שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יש כאלה שאתה רואה אצלם את הרוע בעיניים

סוזי סעדון, בת 44, מתגוררת באזור המרכז. סגנית מפקד כלא איילון. איפה: בכלא איילון. מתי: חמישי, 9:00

איילת שני
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סוזי סעדון, סגנית מפקד כלא איילון
סוזי סעדוןצילום: תומר אפלבאום
איילת שני
צילום: תומר אפלבאום

ביקשתי לראיין אותך משום שלראשונה בתולדות השב"ס אשה משמשת כסגנית מפקד בית הסוהר איילון. אולי תסבירי מה מייחד את כלא איילון?

כלא איילון הוא כלא ברמת ביטחון מרבית. האבטחה בכל רחבי הכלא, ובמעטפת סביבו, מעובה. יש חומה גבוהה, יש מגדלי שמירה מאוישים, יש ג'יפ סיור שמסתובב, יש מצלמות בכל פינה.

כמה אסירים יושבים בכלא?

בספירת הבוקר היו 726 אסירים.

וכולם שפוטים לתקופות ארוכות מאוד.

שבע שנים ומעלה. מרבית האסירים שיושבים כאן שפוטים למאסר עולם לא קצוב.

כלומר, בלי צפי לשחרור. בלי חופשות. איך אפשר בכלל להגיע לאדם כזה?

זה באמת האתגר. זה מצריך טיפול וגישה שונים. כשנכנסתי לתפקיד, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאין כאן מדרוג אגפי.

מה זה אומר?

ברוב בתי הסוהר יש חלוקה לאגפים, על פי סוג העבירה ובהתאם להתנהגות האסירים בעת המאסר. יש אגפים, למשל, שבהם האסירים יוצאים לחצר פעמיים ביום, לשעה וחצי בכל פעם, וביתר הזמן הם נעולים בתאיהם, ויש גם אגפים שבהם התאים פתוחים רוב היום, חוץ מאשר בשעות הספירה. בכלא איילון, כשהגעתי, היו תנאים זהים לכולם. לטוב ולרע. אותה שגרה. החלטתי לשנות את זה ולהכניס לכלא איילון מדרוג אגפי.

תארי לי את שגרת היום בכלא.

בשש בבוקר יש ספירה ראשונה. כל האסירים צריכים לקום, לעמוד ליד המיטה שלהם, ומנהל המשמרת עובר אסיר אסיר, מוודא שהוא נוכח, שמצבו הפיזי טוב, שלא קרה לו משהו בלילה. אסירים שלא עובדים או לומדים, נשארים בתא או באגף. אלו שכן, מתייצבים אחרי הספירה למסדר עבודות, וכל אחד מהם יוצא לשרוול שמתאים לו — מרכז חינוך, מטבח, תחזוקה. אחרי שהם מסיימים לעבוד מבצעים ספירת ביטחון, מוודאים שכל מי שיצא מהאגף אכן חזר אליו, ואז ממשיכים בחינוך לא פורמלי — קבוצות טיפוליות לשליטה בכעסים, אלימות וכו'. לאחר מכן יש להם זמן לעצמם, נגיד להתקשר הביתה, ואז יש ספירה אחרונה.

שאחריה נועלים את כל התאים.

כן. התא נסגר במנעול ואין יציאה עד הבוקר. כל פתיחה של התא תתבצע אך ורק באישור מפקד הכלא. לאסיר שלא מרגיש טוב, חלה או אפילו התמוטט, פותחים את התא אך ורק לאחר שהתקבל אישור. האגפים הפתוחים נסגרים בתשע וחצי, האחרים כבר בשמונה.

אחרי שראיתי את התאים, אפשר להעריך כל דקה בחוץ.

זה בדיוק הרעיון של מדרוג אגפי. זה באמת מאוד קשה להביא בן אדם שלא רואה את האור בקצה המנהרה למצב שהוא יוצא לעבוד או משתתף בטיפול. זה לא מעניין אותו, הוא רוצה לשכב כל היום במיטה ושיעזבו אותו. אז המדרוג האגפי הוא תמריץ. הוא יצר אצלם מוטיבציה לקום מהמיטה, משום שיש תגמול. ביקור אקסטרה או ביקור פתוח, בלי מחיצת זכוכית, ממש לשבת עם המשפחה. יותר זמן לעצמם בערב, כי האגף נסגר מאוחר יותר. כיום כמעט שני שלישים מבית הסוהר מועסקים. זה הרבה מאוד.

