בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפיסת העולם הנאצית הצילה את המכורים לסמים

ההיסטוריון יונתן לוי חוקר את ההיסטוריה של הסמים במלחמת העולם השנייה, ומשוכנע שזה בכלל לא משנה אם היטלר היה נרקומן

45תגובות
תומר אפלבאום

למה החלטת לחקור דווקא את ההיסטוריה של הסמים?

במקרה. אני לא סטלן. העולם הזה סיקרן אותי, אולי דווקא משום שהוא זר לי. בתואר השני שלי מצאתי את עצמי במינכן, על מלגה נדיבה במיוחד. חיפשתי נושא לתזה, והבנתי שסמים ונאצים יכולים להיות חיבור מעניין במיוחד. משם כבר התקדמתי לדוקטורט שעסק בהיסטוריה של סמים בגרמניה ובארה"ב, מתחילת המאה ה–19 ועד 1945. סוף מלחמת העולם השנייה. אחרי הדוקטורט עשיתי פוסט דוקטורט בהרווארד, ואז גם החלטתי לעזוב את האקדמיה. לפני כמה שנים הוצאתי את הספר שלי "Drugs in Germany and the United States, 1819-1945: The Birth of Two Addictions".

נו, אז היטלר היה נרקומן?

נו באמת.

אני צוחקת. המשפט הראשון בספר הוא "מי ששומע על תחום המחקר שלי, שואל מיד אם היטלר היה מכור".

הטענה הזאת יותר עתיקה ממני. כל כמה שנים מופיע איזה היסטוריון או עיתונאי אחר ומנסה לעשות עליה סיבוב.

אולי ננסה קודם להבין את ההקשר הרחב יותר. אילו סמים רווחו בתקופה שאותה חקרת?

סם הסמים היה אז המורפיום. גם בגרמניה וגם בארה"ב.

קשה לתפוס שהוא היה חוקי, שבגרמניה אפשר היה לקנות סמים בכל בית מרקחת, שחברת התרופות "באייר" ייצרה ומכרה הרואין.

היה בהם צורך אדיר. מעבר לתפקוד שלהם כמשככי כאבים, הסמים הקלו גם על בעיות אחרות כמו שיעול, קשיי עיכול וכו'. ככל שזה נשמע מופרך היום, במאה ה–19 אפשר היה לקנות בבתי המרקחת קוקאין באיכות מצוינת, במחיר זעום. במשך תקופה ארוכה לא היה אפילו צורך במרשם מרופא.

גם הפרופיל של המכורים היה שונה בתכלית. רופאים. אחיות. מעמד גבוה ובינוני גבוה.

את יודעת, זו אחת הנקודות המעניינות ביותר. למרות המדיניות המתירנית הזאת, צריכת הסמים בגרמניה לא היתה גבוהה בהשוואה לארה"ב, ככל שניתן לבצע את ההשוואה הזאת. הגרמנים מדווחים על שיעור מכורים אפסי כמעט.

ידוע גם שהיה סם שנקרא פרוויטין. מטא אמפטמין. כמו, נניח, קריסטל מת' בימינו. ידוע שהוא נמכר בכל מקום והשימוש בו היה רווח עד כדי כך שקראו לו "הסם של עקרות הבית".

כן. זה היה חוקי. הסם של עקרות הבית זה סתם מונח שיווקי. תראי, בגרמניה לא תפסו סמים כמשהו נורא כל כך. גם הנאצים לא שינו את התפיסה הזאת.

ככל שאתה יודע, האם נכונה הטענה שכל שכבות האוכלוסייה צרכו פרוויטין?

אני יודע שזה היה קיים. שזה היה נפוץ. עד כמה? אני לא יודע. יש נתונים. כמה ייצרו. כמה מזה נועד לצריכה אזרחית וכמה לצריכה צבאית.

יודעים, בוודאות, שהיו 38 מיליון כדורי פרוויטין שנשלחו לחזית לצורך הפלישה לצרפת.

יודעים שהצבא קנה 38 מיליון כדורי פרוויטין. אני מתקשה להתרשם מהמספר הזה. כמה חיילים מהוורמאכט נשלחו לחזית? שני מיליון. נניח שלקחו את הכדורים הללו רק במהלך הפעילות המבצעית בצרפת, שארכה שישה שבועות. 35 מיליון כדורים חלקי שני מיליון חיילים למשך שישה שבועות. כמה כדורים זה פר חייל? לא הרבה.

