טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנשים האלה רוצים להקים את בית המקדש השלישי, והם רציניים מאוד

ערן צדקיהו, בן 36, חוקר בפורום לחשיבה אזורית ומדריך גיאופוליטי. איפה: למרגלות הר הבית. מתי: ראשון, 10:00

תגובות
ערן צדקיהו
אמיל סלמן

מה זה אומר בעצם "הדרכה גיאופוליטית"?

זה אומר שאני עוסק בסכסוך מההיבטים הגיאוגרפיים והפוליטיים שלו. אני בעצם לוקח אנשים ומראה להם את הסכסוך בשטח. בהר הבית, בשטחים, בהתנחלויות. במקומות הקדושים ליהודים, נוצרים ומוסלמים.

מי האנשים שמעוניינים בסוג כזה של סיורים?

נציגי ארגוני חברה אזרחית למיניהם, סטודנטים וחוקרים מאוניברסיטאות בארץ ובעולם, יהודים אמריקאים, קבוצות של רבנים, לא מזמן אפילו הדרכתי בכירים במוסד.

גם אנחנו עלינו קודם להר הבית. השוטר בכניסה שאל אם אנחנו לא רוצים ליווי, הזהיר אותנו שלא ניגע בכלום, שלא ניכנס למסגדים. אמר שהמצב רגיש.

אני חושב שצריך לעצור רגע ולהסתכל על המקום הזה מבחוץ. אני ממש מנסה לקרוא את המרחב כמו טקסט. אותי לא מעניינת רק ההתרחשות המרכזית, אלא גם הדברים הקטנים מסביב. המאבטח, המרמור של הקבוצה החרדית שהמתינה על הגשר, השיחות של השוטרים.

מעניין. מה ראית שאני לא יכולתי לראות?

למשל, כל הכניסות לכותל רחבות מאוד. רק הכניסה להר הבית קטנה וצדדית. המדינה לא רוצה שתיכנסי לשם, היא בכוונה לא הופכת את הכניסה הזאת לטרמינל של עשר עמדות בידוק. לא, זה מסוף קטן, והיהודים שעומדים שם מעוכבים הרבה זמן.

לפני שבדקו את התיק שלי שאלת אותי אם יש לי שם תהילים. אמרת שזה עשוי לסבך אותנו יותר מהאייפד וממכשיר ההקלטה. למה התכוונת?

אסור ליהודים להעלות חפצים דתיים להר הבית. המשטרה אוכפת את הסטטוס־קוו שמונע מהיהודים לבצע אקטים של פולחן בהר. ואם מישהו לא מודע לזה ויש לו חפץ כזה, העלייה שלו תתעכב משמעותית.

אבל היתה שם קבוצה ענקית של יהודים חרדים שהמתינה לעלות. אין להם סידורי תפילה?

יש להם ארוניות מיוחדות למטה לחפצים שלהם. מי שמוציא ספר יהודי ברחבת הר הבית ייעצר מיד על ידי המשטרה. דבר חדש ששמתי לב אליו היום הוא שהציבו שם שמשיות. מישהו החליט להצל על התור הצר והלא נוח והלא נעים הזה.

איך אתה מבין את זה?

זה מייצג בעיני שינוי גישה של המשטרה. אני חושב שזה מעיד שיש הרבה לחץ על הגורמים האחראים בהר מצד ארגוני המקדש למיניהם. שהארגונים הללו צוברים יותר ויותר כוח.

אולי כדאי שתסביר מהם ארגוני המקדש.

כיום זה ממש קונגלומרט של ארגונים וקבוצות ויחידים ששמים את הר הבית בראש מעייניהם, בין אם זה כדי להשיג זכויות עלייה ותפילה בהר, ובין אם זה לקדם את הקמת בית המקדש השלישי. בשנות ה–90 הארגונים האלה היו בשוליים, אולי אפילו ההזויים. כיום חלק גדול מהדרישות שלהם נכנס למיינסטרים. יהודה גליק, במידה רבה, חתום על האיחוד של הארגונים האלה לכדי גוף אחד שפועל לקידום מטרות בצורה אסטרטגית. הוא הצליח, יחד עם גלעד ארדן, מירי רגב ומפקד מחוז ירושלים, להגיע להישגים.

תגדיר הישגים.

מדברים על הר הבית במסדרונות הכנסת ובמשרד ראש הממשלה. ועדת הפנים בראשות מירי רגב קיימה לא מעט דיונים על זכויות התפילה של יהודים בהר הבית. המורביטון והמורביטאת (ארגונים מוסלמיים, רואים ומגדירים עצמם כשומרי הסף של הר הבית — א"ש) הוצאו מחוץ לחוק. קבוצות יהודיות עולות להר הבית, בכמויות ובתדירות שרק הולכות ועולות. אבל ההישג העיקרי, כאמור, הוא החדירה למיינסטרים. היום כל חילוני יודע להגיד שיש לנו זכויות בהר הבית, ורבים אפילו תומכים בזכות להתפלל שם.

הישג תודעתי.

שיש לו גם ייצוגים בשטח. מרמת גלעד ארדן, שמדבר נגד הסטטוס־קוו שהוא אמור לשמור עליו, דרך ההדלפות מהקבינט סביב עניין המגנומטרים, שמראות שההתנהלות היא לא בהכרח עניינית, שיש שיקולים של דת, זהות, אפילו אמונה משיחית, ועד דברים שאני רואה בעיני ממש. המשטרה היא זו שאמורה לטפל בעליית יהודים להר הבית. לעצור, לעכב, לדלל. שוחרי המקדש מכירים, כמובן, את השוטרים בהר הבית, והשוטרים מכירים אותם. בשנה האחרונה אני רואה התקרבות של ממש בין השוטרים לבין שוחרי המקדש. השנה, כחודש לפני הרצח של השוטרים הדרוזים, ניצב יורם הלוי עלה להר עם קבוצה של שוחרי מקדש, הצטלם איתם על ההר. הוא מפקד המחוז והוא מקבל מהם ברכה מצולמת ומתועדת על ההר. זה הרי מטורף. בבלוג המקדש של ארנון סגל, שהוא פעיל מקדש, כתוב שהעלייה הזאת להר הבית היא "עלייה ממלכתית" לזכרה של הלל אריאל, הילדה שנרצחה בקרית ארבע. הוריה הם פעילי מקדש מאוד נלהבים ומסורים. אמא שלה כל הזמן מדברת על תודעת מקדש.

מה זה אומר בכלל "תודעת מקדש"?

לחיות את חייך בתודעה שהמטרה שלך בארץ כאן כיהודי היא לחיות על פי מצוות התורה, ויש הרבה מאוד מצוות שאי אפשר לקיים בלי בית מקדש. אז צריך לחיות בהתכוונות לזה. היא, למשל, עובדת עם נשים על אפיית הלחם המיוחד שצריך לאפות במקדש. מבחינת האנשים הללו המקדש הוא הייעוד שלנו כאן.

זה נראה לך אותנטי?

חד משמעית כן. אלו אנשים מעניינים ורציניים ולא הייתי מבטל אותם. גם בגלל ההשלכות הפוטנציאליות של מה שהם עושים, וגם כי מדובר באנשים אינטליגנטיים, בעלי תודעה דתית ולאומית עמוקה, וחלקם משוקעים בזה בכל לבם ונפשם. ככל שאני מתקרב ומסתכל ומקשיב להם — אני רואה את החוויה הזאת כאותנטית ביותר.

ערן צדקיהו
אמיל סלמן

אני מבינה שאתה מצוי בקשר איתם.

אני מכיר את כל האנשים האלה אישית. אני אפילו בוגר קורס מדריכי הר הבית של הקרן למורשת הר הבית.

מה זה "קורס מדריכי הר הבית"?

לנוכח זה שעולים יותר ויותר יהודים להר הבית, ארגוני הר הבית החליטו להשיק יוזמה: שכל יהודי שמגיע להר הבית יפגוש יהודי אחר שיסביר לו פנים, יסביר לו על הר הבית, על ההיסטוריה והתיאולוגיה, יעלה איתו בטהרה.

מה לך ולקורס כזה?

כשהצטרפתי לקורס הם באמת מאוד חששו, שאלו אותי מה המוטיבציה שלי, כי הם מכירים אותי ואת דעותי. כשאמרתי שאני רק רוצה להבין, הם הסכימו שאצטרף. בתנאי, כמובן, שלא אכתוב פוסטים בפייסבוק ולא אשתף בתכנים.

אבל יש אג'נדה ברורה.

ודאי. מי שמוביל את הקורס הם פעילי מקדש בולטים. יהודה גליק עצמו העניק לי את תעודת סיום הקורס.

אילו תכנים העבירו לך שם?

בעיקר תכנים דתיים היסטוריים שעסקו במקדש ובהר הבית. הרבה מאוד התעסקות במידות. אחת הסיבות העיקריות לאיסור ההלכתי על עלייה להר הבית היא החשש מכניסה לתחומים אסורים, קדושים, אז זה מאוד רלוונטי להם, כדי שיוכלו לדעת היכן מותר להם ללכת ולאן אסור להתקרב. השאלה המעניינת מבחינתם, היא איפה בדיוק עמד המזבח על הבמה המוגבהת ממזרח לכיפת הסלע.

למה?

כי לא צריך בית מקדש כדי להקריב קורבנות. למשל — קורבן הפסח. הם אומרים, "למה שלא נבוא עם גדי ונקריב קורבן פסח בהר הבית?" זה הרי לא פוגע בשום קדושה של המוסלמים. זה מותר. אפילו חייבים. לכן חשוב לדעת איפה המזבח.

אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לך עד כמה אני מתקשה להתחבר לזה.

תראי, כשאת עומדת על ההר, עם האנשים האלה, והם עומדים על המדרגות הצפוניות ומסתכלים על כיפת השלשלת, הם לא רואים את מה שאת רואה. הם רואים את מקום המזבח. את מקום המקדש. הם בתוך ממד אחר.

כמו מין חיזיון? זה מה שאתה הרגשת במחיצתם?

לגמרי. הם בהיי. הם לא רואים את התור או את השוטרים והווקף שמקיפים אותם. הם רק רוצים לעלות כבר, וברגע שהם נכנסים בשערים חלקם משתחווים. זה מותר ביהדות רק בהר הבית. השתחוות טוטאלית, ידיים ורגליים פשוטות על הקרקע. זו עבודה זרה ואסורה בכל מקום אחר. האנשים האלה רואים על ההר עבר מיתולוגי ועתיד מיתולוגי, ולא את ההווה.

ערן צדקיהו
אמיל סלמן

כן. זה בהחלט מסביר הרבה.

מבחינתם הקמת בית המקדש זה רעיון הגיוני ונכון. תראי, ציון זה הרי לא להקים פה קיבוצים. אם היית שואלת יהודי לפני 200 שנה מה המשמעות של שיבת ציון, הוא היה עונה "לחזור לארץ הקודש ולבנות מחדש את בית המקדש". לזה מתפללים ולשם מוכוונת כל התודעה הציונית — עד הציונות. הציונות היא בעצם התנערות מהשיח הזה, ניסיון לעשות לו חילון, להלאים אותו. הציונות ניסתה לברוח מהרעיון הזה של בית מקדש, והנה הוא חזר.

חזר או הוחזר על ידי הציונות הדתית.

הוא למעשה חזר סביב האפשרות לפשרות טריטוריאליות. אנשי גוש אמונים לא התמקדו בבית המקדש. אוסלו הוא המשבר שמביא חוגים רחבים יותר בציונות הדתית להתעניין בהר הבית. במרץ 1996 יצא ועד רבני יש"ע בקריאה לעלות להר הבית. זה היה בעיצומו של חודש הרמדאן, וביום השישי שלאחר מכן עלו 250 אלף פלסטינים להתפלל. זו הדינמיקה בין שני הצדדים. כמה חודשים לאחר מכן פרצו מהומות מנהרות הכותל והתנועה האיסלאמית החליטה לעסוק בכל הכוח בעניין אל־אקצא. הסטטוס־קוו, ההבנות שבשתיקה בין הרשויות לווקף, שהחזיקו מעמד שלושים שנה, קרסו. בעצם, גם ועד רבני יש"ע וגם ראשי התנועה האיסלאמית בישראל מתלכדים סביב אותו אתר קדוש. זה לא מקרי. אי אפשר לדבר על הר הבית כמחולל הזהות היהודית, בלי לדבר על אל־אקצא כמחולל הזהות הפלסטינית. כפי שהרעיון הזה חוזר אלינו בעיתוי שבו היה ניסיון להתפשר ואולי לסיים את הסכסוך, קורה אותו דבר בצד הפלסטיני. זו לא שאלה אקדמית או ויכוח פילוסופי, זו עובדת חיים פשוטה עבור כל הפלסטינים.

אתה משוכנע בזה?

בדיוק לפני שנפגשנו אמר לי זקן פלסטיני ברובע המוסלמי, "כפלסטיני מצווה עלי לשמור על המקום הזה, אני מדבר איתך מהלב ולא מהראש". זה לא שכל פלסטיני בג'נין ובאום אל־פחם חושב על אל־אקצא כל הזמן, אבל בבסיס של הזהות הפלסטינית, מה שמבדיל אותם מהמרחב הערבי והאיסלאמי שסביבם, זה הזיקה לאל־אקצא והשליחות העל־זמנית שלהם לשמור עליו מפני השתלטות הכופרים. לאורך כל ההיסטוריה. זהו מסר לאומי פלסטיני לא פחות מאיסלאמי־דתי. באותו אופן שבו היהודים מקדשים את תקופת בית שני, את אתוס מצדה וחנוכה, את הריבונות היהודית האחרונה, כך האיסלאם בארץ הזאת מתלכד סביב הרעיון של ההגנה על המקומות הקדושים בירושלים — "אל־אקצא אשר בירכנו את סביבותיו", כמקום השלישי בקדושתו לאיסלאם, שם אנחנו מגינים על קדושי האיסלאם מפני הסכנה בחוץ. זה יסוד עמוק מאוד של הזהות הפלסטינית כאן.

לא נפרוש כאן את כל ההיסטוריה הארוכה של התנגשויות בהר הבית, אבל מה שמשותף לכולן, אני חושבת, זו דינמיקה של תגובתיות. צד אחד נגרר בעקבות אקטים של הצד השני.

אנשים מסתכלים על זה, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי, כאילו "הצד השני רק עושה לנו", כשלמעשה המצב הוא כמו שתיארת, יש כל הזמן תגובה ותגובת נגד.

אולי תנסה לתאר לי את המקום הזה מבעד לעיני הפלסטינים. מבעד לעיני האדם שעולה להר להתפלל חמש פעמים ביום.

הר הבית הוא לא רק המקום השלישי בקדושתו למוסלמים בארץ, הוא גם הפארק הכי גדול במזרח ירושלים. השטח הפתוח הגדול ביותר, באזור שהוא אסון אורבני שאין בו שום שטחים פתוחים. זה המקום היחיד שיש בו מידה מסוימת של חופש ועצמאות לפלסטינים, כי זה המקום שבו הריבונות הישראלית הכי פגומה והכיבוש הישראלי פחות נוכח. לכן אפשר לראות כאן משפחות שבאות לפיקניק, אנשים שעוברים פה סתם באמצע היום, כדי לנוח, להתפלל, לאכול. הדבר הזה הולך ומשתנה בשנים האחרונות, וזה בדיוק מה שהפלסטינים מרגישים שהם מאבדים. לא רק את הסמל הלאומי שלהם, אלא גם את המרחב החופשי האישי שלהם, שהם מחוברים אליו לא רק ברמה הדתית, אלא גם ברמה האישית. שוב, צריך להבין — אין פארקים, אין גנים, יש הר הבית. זיכרונות הילדות של רבים מהם שקועים במקום הזה. לאור יחסי הכוחות שקיימים במרחב הזה, הם מפרשים כל מה שקורה בצד הישראלי כניסיון לדחוק את רגליהם.

לעניין הריבונות, קראתי אתמול ציטוט ישן של פרופ' שלמה בן עמי, שטען שיותר משאנחנו ריבונים בהר הבית, אנחנו בני ערובה של הר הבית.

הוא צודק. אנחנו בני ערובה של הריבונות בהר הבית. הריבונות שלנו פה היא הבעיה ולא הפתרון.

בכל קונפליקט, כשזה עומד למבחן, אנחנו מגלים מחדש שבעצם אין לנו ריבונות.

זה תקף בעיני לכל ירושלים. מדינת ישראל מאמינה שהפתרון בירושלים הוא החלת הריבונות, אבל כבר חמישים שנה שהריבונות בירושלים באה לידי ביטוי רק בכוח, וכל ילד שלוקח קורס מבוא במדעי המדינה יגיד לך שככל שאתה משתמש ביותר כוח פיזי, כך יש לך בעצם פחות עוצמה מוסדית אמיתית. ריבונות שבאה לידי ביטוי בגדודים של מג"ב היא לא ריבונות עמוקה, ולהר הבית לא יהיה פתרון כל עוד אנחנו מדברים במונחים של ריבונות מוחלטת. למי יש טאבו על הר הבית? זה משנה בכלל? מישהו יקבל את השטח הזה? האם הכלי המשפטי מתאים בכלל לניהול הדבר הזה? בסופו של דבר אין לנו ריבונות לא בהר הבית ולא בירושלים המזרחית, עובדה — אפילו מגנומטרים אנחנו לא מצליחים לשים.

ערן צדקיהו
אמיל סלמן

מדברים על תחושת ההישג של הפלסטינים בעקבות הסיבוב הזה. מה אתה שומע מסביב?

אני שומע חברים פלסטינים, אפילו חילונים טוטאליים, מדברים באופוריה מוחלטת על העוצמה וההתארגנות הקהילתית. הם אמרו שהם לא הרגישו כך כל חייהם. הם היו ילדים או נולדו אחרי האינתיפאדה השנייה. הם לא מכירים תחושה של קולקטיביות, הם יודעים רק לשרוד ביום־יום, ולפחד מכל אחד שהם רואים. פתאום הם קיבלו זיקה, תחושת קהילתיות, תקווה שאפשר אחרת. התקשורת הפלסטינית מלאה בקריאות להפקת לקחים מהניצחון הזה. הלקח הראשון הוא שישראל נכנעת בפני פעילות מאורגנת, המונית ובלתי אלימה.

של מי היה הרעיון — הסירוב של המתפללים המוסלמים להיכנס למתחם? של תפילות ההתרסה מחוץ לשערים?

אני לא יודע. ישבתי פה לפני כמה ימים עם חברים, מומחים לירושלים, ביניהם פלסטינים, ולא הצלחנו להבין מי התחיל את זה. אנשי הדת, הווקף או התושבים. הווקף הרי לא יכול היה לדעת שהתושבים יעמדו מאחוריו. המשטרה ניסתה להראות סרטונים של מוסלמים נכנסים במגנומטרים כדי לשבור את החרם, אבל התושבים והווקף סירבו. נוצר איזה רגע שחולל את כל המהלך הזה.

איך זה נראה בשטח?

המוני אנשים ברחובות. נשות העיר הוציאו להם ערימות של אוכל. מדובר בחמש תפילות ביום, זה בעצם כל היום. אנשים באו מכל קצוות הארץ. אני הייתי יום קודם בבאקה אל־גרביה. פגשתי שם אינטלקטואלים ערבים ידועים שאמרו — אנחנו עולים מחר לאל־אקצא. כל המשפחה. יש לנו פה שליחות, יש לנו פה חובה. המשטרה שמה מחסומים בכביש אחד, בדקו בלילה רכב רכב כדי שלא יבואו, בכל זאת באו עשרות אלפים.

מה בדיוק התפקיד שהווקף ממלא בסיפור ההתארגנות העממית?

מה שקרה פה בשבועיים־שלושה האחרונים עלה מהרחוב הפלסטיני של מזרח ירושלים. בירושלים אין הנהגה. פשוט אין. יש את הווקף. זה המוסד הגדול והמשפיע ביותר. בעקבות האירועים האלה הווקף והרחוב מצאו זה את זה. ארגון מסודר עם עוצמה וכסף והיררכיה פגש רחוב שכמה להובלה ולפעילות קולקטיבית. האינטרסים התלכדו — הווקף קיבל כוח מחודש מהרחוב, והרחוב קיבל הנהגה. במידה מסוימת הרחוב הירושלמי הוא השומר של אל־אקצא כבר שנים. כשעבדאללה וביבי סגרו על מצלמות ב–2015, הרחוב פשוט לא איפשר את זה. עכשיו הרחוב שוב חזר לתמונה. לדעתי נוצר שינוי עמוק בתפיסה של פעילות מאורגנת במזרח ירושלים. צצו מבנים חדשים. דרכי פעולה. סביר להניח שיעלו פה גם מנהיגים חדשים. קרה פה משהו גדול — התארגנות עממית בלתי אלימה שאילצה את ישראל להתקפל. הרשת הפלסטינית כבר עוסקת בנושא הזה.

מה אתה רואה שם? מה כותבים?

הצלחנו להשפיע על ישראל ואנחנו צריכים להמשיך. הציבור הזה, שכל הזמן סגרו עסקאות מעל ראשו, הוא זה שהוביל את המהלך, וסביבו סבבו ארדואן וטראמפ והמלך עבדאללה וביבי. הרחוב הירושלמי מגלה היום את הכוח שלו מחדש.

נתניהו מבין את זה, אתה חושב?

אני לא יודע. נתניהו מתחבא כל הזמן מאחורי שוטרים זוטרים בנושא הר הבית.

מה לגבי אותו יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים, שעליו דיברנו קודם?

אני לא מכיר אותו. בהתבסס על ההתנהלות בלבד מדובר בביזיון. יורם הלוי עולה עם פעילי המקדש להר הבית, משנה את המעמד שלהם, מתייחס לעניין המגנומטרים בזחיחות, כאילו זו איזו כניסה לקניון. השיקולים פה — אם הם היו מקצועיים — הרי שמדובר בחוסר מקצועיות ובאי הבנה של השטח. הרעיון הזה ללמד לקח, להתנהג בקשיחות באופן שיצית מחאה עממית.

הוא רצה "למנוע מהפלסטינים תמונת ניצחון".

זה מה שהוא אמר. ובסוף להפסיד ככה. לא יודע. אם הוא אכן איש מקצוע רציני, הוא כנראה מונע משיקולים אחרים.

השורה התחתונה של השיחה הזאת מדכאת מאוד.

אני דווקא אופטימי. אני חושב שאם נוציא את עניין הריבונות מהמשוואה, אפשר יהיה לחשוב על פתרונות יצירתיים. על שיח של שיתוף. כשנעמוד שווים, ולא יהיה הפער ביחסי הכוחות שיש עכשיו, נוכל לקיים את השיח הזה, ויהודים יוכלו להתפלל בהר הבית כמו מוסלמים.

לא הייתי עוצרת את נשימתי.

למה לא? זה קרה באירלנד, בהסכם של יום שישי הטוב. גם שם היה סכסוך של מאות שנים, עם היבט דתי. זו דרך ארוכה וזה בידיים שלנו אם לנסות לצעוד בה או להיכנע לפסימיות. אנחנו לא יכולים כרגע לשנות את מהלך ההיסטוריה, רק לבחור את הדרך שלנו. את יודעת, אני חזרתי לפה, אחרי שלוש שנים בצרפת, באמצע צוק איתן. משטרסבורג השלווה אל האזעקות. זה היה לא פשוט, אבל אין לי ספק שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. אני מרגיש שהחיים שלי מלאים ערך ומשמעות, על אף האתגרים והחשש לעתיד הילדים. שטרסבורג נתנה לי השראה. היא הרי עמדה במרכז הסכסוך הצרפתי־גרמני מאות שנים, והפכה לסמל של הפיוס האירופי. חיים בה המון זוגות צרפתים־גרמנים שלא מסוגלים להבין בכלל איך מישהו היה מסוגל לריב על זה. ממש כמו הילדים שנולדו אחרי הפיוס באירלנד. אם יש משהו שלמדתי, זה שצריך להיות ענווים בפני ההיסטוריה, ולא להגיד שמשהו לא יקרה, כי הוא תמיד יכול לקרות. ילד שייוולד דקה אחרי שייחתמו פה ההסכמים לא יוכל להבין בכלל איך יכולנו לחשוב ולחיות אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות