו, ותוך חמש דקות פשוט הגיעה לשם מכונית חדשה. זה היה מגניב. זה היה מגניב באופן ביליונרי ממש.

"הסימפסונס" קיימים כבר משנת 1989. אילון מאסק היה אז נער בן 18 או משהו כזה. זה כמעט בלתי נתפס, שהסדרה קיימת כל כך הרבה זמן.

כן, אני חושב שרוב האמריקאים בטוחים שהפסקנו לעשות אותה כבר בשנות ה–90, ומה שהם רואים זה שידורים חוזרים. לדעתי היא כבר כל כך ותיקה, עד שזה נעשה עניין לבטל אותה. אף אחד לא רוצה להיות זה שביטל את "הסימפסונס". אף אחד מהאנשים בחלונות הגבוהים לא רוצה שיזכרו אותו ככה.

אולי כשמאט גריינינג ימות. חלילה.

אני חושב שנוכל לעשות את זה גם אחרי שהוא ימות. בכל מקרה, הוא עובד על תוכנית חדשה. זה סוד.

על מה היא?

אני לא בדיוק יודע. יהיו שם כל מיני אלמנטים מ"פיוצ'רמה", אני חושב שזה משהו כמו "משחקי הכס" — אני לא חושב שמותר לי לדבר על זה ממש.

הגיג פילוסופי לסיום?

אני מרגיש הרבה יותר נוח מאחורי הקלעים. באמת, אני לא כל כך טוב בדברים האלה כמו ראיונות. את חושבת שאמרתי משהו מעניין? אני לא יודע.

אני חושבת שכן.

אני ממש מקווה שלא אמרתי שום דבר שיגרום להם לפטר אותי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