מה לגבי כל הסיפורים על הצמרת הנאצית, על צריכת הסמים שלהם?

אני לא מכיר סיפורים. אני יודע רק מה שקראתי, אם זה בארכיונים ואם זה במחקרים. ברמה העובדתית היבשה והממוסמכת, בצמרת הנאצית יש רק מכור אחד לסמים.

גרינג.

כן. ואנחנו יודעים גם למה (גרינג נפצע בניסיון ההפיכה ב–1923, טופל במורפין והתמכר — א"ש).

הרמן גרינג בעת משפטו בנירנברג, 1946
Getty Images

לפני כשלוש שנים הוציא העיתונאי הגרמני נורמן אוהלר ספר ששמו "Blitzed". הספר הזה עשה הרבה רעש, בין היתר משום שאוהלר טוען שהיטלר היה נרקומן. אני מנחשת שאתה לא קונה את התיאוריה של האדון הזה.

אני חושב שהטענה שלו אזוטרית.

אתה יודע שהוא עשה תחקיר היסטורי מעמיק. שהוא בחן, בין היתר, את הרישומים של רופאו הפרטי של היטלר, תיאודור מורל. שהטענה הזאת שלו התקבלה על ידי אנטוני ביוור, על ידי איאן קרשו.

על אנטוני ביוור ידעתי, לגבי קרשו — את מפתיעה אותי. רוב ההיסטוריונים הגרמנים טענו בריש גלי שאוהלר שקרן. לטעמי הוא באמת שקרן. יש משהו מאוד חשוב שצריך לשים לב אליו לגבי הספר הזה. יש הבדל בין הגרסה האנגלית לגרסה הגרמנית. בגרסה הגרמנית הוא כותב, בהקדמה, שאת הלאקונות ברישומים הוא ממלא למיטב הבנתו. בגרסה האנגלית אין את ההקדמה הזאת. בפועל, הוא באמת ממלא את הפערים לפי שיקול דעתו, עובד על ניואנסים, על רמזים.

מה אנחנו יודעים בוודאות?

אנחנו יודעים שהיטלר נפגש עם ד"ר תיאודור מורל.

נפגש? מורל טיפל בו יום־יום.

הוא היה רופאו האישי והצמוד, כמקובל אצל מנהיגים רבים. לצערנו הרב, מורל לא היה רופא קפדן במיוחד והוא לא ניהל רישום מסודר של החומרים הרבים והשונים שניתנו להיטלר. בין היתר הוא נתן לו גם פרוויטין. כמה? אני לא יודע. באיזה מינון? אני לא יודע. גם נורמן אוהלר לא יודע.

אנחנו יודעים שהיטלר קיבל זריקות.

זה נכון.

רבות. מאות זריקות, למעשה, ואלו רק המתועדות.

נכון.

אנחנו לא יודעים מה היה בזריקות האלה. יש שלל גרסאות — ממריצים, ויטמינים, פרוביוטיקה, הורמונים, סטרואידים.

רק בחלק מהמקרים יש תיעוד של החומרים עצמם. מורל לא טרח לרשום מה בדיוק הוא נתן. אגב, יש קונסנזוס מוחלט לגבי זה שהיטלר צרך הרבה תרופות נגד גזים.

ואומרים שלגרמנים אין חוש הומור. אתה ראית את הרשימות האלה של מורל?

כן, אבל זה לא עניין אותי כל כך. בעיני זה סתם קוריוז. זה לא חשוב.

מה חשוב?

היטלר הוא אדם אחד. אדם חשוב, אבל אדם אחד. הוא לא העיקר. יש מנגנון שלם שעושה כאן דברים. יש מטה. יש גנרלים. יש דיביזיות. יש חיילים. יש אינספור אנשים ואינספור תהליכים שמתרחשים במקביל. אז נכון שהוא משפיע, ואגב, לקראת הסוף אפילו זה כבר לא כל כך נכון, כי מתעלמים ממנו או משקרים לו וכו'. אבל עזבי, נניח שהיטלר היה מכור לסמים. מה אז? זה קוריוז. זה נחמד. זה עוזר למכור ספרים. מה זה אומר לי על ההיסטוריה? ואם אני אגיד לך שגם צ'רצ'יל לקח סמים? הרופא האישי שלו נתן לו סמי מרץ. זה משנה את התפיסה שלך לגביו?