יש לכם מוטו בשב"ס: אנחנו לא פה כדי לשפוט את האסירים.

אם אנחנו נשפוט אותם, לא נוכל לעזור להם.

כן, הרציונל ברור לי, השאלה היא האם הוא מחזיק מעמד כשאת עומדת מול האדם?

יש סיטואציות שאני אומרת דברים קשים מאוד לאסירים. ודאי. יש לי פה אסיר שביצע עבירת מין בקטינים והגיש בקשה לביקור פתוח של קטינים. דחיתי. הוא רתח. אמרתי לו שעד שלא תגיע הערכה שהמסוכנות המינית שלו נמוכה, לא יהיו ביקורים כאלה. הוא לא גנב אוכל, הוא ביצע עבירה מחרידה ואני לא אביא אליו את הקטינים האלה, ושיכעס כמה שהוא רוצה. לפעמים אפשר להיכנס ולעבור דרך האנטי שלהם, ולפעמים לא.

צילום אילוסטרציה של אסירים בכלא איילון
אסירים בכלא איילוןצילום: תומר אפלבאום

את חושבת שיש משמעות להיותך אשה?

בבית סוהר כזה אני מאמינה שזהו יתרון. בין גברים יש מפגש של אגו מול אגו. מאבק כוחות. לי אין אגו. אני מדברת אליהם בגובה העיניים. מובן שיש גם אסירים קשים מאוד, שלא מוכנים לשתף פעולה. להם אני אומרת — תדע ללכת לכיוון הנכון, יופי. לא תדע? תשלם.

מה זה אומר, תשלם?

תשלם בפריבילגיות. זה מה שאני אומרת לאסיר שמתפרע. אסיר שסוחר בסמים בתוך הכלא, שעקר את החלון כדי להכין ממנו דוקרן, שניסה להחדיר לכלא חפצים אסורים, מסמים ונשק קר ועד סרטים לא מכבדים.

פורנו.

כן.

בכלא אין כמובן אינטרנט, כמדיניות גורפת.

אין, אז גם דברים כאלה מנסים להכניס ואנחנו מתמודדים באמצעות חיפושים. אסיר שהכין דוקרן ונקלע לאיזשהו ריב, מיד מוציא את הדוקרן ודוקר. אלימות היא הדבר הראשון שהם משתמשים בו, וכשהם מתחילים ללכת לטיפול, אפשר לראות איך זה משתנה. הם מניחים את הדוקרן ומתחילים להשתמש בפה. במקום לדקור, הם יגידו — אמרת לי משהו לא לעניין. במקרי אלימות קשים, אני יכולה גם לשלוח לבידוד. מה שבחוץ נקרא צינוק.

ומהם התנאים בצינוק?

אין טלפון. אין טלוויזיה. אין קנטינה. אתה נמצא בחדר קטן, לבד, כל היום. עד שבוע. זה עונש שאני אחשוב טוב־טוב לפני שאני נותנת אותו. למשל, היה פה לא מזמן אירוע קשה. כשעשיתי את הבירור עם האסיר, הבנתי שהיה בתקיפה הזאת אלמנט של הגנה עצמית. יש כאלה שחיים בפרנויות שכולם מנסים לפגוע בהם, אבל במקרה הזה האמנתי לו. התחשבתי גם בכך שזו היתה התקיפה הראשונה שלו, והפחתתי בעונש.

בואי נדבר על אגף ההפרדה של כלא איילון. אולי תסבירי מה זה אגף הפרדה.

באגף ההפרדה יושבים, נכון להיום, 22 אסירים. חלקם ראשי ארגוני פשיעה, חלקם ביטחוניים. באגף הזה האסיר יוצא לחצר לשעה או שעתיים ביום, ובשאר הזמן הוא נעול לבד בתא. כל פתיחת דלת מחייבת נוכחות של קצין ושני סוהרים. בכל יציאה מהתא לחצר הוא חייב להיות כבול בידיים וברגליים. נערכים חיפושים בתא ועל האסיר כמעט כל יום. זה אגף מאוד מאתגר ומורכב מבחינת הסטנדרט של המשמעת. לא ברור מאליו שאסירים במעמד כביכול גבוה כל כך יעמדו בספירה. בסיור השבועי שלי אני גם דורשת שהם יהיו במדי אסיר כשאני מגיעה, דבר שלא היה קודם. זה אגף שעל כל תקרית הכי קטנה הם צועקים אחד לשני מתא לתא "בואו נעשה בלגן", וכל האגף נדלק.

לשבת לבד בתא קטן, כל היום. שנים על גבי שנים. יש המתארים שהם איבדו את שפיותם. יש אסיר שהתאבד כאן, בתאי ההפרדה.

כן, זה היה לפני זמני. תראי, אנחנו מבינים שקשה להיות סגורים 23 שעות ביממה. אנחנו באמת משתדלים להתחשב בהם ככל האפשר, להיענות לבקשות שלהם. אנחנו מאפשרים להם דברים שאין לאסירים אחרים, כמו סוני פלייסטיישן או די־וי־די עם סרטים.

מה מספרים האסירים בהפרדה על הקשיים שלהם? על הצרכים שלהם?

הם מדברים הרבה על הגעגוע למשפחה, משום שכל ביקור אצלם כרוך בהרבה מאוד פרוצדורות ואישורים.

אחת המטרות של ההפרדה היא למעשה לנתק את ראשי ארגוני הפשיעה מהאסירים האחרים ומהחיילים שלהם בחוץ.

העילות להפרדת אסירים הן פגיעה בביטחון בית הסוהר או בביטחון המדינה. לפני כמה שנים נוספה עילה אחרת, שנוגעת לראשי ארגוני פשיעה. הבינו שאם ראש פשע יישב באגף רגיל, כל האגף יתנהל לפי רצונו. תחשבי על אסיר כזה, נגיד, ששללו לו ביקור. הוא אומר לחיילים שלו "תתחילו להגיב". התגובה שלהם יכולה להיות כל דבר, מהתפרעות ודפיקה על דלתות, עד הצתות ואיומים על הסגל. אז כן, ראשי ארגוני פשע יימצאו לרוב בהפרדה. יש גם אסירים שישהו בהפרדה מרצונם. אלה שנשקף סיכון לחייהם, למשל, מבחינתם מדובר בשקט נפשי. לפני חודשיים אסיר שישב בהפרדה כמה שנים ביקש לצאת, אמר שהוא לא יכול יותר. כינסנו ועדות, דנו בבקשה, ובסוף החלטנו לאשר. לשמחתנו, הוא אכן השתלב באחד האגפים. לעומת זאת, יש הרבה מקרים שבהם זה לא עובד.

הם שונים, כשהם יוצאים מההפרדה?

כן. אסיר שיצא מהפרדה ופתאום נמצא במחיצת מאה אסירים אחרים, הראש שלו רץ כל הזמן — רגע, ההוא זרק לי איזו מילה, אולי הוא רוצה לפגוע בי? זה פוטנציאל להרבה בלגנים. לוקח להם הרבה זמן לעכל את המעבר הזה, מהמצב שבו הם היו לבד והחליטו על עצמם, למצב שבו הם כל הזמן צריכים להתמודד עם אחרים, להסתדר איתם, להתחשב בהם. יש כאלה שזה גדול עליהם, אומרים שקשה להם, מבקשים לחזור להפרדה.

לא יכולתי לקבל ראיון איתך בלי אישור מהשב"ס. עד כמה את מרשה לעצמך להעביר כאן ביקורת?

אני לא מציגה לך עולם מושלם. אין שחור ולבן. יש לנו הרבה התמודדויות. יש מקרים שבהם אנחנו מצליחים ויש מקרים שאנחנו לא מצליחים, ואנחנו כן עושים בדק בית ומנסים לראות איפה טעינו.

איך את חושבת שהאסירים תופסים אותך?

מצד אחד הם יגידו לך — סוזי קשה. אני יודעת גם לצעוק ולהחזיק קצר. מצד שני אני חושבת שיש להם ביטחון בי. החלטתי עוד בתחילת השירות שלי שאני בחיים לא משקרת, והם יודעים את זה. הם יודעים שגם אם זה לא נעים, אני אגיד להם את האמת. ב–18 שנה שלי בשב"ס לא שיקרתי לאסיר אפילו פעם אחת, ושילמתי על זה מחירים. אני חושבת שאני נוקשה ושיש לי דרישות, אבל מצד שני אני לא עושה לעצמי הנחות.

את הגעת לשב"ס, למעשה, כסטודנטית. התחלת בכלל כסוהרת.

כן. למדתי קרימינולוגיה לתואר ראשון ושני, והשתלבתי בשב"ס במסגרת פרויקט של הנציבה להכניס אקדמאים לשירות. אני בכלל חשבתי ללכת לשב"כ, אפילו עברתי את המיונים, אבל בסוף התקבלתי לתואר שני ואמרתי "נו, אם המרוקאית התקבלה לתואר שני, אני חייבת ללכת על זה". אני הייתי ילדה מופרעת בבית הספר, המורה שלי אמרה לי שלא ייצא ממני שום דבר וזה תמיד הידהד בי, הרגשתי שאני חייבת להוכיח לה אחרת. סיימתי את שני התארים שלי בהצטיינות. התחלתי בתור סוהרת, ועברתי פה הרבה תפקידים — בבית הסוהר לנוער, הדרכתי ופיקדתי על קורסי קצינים, הייתי קצינת אג"ם.

את יודעת, כשגיגלתי את השם שלך, אחת התוצאות היתה באתר חרדי, סיפור נס על "סוזי סעדון, קצינת הדרכה בשב"ס שניצלה מאסון הכרמל". אז זו את?

כן.

את יכולה לדבר על זה?

הייתי אז מפקדת מחלקה. באותו יום אמא שלי התקשרה אלי וסיפרה לי שחלמה חלום — שאבא שלי, שנפטר חודשיים קודם לכן, כועס עלי וממש דוחף אותי. היא לא נודניקית, אמא שלי, ובכל זאת היא התקשרה אלי מיליון פעם עם החלום הזה, ממש שיגעה אותי. כשכבר הייתי על האוטובוס, היא התקשרה שוב, בהיסטריה. היא גרה בכרמל וגם הבית שלה התחיל להישרף. ביקשו ממנה להתפנות. אמרתי טוב, אחרי שנסיים את המשימה (פינוי כלא דמון — א"ש) אלך לאסוף אותה. ביקשתי רשות לקחת את האוטו שלי ולחבור אל הכוח במקום. אישרו לי. אני, הסגנית שלי ועוד חניך ששיחררתי ירדנו מהאוטובוס.

זה היה אוטובוס הסוהרים הידוע. כולם נספו בשריפה.

הייתי בדיכאון קשה כמה חודשים. כל הזמן חשבתי שאולי אם הייתי שם הייתי יכולה לעשות משהו. ערב קודם לכן עשינו מסיבת חנוכה, פתאום היא הפכה למסיבת פרידה. היה לי קשה מאוד לצאת מזה. בחרתי לראשונה בחיי ללכת לטיפול. הייתי גם אצל רב גדול שאמר לי שלא סיימתי את השליחות שלי פה. הבת שלי נולדה לפני ארבע שנים, בנר שמיני של חנוכה. האסון היה בנר הראשון.

שרידי האוטובוס של צוערי השב"ס
שרידי האוטובוס של צוערי השב"סצילום: מוטי מילרוד

את חיה בין שני עולמות. לא תדברי או תתנהגי בחוץ כפי שאת מדברת או מתנהגת בכלא. הקודים שונים.

לפעמים צוחקים עלי במשפחה שאני מנחיתה פקודות, אומרים לי "הלו, את לא בכלא". אני תמיד משתדלת לדבר עם האסירים בכבוד. בגובה העיניים. זה גם הרבה ניסוי וטעייה. מול אסיר כוחני אני לא אלך בכוח, כי אני מבינה שזה לא יעזור.

את לא עושה רושם של אדם שקל לדבר אליו בכוחניות. מה זה מעורר בך, כשהאסירים מדברים אלייך כך?

כשאני שומעת את הדיבור הזה אני ישר עוצרת אותו. אני אומרת לו שאם השיחה מתחילה ככה היא תלך למקומות שלא יהיו נעימים לא לי ולא לו. אז הוא בדרך כלל עוצר, לוקח אוויר, אומר אוקיי, נתחיל מההתחלה. אני לא מוותרת. אני אומרת לך את האמת — אני לא מוותרת כי אני יודעת שאם אוותר ידרכו עלי, ואם אשבר יזלזלו בי. לא בקטע של אגו. בקטע של גבולות. הגבולות שרובם לא קיבלו בחיים שלהם, ושאולי אם מישהו היה שם להם גבולות, הם לא היו מגיעים לפה. מי שהגיע לכלא, מבחינתי, ילמד להתנהג. אלו הכללים שלי.

יש לך קארט בלאנש להפעיל את כל הכוח שרק תרצי. אלו יחסי כוחות שלא קיימים בחברה האנושית בשום הקשר אחר.

אני לא מסתכלת על זה ככה. מבחינתי באתי לעשות אצל האנשים האלה שינוי. זה שיש לי כוח, יופי, אז מה, אני אסתובב פה כמו טווס? החוכמה היא איך להפעיל אותו ומתי. אני מעדיפה להרוויח את הכבוד שלי, לא ממקום של כוחניות, ממקום של למצוא איזון בין טיפול לענישה.

היו לך עימותים עם אסירים?

היו פה ושם, אבל כאן, בתחילת השירות, היה לי באמת עימות יוצא דופן. אסיר באגף ההפרדה התנפל עלי בצעקות, קילל אותי ואת אמא שלי. לקחתי הרבה אוויר ועניתי לו ברוגע. אמרתי לו "אני לא זוכרת שהיכרת את אמא שלי או אותי, אבל אם זה הסטייל שלך וככה אתה מדבר — התבלבלת, ואתה תשלם על זה". הזעקתי כוח סוהרים, הם באו, אזקו אותו, הכניסו אותו לבידוד. אחרי יומיים הוא מה־זה בכה, ביקש לדבר איתי. לא הסכמתי, כי עדיין הייתי קצת בשוק מכל האירוע. תראי, אני לא סותמת פיות. יש אסירים שמרגישים חנוקים, שמוציאים קיטור. אני נותנת לזה מקום, כי אני מבינה שהם צריכים את זה. אסירים הרבה פעמים פשוט לא יודעים לבקש עזרה. זה לא משהו שהם עשו בחיים שלהם. אז כשאני יושבת פה מול מישהו וחצי שעה שומעת רק כמה הכל לא בסדר, אני אומרת לו אוקיי, אז אתה צריך עזרה? תגיד. למה זה כל כך קשה לך? תן לי לעזור לך. פתאום הטון שלו משתנה.

סוזי סעדון משוחחת עם אסיר
מאוד קשה להביא בן אדם שלא רואה את האור בקצה המנהרה למצב שהוא יוצא לעבוד או משתתף בטיפול. זה לא מעניין אותו, הוא רוצה לשכב כל היום במיטה ושיעזבו אותוצילום: תומר אפלבאום

יש פה אסירים מוכרים מאוד, ואומרים שאתם נותנים להם פריבילגיות.

טוב, זה תמיד אומרים על אסירים כאלה.

וזה לא נכון?

לא זה שטויות.

אז את עומדת מול עבריינים בסדר גודל של אברג'יל ואומרת להם שאת לא מסכימה לתת להם ביקור או סיגריות או לא יודעת מה?

יש לי גישה שאני חושבת שהיא נכונה. אני עובדת אך ורק לפי הפקודות והנהלים. עם כולם. אני אומרת לאסיר תראה, אתה לא רוצה לפגוע בפרנסה שלי, נכון? אני מפרנסת את המשפחה שלי. אני גם לא רוצה לפגוע בך. מבינה את הצורך שלך. בוא נכבד זה את זה. הבקשה שלך חורגת מהפקודות והנהלים, ואני פשוט לא יכולה לתת.

כבוד, על כל הטיותיו, חוזר על עצמו כמעט בכל אינטראקציה עם האסירים שאת מתארת.

נכון. בעולם הפשע כבוד מאוד חשוב.

זה ערך.

כן. כשאסיר לוחץ לי את היד ומתחייב שלא יהיה אירוע, מבחינתו לחיצת היד הזאת שווה הרבה. בחוץ לחיצת יד לא שווה הרבה מבחינתו. זה לא מחייב. פה זה השם שלו, זה הכבוד שלו. הוא לא יפגע בזה.

יש פעמים שהם נוגעים ללבך?

לא הרבה, אבל כן.

מתי?

בשבוע שעבר בא לדבר איתי עצור וסיפר לי שכשהיה ילד ההורים שלו התגרשו, אבא שלו עזב את הארץ ואמא שלו התחתנה עם מישהו שזרק אותו מהבית. שהיה אלים כלפיו. הוא אמר לי סוזי, תביני, לא היה לי איפה לגור. הייתי צריך לנסות לשרוד את החיים לבד. לצבא לא לקחו אותי ועבודה לא מצאתי כי הייתי בכלא נוער, אז הסתובבתי ברחובות. זה באמת כאב לי. תראי, עד שההורים שלי התבססו כלכלית גרנו אצל סבתא שלי, גם בשכונה לא הכי טובה. העולם הזה של הנרקומנים והפושעים לא זר לי, אבל אני חזרתי כל יום לחיבוק, לארוחה חמה, למשפחה שתמיד תמכה בי. הוא היה זרוק ברחובות מאז שהיה ילד. הוא שרד לבד.

איך את תופסת את האסירים? כקורבנות?

את חלקם, ודאי. יש פה אסירים שעברו התעללות מינית קשה בילדותם. יש פה כאלה שכפו עליהם פשע, שהכריחו אותם — נגיד, סיפורי הרצח על רקע כבוד המשפחה. ויש כאלה שאתה רואה אצלם את הרוע בעיניים.

יש כאלה שהם רעים מטבעם, את חושבת? אף אחד לא נולד פושע.

לא, אבל יש כאלה שגדלו במשפחת פשע וזה כל מה שהם יודעים. עברייני מרמה, לעומת זאת, הפרופיל שלהם שונה מיתר האסירים פה. הם מאוד אינטליגנטים, חלקלקים.

עם מי הכי קשה לך?

עברייני מין. חד וחלק. עברייני המין שנמצאים פה ביצעו עבירות מין שהעונש בגינן הוא מאסר של שבע שנים ומעלה. אלו עבירות מחרידות, של התעללות מתמשכת בחסרי ישע. זה משהו שאני לא יכולה להבין.

זה לא אנושי בעינייך.

לא. זה להיות מפלצת. ועוד כשהקורבן הוא ילד. אבא שאנס את הילדות שלו. לא אחת. את כל הבנות. מה זה? הם אנשים חולים. לפעמים הם מבינים שהם חולים והם מבקשים את הזריקה של דיכוי היצר המיני. עם האסירים האלה אני רק חושבת איך אני יכולה ללחוץ שייכנסו לטיפול כי בן אדם כזה, אחרי שישתחרר, יכול ללכת לגור ליד גן ילדים. זו פצצה מתקתקת לחברה.

מה את חושבת על הכלא, כשיטה? מה צריכה החברה לעשות עם אנשים שפשעו?

להכניס לכלא. השיטה נכונה בעיני. אבל בשב"ס מבינים שב–2017 אי אפשר לקחת בן אדם, לסגור אותו בתא ולהגיד לו נתראה בסוף המאסר. המדינה מקצה הרבה משאבים לטיפול באסירים ולחינוכם. אסיר שמגיע לפה מקבל מאיתנו את כל מה שאנחנו מסוגלים לתת על מנת להשיב אותו לחברה. גמילה, טיפול, השכלה. נקודת התורפה של הגישה הזאת היא אסירים שלא משתפים פעולה.

את חושבת שהכלים שאתם נותנים מספיקים?

אני אגיד לך משהו כזה, מי שבאמת רוצה ונכנס לקבוצה טיפולית, לתהליכים ארוכים של שנה ויותר, לפעמים גם עם בת הזוג — יכול להשתנות. הטיפול קשה מאוד ולפעמים הם עוזבים אותו גם במחיר של איבוד זכות לחופשה או לקיצור מאסר.

את פוחדת לפעמים?

רק מהקב"ה.

את לא פוחדת מאסירים?

לא.

ביקשת ממני לא לציין איפה את גרה.

אני באמת לא פוחדת.

ובכל זאת ביקשת, כי האיום נוכח.

האיום תמיד נוכח. אני לא יודעת מה רץ בראש של האסיר שעומד מולי. זה לא בן אדם נורמטיבי שיודע לקבל לא. פה, כשאמרתי למישהו לא, אני לא יודעת מה יכול לקרות. אבל אני אדם מאמין, אני מרגישה שיש עלי השגחה, ויותר מזה — אני מאמינה בעצמי, בכוונות הטובות שלי, בזה שאני לא עושה שום דבר מרוע. אני באמת רוצה לעזור להם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