יש הקושרים בין הסמים שהיטלר קיבל או לקח לבין קבלת ההחלטות שלו.

כפי שקרשו כותב בביוגרפיה של היטלר, האישיות של היטלר לא השתנתה אחרי שפגש במורל, ועל כן קשה להוכיח שהסמים באמת השפיעו על אישיותו. הוא היה אדם כוחני מאז ומתמיד. הוא היה אנטישמי שנים לפני שעלה לשלטון. זאת ועוד, נניח שהוא אכן היה נרקומן? במה זה תורם לנו? כל היסטוריון צבאי יגיד לך שהקישור בין הכישלונות הצבאיים שלו להרגלי הסמים שלו פשוט מופרך ומגוחך. האם הוא היה מתנהג אחרת לו לא היה נוטל סמים? ספק. הוא האמין שמלחמת עולם נוספת היא בלתי נמנעת, והאמין גם שהוא ינהיג את גרמניה לניצחון במלחמה הזאת.

נניח שזה באמת לא חשוב. מה דעתך? הוא באמת היה מכור?

תגדירי מכור. תגדירי התמכרות. עסקתי בתחום הזה שנים רבות וקראתי אינספור מחקרים. קודם כל, המושג התמכרות הוא חדש יחסית. אם היית הולכת לרופא לפני מאתיים שנה ואומרת לו שאת מכורה לאלכוהול, או לאופיום, הוא לא היה מבין על מה את מדברת. הוא היה מציע לך לדבר על זה עם הכומר.

כלומר התפיסה היתה שהתמכרות לא שייכת לתחום הקליני, אלא לתחום המוסרי או האתי.

איזו מחלה זו, אם האינדיקציה היחידה שיש לך לגבי קיומה היא העדות של הפציינט?

מה זאת אומרת? להתמכרות להרואין יש סימפטומים פיזיים.

למה? נניח שאת מכורה להרואין, ואני נועל אותך בחדר במשך שבועיים. את תחווי את תופעות הגמילה, ואז הן ייפסקו. איזו מין מחלה זו?

אז אתה מתייחס רק לתלות הפיזית בסמים. מה לגבי כל המנגנונים הפסיכולוגיים של ההתמכרות? מה לגבי התלות הנפשית?

גם זו שאלה יחסית. אני לא מבין בפסיכולוגיה. אני מבין בהיסטוריה. מבחינה היסטורית התמכרות היא תופעה חדשה. יותר מזה, מה זה בכלל סם? אני הייתי שואל את הסטודנטים שלי מה זה סם. בסופו של דבר איכשהו כולם היו מגיעים להגדרה אחת — סם הוא משהו שמשפיע על המוח. נו? גם סוכר משפיע על המוח. גם אלכוהול. בסופו של דבר מה שקובע מהו סם זה החוק. והחוק נחקק על ידי בני אדם מסיבות פוליטיות. אני לוקח פסאודו אפדרין, כי אני אלרגי. למה זה חוקי ואקסטזי לא? אין שום כלי קליני או מדעי שחותך עבורנו ואומר — זה סם וזה לא. אני מציע לך לפתוח את D.S.M החדש, או לחפש באתר של ארגון הבריאות הלאומי מה זו התמכרות. את תצאי מאוד מבולבלת.

מה לגבי ההרס שהשימוש בסמים קשים ממיט על הגוף? מה לגבי אוברדוז? זו לא אינדיקציה להיות הסם סם?

לא. זו הרעלה. והרעלה אפשר לקבל גם מהרבה אקמול. זו לא אינדיקציה. אני מבין שזה נשמע מאוד מוזר, והסיבה לכך שזה נשמע מאוד מוזר היא שכבר הרבה מאוד שנים מספרים לנו סיפור לגבי סמים, ומה הם סמים, והסיפור הזה הוא סיפור אמריקאי. הוא לא היה קיים במקומות אחרים.

כמו, למשל, גרמניה.

אכן. הנראטיב האמריקאי, שהוא גם הנראטיב שלנו היום, קושר בין מוסר לבין שימוש בסמים. הרבה לפני המצאת הפוליטקלי קורקט, התמכרות לסמים או לאלכוהול נחשבה למחלה מוסרית. האמריקאים המציאו את המונח הזה "moral disease". בארה"ב של המאה ה–19, כאשר מכור לסמים הגיע לרופא, הרופא סירב לטפל בו. מה גם שהסמים היו מזוהים עם גזע — סינים עם אופיום, שחורים עם קוקאין ולימים קראק־קוקאין, היספאנים עם מריחואנה. מי נכנס לוואקום הזה? החוק. מי שמתעסק עם סמים הולך לכלא. בגרמניה, שהיתה במאה ה–19 חוד החנית של מדעי הרפואה, ראו בהתמכרות מחלה. כאשר מכור היה מגיע לרופא, הרופא היה אומר לו — אני אטפל בך.

זה איום או הבטחה?

כן, היום זה אכן נשמע מעט אכזרי. הטיפול היה מה שנקרא cold turkey. סוגרים אדם בחדר למשך שבוע, נותנים לו להשתולל ולגוף שלו להוציא את כל הרעלים, ואחר כך הוא יוצא אדם חדש. מבחינת הגרמנים הוא בריא. הוא הבריא. אנחנו לא מזכירים בכלל את המילה "נפשי", משום שגם הם לא הזכירו אותה. זה פשוט לא היה קיים.

כמה נוח.

אגב, כדי שהם יוכלו לעשות את זה, הנאצים טרחו לשנות את החוק. עד עלייתם, החוק שנחקק כבר ב–1872 קבע כי אדם חולה לא נושא באחריות פלילית. חולה, לצורך העניין, הוא גם חולה במחלת המורפיום או האלכוהול וכו'. זה היה סעיף בעייתי שניסו פעמים רבות לשנות אותו, אבל הממשלות הגרמניות, עד המשטר הנאצי, פשוט לא היו חזקות מספיק. בחורף 1933 הנאצים העבירו חוק שאיפשר להם להכניס מכורים לסמים לאשפוז כפוי, על חשבון הציבור. אני חושב שאפילו היום אין הרבה מדינות שמוכנות לטפל בנדיבות כזו במכורים לסמים.

כל הכבוד.

אני דווקא לא הייתי ציני. תחשבי על זה — רופאים טיפלו במכורים, והתביעה המדינית בדקה את התקדמות הטיפול. זה היה כל כך נדיר בשעתו. אולי גם היום. בעיני זה משנה משהו לגבי התפיסה שלנו את הנאצים.

כי הם טיפלו בנרקומנים? אני לא בטוחה שהבנתי.

לדעתי, הם באמת חשבו שהם עומדים לעשות את העולם מקום טוב יותר. אם בוחנים את המעשים שלהם, בראי ההבנה שלהם את האנושות במונחים ביולוגיים בלבד, בראי השאיפה שלהם לבצע טיהור כדי לטפח את האומה.

Adolf Hitler was the 'Fuhrer of drugs' - BBC News - דלג

את הגזע.

זה היינו הך מבחינתם. הגזע הוא האומה. שימי לב באיזה מחלות הם בחרו לטפל ואיך. למה, למשל, בחרו לטפל בנרקומנים, ועוד על חשבון הציבור, בעוד שחולים במחלות אחרות, ביניהם, אגב, אלכוהוליסטים, נשלחו לסירוס או לעיקור בכפייה?

כי הנטייה לאלכוהוליזם היא גנטית?

כן. רק שאז עוד לא קראו לזה כך, קראו לזה מחלה תורשתית. הטיפול הוא בעצם נגזרת של המחלה. למחלות תורשתיות, מבחינתם, אין טיפול. רק הכחדה. לעומת זאת, במחלות שאינן תורשתיות הם רוצים לטפל, ואפילו מוכנים להשקיע כסף מהכיס הציבורי. אז דרך המשקפיים הביולוגיים הללו של התורשה, אפשר להבין למה קבוצות מסוימות נתפסו כאויבות, בעוד שלאחרות הניחו. בואי נעשה רגע רשימה של כל האויבים של הנאצים.

יהודים.

מה הבעיה שלך? מה עושה אותך יהודייה?

תורשה. אותו כנ"ל לגבי צוענים, נגיד. מה לגבי קומוניסטים? ככל שאני יודעת, זה לא תורשתי.

נכון, אבל הקומוניסטים שואפים לשוויון. זה האידיאל.

שוויון בין כל הגזעים. חס וחלילה. מה לגבי ההומואים?

ההומוסקסואלים זו דווקא נקודה מעניינת, משום שהם לא באמת נחשבו לאויבים רציניים של הרייך. החוק נגדם נחקק הרבה לפני הנאצים. ארנסט רהם היה חברו הטוב של היטלר, ולהיטלר לא היתה שום בעיה עם היותו הומוסקסואל מוצהר. הבעיה התחילה כשהוא היה צריך להיפטר ממנו. ואז, באמת, אחרי ליל הסכינים הארוכות, התחילה רדיפה של ההומוסקסואלים, אבל שוב, יחסית לייצוג שלהם באוכלוסייה, מספרי ההומוסקסואלים שהוצאו להורג לא כל כך גדולים. אבל גם לרדיפה של ההומוסקסואלים יש הסבר ביולוגי פשוט. הם לא מתרבים.

ואת זה הם לא אוהבים.

ממש לא. יש עוד שתי קבוצות קטנות וזניחות בגודלן שנרדפו בגלל בעיות נאמנות, אבל זו בעיה של הרבה דיקטטורות שלא אוהבות אגודות סודיות — הבונים החופשיים ועדי יהווה. אגב, עדי יהווה, ברגע שנשבעו אמונים להיטלר, לא היתה איתם שום בעיה. תורשתי או לא תורשתי — זה הסיפור. אם זה תורשתי, נהרוג אתכם. אם זה לא תורשתי, נטפל בכם. סמים, מבחינת הגרמנים, לא היו מעולם עניין. כל חוקי הסמים בגרמניה הם תולדה של לחץ חיצוני.

נדמה לי שהשינויים הראשונים במדיניות התרחשו בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

למלחמה הזאת יש חשיבות אדירה בכל מה שקשור לסמים. היה צורך בקוקאין, כדי לאלחש ולבצע ניתוחים בשטח. היה צורך כמובן גם במורפיום. כך שהיו כמויות עצומות של סמים, והמדינות חששו שהצריכה האזרחית בעצם תמנע מהחיילים גישה למצבורי הסמים שלהן. אז אנגליה, צרפת וגרמניה מחוקקות חוקים כדי למנוע את הזליגה של הסמים לשוק האזרחי, אבל השימוש עצמו, לפחות בגרמניה, לא נחשב לפלילי. בשנת 1912 נחתם בהאג ההסכם הבינלאומי הראשון נגד סמים. גרמניה דאגה שללא אשרור שלה הוא לא ייכנס לתוקף וכמובן שלא אישררה אותו. היא נאלצה לאשרר אותו בדיעבד, כחלק מהסכם ורסאי, אחרי שהאמריקאים והבריטים ניצלו את המפלה הגרמנית כדי לכפות עליה את מזעור הסחר הבינלאומי בסמים. מאחר שגרמניה היתה אז יצרנית הסמים הגדולה ביותר בעולם, ברור שלא היה להם שום אינטרס לקחת חלק בהסכמים האלה. אגב, באחד הארכיונים בגרמניה מצאתי מכתב שבו שר הפנים של גרמניה דאז, וילהלם פריק, פשוט גוער בהיטלר ומסביר לו שגרמניה חייבת לנהות אחרי ההסכמים הבינלאומיים נגד סמים, כדי לרצות את האומות מסביב.

כלומר היתה מודעות מסוימת לכך שמדיניות הסמים יוצאת דופן.

כן. ודאי. תראי, מבחינתי, אחד הממצאים המטלטלים ביותר של המחקר שעשיתי הוא שכל המכורים לסמים שטופלו על ידי הנאצים או על ידי רשויות הרפואה הגרמניות בתקופת הרייך השלישי שרדו.

תגדיר שרדו. נותרו בחיים או הצליחו להיגמל?

השיטה המקובלת היתה להכניס את המכורים לטיפול של חצי שנה, ואז לשחרר אותם. כל האנשים הללו שעברו גמילה בשיטת הקולד טרקי נותרו בחיים לפחות עד 1945. הם שרדו את המלחמה, ונותרו בחיים בתקופה שבה שיעור התמותה היה גבוה במיוחד. בדקתי מספר רב מאוד של מקרים. למעשה, כל התיקים שרדו את המלחמה בבוואריה, ברלין וברנדנבורג, וחוץ ממקרה אחד שלא תועד כיאות, לא מצאתי שום מקרה שבו מכור הומת על ידי רופאיו כחלק מתוכנית T4 (תוכנית "המתת החסד" של הרייך — א"ש). למעשה, למכורים היה סיכוי הישרדות גבוה יותר מאשר לכל גרמני אחר. השלטונות באמת לא רדפו אותם ולא הרגו אותם, אלא טיפלו בהם.

אתה יודע, גם אם מקבלים את הטענה שלך, שלצריכת הסמים של היטלר לא היתה שום משמעות, יש חשיבות מסוימת לכך שאדם שהטיף כל כך ל–clean living בעצם היה נרקומן.

היטלר היה סגפן. הוא התגאה בכך שהפסיק לעשן בזכות כוח הרצון שלו, כפי שניתן לקרוא בשיחות שתועדו על ידי מזכירו האישי, מרטין בורמן. גרמניה הנאצית ניסתה להפחית את צריכת הטבק בקרב אזרחיה ולמעשה היתה המדינה המודרנית הראשונה שהחלה לחוקק חוקים שמגבילים עישון בקרב צעירים, אבל היטלר לא חשב על איסור מוחלט, ואף הביע את רצונו לייבא טבק מחו"ל אחרי המלחמה. מובן שהפרופגנדה הנאצית עשתה בזה שימוש, כאשר העמידה את המנהיגים המודרניים, החזקים, שלא מעשנים, כמו מוסוליני, היטלר והירוהיטו, אל מול המנהיגים המיושנים והשמנים שעישנו בלי סוף כמו סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל. זו פרופגנדה ולא פרוגרמה. בזמן המלחמה גרמניה אפילו ציידה את חייליה בסיגריות.

אנחנו, במאה ה–21, אחרי שחונכנו על ברכי האידיאולוגיה האמריקאית, חושבים על סמים כעל משהו מלוכלך, שנצרך על ידי אנשים בשולי החברה. הדימוי האמריקאי הזה פשוט לא היה קיים בגרמניה. המכורים לסמים לא נחשבו לאנטי־סוציאליים, גם לא תחת השלטון הנאצי, למרות שהיה ניסיון קצר ולא מוצלח של היידריך להכניס אותם תחת הקטגוריה הזאת. הנקודה המשמעותית היא שסמים מעולם לא נחשבו לחומר מלוכלך בגרמניה, ולכן כל השאלה הזאת לא ממש במקום.

אתה יודע, בחרת לחקור אספקט מאוד ספציפי, עם פוטנציאל סנסציוני. מה למדת מההיבט הזה על התמונה הגדולה, על החברה ועל התהליכים שהתרחשו בה?

כשמשווים בין מדיניות הסמים של גרמניה הנאצית, שהיא דיקטטורה מחרידה, לכל הדעות, למדיניות הסמים של ארה"ב, הדוגמה לדמוקרטיה ליברלית, רואים שהגרמנים, בכל התקופות, התייחסו טוב יותר למכורים מאשר האמריקאים. בעוד שהאמריקאים פשוט כלאו אותם, ובכמויות, הגרמנים בחרו לטפל בהם. זה נובע מתפיסת העולם השונה שלהם. האמריקאים ראו במכורים אנשים לא מוסריים שיש לכלוא אותם. הגרמנים ראו בהם חולים שאפשר לרפא. שוב, מאחר שמקור ההתמכרות אינו ביולוגי או תורשתי, יש לטפל בו. לו היה ביולוגי או תורשתי, היתה זו חובת הרייך להשמידו. למעשה, תפיסת העולם הנאצית היא זו שהצילה את המכורים מכליה. אני נכנסתי למחקר הזה מתוך ההנחה הרווחת שהנאצים רדפו מכורים לסמים. גיליתי שזה פשוט לא נכון. זה חידד מבחינתי את ההבחנה בין מי שאנחנו רוצים לעזור לו, ובין מי שאנחנו רוצים לבודד ובשלב מסוים אולי גם להשמיד. זה המפתח. זה גרם לי להסתכל עליהם בצורה קצת יותר רצינית. נורא קל להגיד, הנאצים משוגעים. הם לא. עשרות מיליוני בני אדם לא קמים בוקר אחד ומחליטים להשתגע. הם לא היו משוגעים. הם היו בני אדם. זו היתה תפיסת עולמם, ומחרידה ככל שהיא תהיה, הם האמינו בה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו