איך ייתכן שאומרים למישהו שהבעיות שלו הן באשמת ההורים?

גשה טנזין זופה, בן 43, מתגורר במנזר קופאן בנפאל. איפה: בבית מרכז שנטידווה. מתי: יום חמישי, 8:00

איילת שני
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גשה טנזין זופה
גשה טנזין זופהצילום: תומר אפלבאום
איילת שני
צילום: תומר אפלבאום

אולי נתחיל בסיפור האישי שלך. אני חושבת שהוא מלמד לא מעט על דרך החיים שאתה מציע.

נולדתי על גבול טיבט, למשפחה צנועה מאוד של כפריים. הבכור מבין שמונה ילדים. ומגיל צעיר מאוד רציתי להיות נזיר.

אבא שלך לא הסכים לכך.

לא. הוא רצה שאעזור לו. כבר בגיל שלוש התחלתי לעבוד אצלו, כסבל.

ולמה רצית להיות נזיר?

בכפר שלי הסתובבו כמה נזירים. הם היו היחידים שחייכו כל הזמן. הבנתי שזה מה שאני רוצה, לחייך ולגרום לאנשים אחרים לחייך. כבר בגיל שלוש לא זכיתי לשחק וליהנות, רק סחבתי משאות. הרגשתי שזו יכולה להיות האפשרות שלי להיות מאושר.

המאסטר שלך, שפתח בפניך את הדרך הזאת, היה מחובר אליך מינקות. מרגע לידתך, בעצם, סומנת.

לא סומנתי. אני בן אדם רגיל ופשוט, אבל ביני לבין המאסטר שלי היה קשר מאוד מיוחד. הוא תמיד היה שם כשהייתי במצוקה. סיפור הלידה שלי באמת נשמע כמו סיפור נס. אם הוא לא היה מגיע ללידה, גם אני וגם אמי היינו מתים.

איך הוא ידע שאמך במצוקה? הוא לא הכיר את המשפחה שלך. לא ידע אפילו שאמך היתה בהריון.

אני לא יודע. המאסטר התגורר באותה תקופה במערה במרחק שעה מהכפר. לא היה לו קשר מיוחד עם המשפחה שלי. הוא פתאום הופיע בבית. אמא שלי כבר בקושי נשמה. כולם עמדו סביבה, בכו וצעקו. אני הייתי הפוך, בתוך הרחם, עם הרגליים למטה והראש למעלה. מובן שבכפר שלי אז לא ידעו אפילו מה זה ניתוח קיסרי. זו היתה הלידה הראשונה שלה והיא הסתבכה מאוד, חצי מהגוף שלי כבר היה בחוץ והחצי השני היה תקוע. כשהמאסטר נכנס לחדר הוא מיד ביקש שיביאו לו פיסת חמאה. הוא התפלל על החמאה וביקש מאמא שלי לבלוע אותה. היא היתה כל כך חלשה, שהיא בקושי הצליחה לבלוע. מרחו את החמאה על שפתיה, הכניסו אותה לפיה, ואחרי כמה שניות כל הגוף שלי נכנס חזרה, התהפכתי ויצאתי החוצה, כמו בלידה נורמלית, עם הראש קדימה.

זה באמת סיפור שנוגע בפנטסטי. ספר לי קצת על המאסטר שלך.

גשה למה קונצ'וג הפך לנזיר כבר בגיל שש. הוא חי בבדידות 26 שנים במערה בהימלאיה. במשך שנים רבות כמעט לא בא מזון אל פיו. הוא היה מהמתאמנים הקיצוניים בשיטה שלפיה דרך המדיטציה והתפילה ניתן להשיג את כל האנרגיה שהגוף זקוק לה. אין צורך באוכל. הוא רק נשף ושאף אוויר.

אז הוא לא אכל? מעולם לא ראית אותו אוכל?

לא. הוא חי כך שנים והוא היה מאוד בריא. בזיכרונות הראשונים שלי, מגיל שלוש, אני זוכר שהוא נהג לאכול שתי כפות מרק שעורה בצהריים. זה הכל.

ומקטנות היית בן חסותו.

כן. אחת הסיבות היתה העוני הקשה בבית. לא היה אוכל. היה קר מאוד בחורף. אצלו תמיד היה אוכל, משום שאנשים רבים בכפר הביאו לו מנחות. אוכל, בגדים חמים, ממתקים. בבית שלי מעולם לא טעמתי סוכר. יכולתי לאכול אצלו מה שרציתי, משום שהוא לא אכל דבר. הוא היה מכסה אותי בבגדים ובשמיכות חמות, אז בכל הזדמנות שרק היתה לי רצתי אליו והתחבאתי אצלו. חשבתי עליו כעל סבא. כשהייתי בן שש, בערך, הגעתי יום אחד למערה והוא לא היה שם. במשפחה שלי אמרו לי שהוא מת. שלוש שנים חיפשתי אותו. ידעתי בלבי שהוא לא מת. עבדתי אצל אבא שלי, סוחב שקים של שעורה ואורז, הולך ברגל עשרה ימים עד קטמנדו וחוזר, בלי בגדים חמים או נעליים. המשכתי להתחנן בפני אבא שלי שייתן לי ללכת לראות את המאסטר. אמרתי לו שאני יודע שהם מסתירים ממני משהו, שאני מרגיש שהוא לא מת. אני חושב שבסופו של דבר אבא שלי פשוט הבין שהוא לא באמת יוכל לעצור אותי, שאני כבר מספיק מבוגר ויכול לברוח. ובאמת, וגם את זה אני לא יכול להסביר, ברגע שאבא שלי הסכים שאני אראה אותו, המאסטר הופיע. כאילו היה בינינו קיר והוא נעלם. ראיתי אותו ואמרתי לו משפט אחד — "האם אני יכול ללכת בעקבותיך?"

הוא הסכים.

הוא אמר כן, ודאי, ומאותו רגע לא הסתכלתי לאחור.

הקדשת את עצמך ללימוד. בגיל צעיר מאוד הפכת ל"גשה", זהו התואר המתקדם ביותר בלימודי הבודהיזם הטיבטי.

מגיל תשע, בעצם, הייתי העוזר שלו. עברנו להתגורר במנזר קופאן, בקטמנדו. הפכתי גם לנזיר. מפעם לפעם חזרנו למערה ועשינו שם ריטריטים.

בשבוע שעבר, במסגרת ביקורך בישראל, לימדת על "תודעה שלווה בעידן של כעסים". מדוע בחרת דווקא בנושא הזה?

הרגשתי שזה יהיה נכון ומתאים. בחרתי לדבר על טקסט בודהיסטי קדום שעוסק בכך שאין לנו אויבים בחוץ. האויבים היחידים שלנו הם פנימיים, ומקורם במיינד. כאשר מבינים את זה, אפשר להתחיל לסלוח ולחמול. סיפרתי לך קודם מעט על ילדותי הקשה, על אבי. בכל יום מחדש המאסטר שלי הניח את ידו על ראשי ואמר — האדם הנדיב והטוב ביותר בחייך הוא אביך. עבורי, כמובן, זה היה ההפך המוחלט. בלבי, בנשמתי, הרגשתי שאבא שלי אימלל אותי ופגע בי, אבל המאסטר שלי התעקש ואמר, כל שמחה וטוב שתחווה בחייך, ותחווה הרבה מהם, הם בגלל נדיבותו של אביך. לקח לי שלוש שנים לרפא את לבי ולהבין. כיום יש לי רק כבוד ואהבה לאבי.

מה הבנת?

הבנתי שאם אבא שלי לא היה מתייחס אלי רע, לא הייתי מגלה את הדרך שבה הלכתי. הייתי נקשר אליו ונשאר שם, במקום שבו נולדתי. הייתי היום איכר שחי בתנאים קשים בכפר מרוחק בנפאל, חי בסבל. באמת מאוד קשה להסביר לאדם מערבי מה המשמעות של חיים כאלה.

ומה אתה חושב שעלינו ללמד את ילדינו?

הילדים שלנו ולא רק הם — כולנו — צריכים לקבל חינוך לערכים של אהבה וחמלה, סובלנות, קבלה, הערכה. לנו, המבוגרים, קשה מאוד לשנות את עמדותינו, אנחנו כבר מקובעים ומושפעים, אבל לילדים יש אפשרות גדולה יותר להשתנות ולצמוח. ולכן, אפילו אם נדמה לנו שהם עדיין לא מבינים, הם צריכים לשמוע אותנו מדברים על חמלה.

מה עוד?

הם צריכים ללמוד מאיתנו להעריך את ההורים. האדם הטוב והנדיב בחיינו הוא ההורה שלנו. גם אם נחפש בכל רחבי היקום, לעולם לא נמצא מישהו שיהיה נדיב ואוהב כלפינו יותר מהורינו. אנחנו תמיד מאשימים אותם, חושבים שהם לא נתנו לנו מספיק, אבל האהבה ללא תנאים היחידה שחווינו ונחווה בחיינו היא אהבת הורינו. כל כך קשה להבין את זה, ולכן צריך לומר את זה. כל הזמן. כפי שהמאסטר שלי אמר לי.

גשה טנזין זופה. "הילדים שלנו ולא רק הם — כולנו — צריכים לקבל חינוך לערכים של אהבה וחמלה"צילום: תומר אפלבאום

זה מעניין מאוד ובעיקר חותר תחת תפיסות בסיסיות של הרבה זרמים בפסיכולוגיה המערבית. אנחנו רגילים לחשוב שכל הבעיות שלנו, כמבוגרים, שורשיהן בילדות ובמערכת היחסים שלנו עם ההורים.

אני יודע. הייתי מזועזע לשמוע את זה. איך ייתכן שאומרים למישהו שהבעיות שלו הן באשמת ההורים? אני מצטער, אבל הפסיכולוגים שבאמת מאמינים בזה פשוט טועים.

איך אתה רואה זאת?

זו שגיאה עמוקה לתלות באדם הקרוב אליך ביותר את הסיבה לסבל שלך. פשוט כך. בהיר וברור. תחשבי על תשעת החודשים שבהם נושאת האם את הילד ברחמה. על הסבל הפיזי והנפשי של ההריון, על הקורבן הגדול הזה שהיא מקריבה בלי לחשוב אפילו. מהיום הראשון, פיזית, נפשית, כל המשאבים שלה מופנים לתינוק שברחמה, וגם אחרי שהוא נולד זה לא משתנה. בהסתכלות הקארמטית, הבודהיסטית, אפילו אם היא צריכה ללכת לגיהנום למען רווחת התינוק, עליה לעשות זאת. האם נותנת לילדה את כל מה שיש לה, מהרגע שבו הוא נוצר, ואנחנו לא מכירים בזה.

אני מבינה מה אתה אומר. ובכל זאת, אלו מערכות יחסים מורכבות. אנשים רבים נושאים כל חייהם את כאבי ילדותם ובגרותם.

נכון, אבל מי שרוצה להחלים מהכאבים הללו, גם אלו שידעו קושי ומחסור וכאב, צריך להסתכל על האהבה שאינה תלויה בדבר, שקיבל מהוריו. אם אנחנו לא מבינים ומעריכים את זה, לא נוכל לחיות.

ילדינו גדלים בעולם שונה משלנו. בגלל הטכנולוגיה הם נחשפים לאלימות ולסבל בגילים צעירים. איך אנחנו יכולים לגונן על נפשותיהם בעידן הזה?

מגיל צעיר מאוד צריך להשריש בהם את המחשבה שיש להם חוכמה בסיסית לפרש דברים. שכשהם רואים משהו שלילי עליהם לעצור לרגע ולשאול — האם זה הדבר הנכון לעשות? האם תהיה לזה השפעה טובה עלי? לילדים רבים אין היכולת הזאת, וזו הסיבה שצריך להסביר להם, מגיל צעיר ככל האפשר, שהם אחראיים. הם אולי יתנגדו לזה, אבל כשהם יראו משהו רע או אלים הם ייזכרו שעליהם לפחות לעצור לרגע ולשקול אם זה טוב עבורם. אנחנו לא יכולים לשלוט בהם וגם לא באמת לגונן עליהם, ולכן הדרך הטובה ביותר לעזור להם היא השתלת החוכמה הבסיסית הזאת בתודעתם. דבר נוסף הוא שגם כשהילדים עושים דברים רעים, נכון לנהוג בהם בחמלה.

לא להעניש או לנזוף.

כן. להבנתי זו הדרך. לא להיות נוקשה. לאהבה יש את הכוח לרפא ולתקן את מה שהתקלקל. כשאנו נוהגים בחמלה ובאהבה, אנחנו מגבירים את כוחן בחיינו. כשאנחנו מעדיפים את הפתרון של אלימות או עונשים, אנחנו מטעינים את החיים בשליליות ובאלימות. ייתכן שהילדים יקשיבו לנו משום שהם חוששים מאיתנו, אבל זה לא יתקן את דרכיהם. הריפוי הוא דרך האהבה והחוכמה, לא דרך הפחד.

לחמול על טראמפ

אתה מכיר את המונח "פוסט אמת", שעלה לשיח בעיקר בעקבות הקמפיין של דונלד טראמפ?

אני חושב שכן. אני לא לגמרי בטוח למה את מתכוונת.

הכוונה היא שניתן להשפיע על דעת הציבור או לעצב אותה באמצעות פנייה לרגשות, או לאמונות. העובדות עצמן הופכות לשוליות. זו בעצם שחיקה של תפיסות בסיסיות לגבי האמת. לגבי המציאות.

המציאות היא כל דבר שקורה, ויש לנהוג בה בדרך של קבלה, לא לנסות לכסות עליה או ללחום בה. להתנגד לסיטואציה שאי אפשר ללחום בה זו טעות. אני יודע ומבין שבחירתו של טראמפ מעוררת רגשות קשים בציבור. אבל הוא נבחר. הוא יהיה הנשיא בארבע השנים הקרובות. זו עובדה.

עקבת אחרי הקמפיין שלו?

כן. אני מכיר חלק מהדברים.

מהי, לדעתך, משמעות הבחירה באדם כזה, שמציע שנאה, גזענות, מיזוגיניה. מה אתה חושב שהוא הפעיל אצל אנשים שבחרו בו?

הבחירה בו קשורה בהיעדר חינוך לערכים. בחוסר ההבנה שהאינטרס האנושי הבסיסי הוא שלום והרמוניה. יש אנשים רבים שהמיינד שלהם מושפע וניזון משנאה. הם מאמינים שמלחמה היא הפתרון, ולא שלום. אפילו אדם טיפש כמוני מבין שזה לא נכון, וזה מזעזע לראות עד כמה אנשים חכמים באמת מאמינים בזה. אלו שבאמת רואים את האמת מבינים שזו בחירה שגויה עבור האנושות. מנקודת המבט הבודהיסטית, זה זמן עבורנו לא להשרות עוד אלימות ושליליות בעולם. להפך. אני חושב שהוא צריך להיות אובייקט של חמלה.

אתה חושב שעלינו לחוש חמלה כלפי טראמפ.

כן, בהחלט. כלפי טראמפ ודומיו. לשלוח לו אנרגיות חיוביות של חמלה וחוכמה, דרך המדיה והתקשורת. במקום לומר כמה הוא נורא, עלינו להתפלל בכוונה גדולה, שיהיו לו החוכמה והברכה לשנות את דרכיו, לעשות משהו טוב יותר.

למה, לדעתך, קל כל כך לעורר פחד ושנאה באנשים? טראמפ, כמובן, אינו המנהיג היחיד שעושה זאת.

אצל טראמפ, לפחות, יש רצף בין המיינד שלו לבין מילותיו ופעולותיו. יש אנשים רבים שחושבים כמוהו אבל לא מבטאים את המחשבות שלהם, וזה הרבה יותר מסוכן. כל עוד הוא מזיק לשלום העולמי, כל עוד הוא יוצא נגד האינטרס האנושי האוניברסלי, זה משהו שמצריך ריפוי. הריפוי מתחיל מכל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד שמתרפא יכול לדבר ולרפא אחרים, ולכן אסור לנו לאבד תקווה, תמיד עלינו להיות אסירי תודה לדור החדש. הדורות הקודמים עשו דברים כמו מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובהשוואה לתקופות האלה, התקופה שאנחנו חיים בה היא תקופה של שלום ותקווה, בעיני גם העתיד, הקרוב והרחוק, יוכל להיות הזדמנות להשרות שלום עולמי, אם מערכות החינוך יהיו מסוגלות לעשות את העבודה הנכונה.

זה אם גדול.

כן, אבל שוב, אפשר להתחיל מארגון אחד. אפשר להתחיל מאדם אחד. ילדייך הולכים לבית הספר שש שעות? אז אפשר להחליט ממש מגיל אפס, שכל יום אתה מדבר עם הילד שלך שעה אחת על שלום, על חמלה, על אהבה. כמה הורים באמת עושים זאת? שעה אחת ביום. לבלות זמן איכותי עם הילד ולהחדיר בו את הערכים הבסיסיים ביותר. בשביל זה אנחנו לא צריכים לחכות למנהיגים שישתנו, אנחנו יכולים להתחיל את זה לבד, הורה הורה, משפחה משפחה, ואז דור העתיד משתנה. זה דבר שאפשר לעשות בקלות. צריך להתחיל כשהילדים צעירים, לא כשהם בני עשרה. לדבר איתם על סובלנות, על חמלה, על ערך האינדיבידואליות, על טבעו של כל אדם, שכולנו רוצים שמחה ואהבה, שכולנו לא רוצים לסבול.

גשה טנזין זופה. "דיכאון הוא חוסר הבנה של הטבע האמיתי של האני הפנימי"צילום: תומר אפלבאום

ראיתי שאתה פעיל מאוד ברשת. יש לך בלוג מעודכן, יש לך חשבון פייסבוק מאוד פעיל. זה מעט לא צפוי, עבור נזיר. איך זה מתיישב עם סגנון חייך ואמונותיך?

אני פעיל מדי, לא? אני מנסה לא להיות כל כך פעיל. הטכנולוגיה יכולה להיות משהו נפלא. זו יכולה להיות פלטפורמה מופלאה להפיץ את הרעיונות והלימוד והחמלה.

אז אתה מחבק את הטכנולוגיה כפלטפורמה שאתה יכול להשתמש בה, לא כאיום.

טכנולוגיה אינה איום. מדע אינו איום. האיום האמיתי הוא הבורות האנושית. האיום האמיתי הוא האשליה. אנחנו רוצים לתקן את זה, ואנחנו באמת יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי לעשות זאת, על ידי שנספק עוד ועוד חומרים חינוכיים. אני עצמי, כאדם שמלמד, מנסה לעבור עכשיו טרנספורמציה, להשתמש באמצעים מתקדמים יותר, כדי לעניין אנשים ולמשוך אותם אל הידע.

מה לגבי בינה מלאכותית? עתידנים רבים טוענים שהיא עתידה להשתלט על העולם.

הכל בקצות האצבעות שלך, מלבד ההארה. הדרך לשלווה פנימית ולשחרור מהסבל היא במיינד. אין דרך אחרת לסיים את הסבל ואי אפשר ליצור משהו כזה במחשב.

מהו דיכאון להבנתך? מהי חרדה? המגפות של המאה ה–21.

דיכאון הוא חוסר הבנה של הטבע האמיתי של האני הפנימי. בעולם הבודהיסטי אנחנו מאמינים שלכל אחד יש את טבע הבודהה, זה לא משהו שאתה צריך להתאמץ כדי להשיגו, זה טבוע ומצוי בכל אחד, את יכולה למצוא את טבע הבודהה שלך בזמן שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת. הדיכאון מגיע כשאנחנו לא מזהים את המאפיינים הטובים של האני הפנימי שלנו. לכולנו יש פוטנציאל להיות טובים, להיות חומלים, להיות משוחררים מסבל. אנחנו צריכים להשתמש באינטליגנציה שלנו כדי להגביר, כמו בזכוכית מגדלת, את היופי של מה שיש לנו. זה שנולדנו. זה שיש לנו אמא. להסתכל על צבעו וצורתו של הלימון הזה שנשקף אלינו עכשיו מהחלון. תראי כמה הוא יפה. מה עוד אפשר לרצות?

אנחנו מתוכנתים לרצות עוד. תמיד.

החמדנות וחוסר הסיפוק גם הם נוצרים מפני שאנחנו לא מזהים את היופי של מה שקיים בנו, מבפנים. כך אנשים מרגישים שהם לא טובים מספיק, שהם לוזרים, שהם לא מצליחים להתחרות בתחרות הגדולה של העולם — ואז הם שוקעים בדיכאון. אסור שהשמחה שלנו תהיה תלויה בבן הזוג שלנו או במה שיש לשכנינו או אפילו בנשיא ארצות הברית. השמחה שלנו תלויה בנו. בכך שנקבל את מי שאנחנו. כל אחד מאיתנו הוא האדם היפה ביותר ביקום. המיוחד ביותר. ברגע הזה ממש ביתי כאן, אצל מי שמארח אותי, וישראל היא ארצי. למה? משום שאני לא יודע מה יהיה מחר. האם בכלל אחיה מחר? אלוהים, אללה, ישו, בודהה — אף אחד מהם לא יודע לענות על השאלה אם אחיה מחר. זהו טבעם של החיים, חוסר הקביעות. צריך להעריך את ההווה. את מה שיש עכשיו. אם מקור האושר שלנו חיצוני, לעולם לא נהיה מאושרים. אם מקור האושר של מישהו הוא נעורים, הוא לעולם לא יהיה מאושר, משום שאנחנו מזדקנים מהרגע שבו נולדנו. לבי מלא שמחה. היא לא תפסיק כי גדל לי שיער לבן.

למה אנחנו פוחדים כל כך להזדקן?

כי אנחנו נצמדים למה שנראה לנו קבוע, כאילו אין לנו ספק שנחיה עד מחר. אבל אם נחיה היטב בהווה, הרי שאנחנו מוכנים לכל רגע שיבוא מחר. זו ההסתפקות המוחלטת, זו השמחה האמיתית. גם לעץ הלימון כאן מחוץ לחלון יש את ארבע העונות שלו. עכשיו הוא יפה, נושא את כל הפירות שהבשילו, אבל אם היה נראה כך במשך כל השנה, לא היה בכך שום דבר מרגש או משמח. בדומה לחיינו אנו, השינויים הללו הם חלק מהחיים. צריך להעריך גם אותם.

ישראל היא מדינה שנוסדה ומתקיימת סביב קונפליקט. יש בה אנשים שוחרי שלום, אבל נראה שהרוב מאמינים שהשלום הוא כבר לא אופציה.

אני לא מבין דבר בפוליטיקה. אבל כאדם פשוט, המשתמש בבינתו, אני יודע שהשלום הוא בהחלט אפשרי. מהפריזמה הבודהיסטית — ההתעוררות וההארה הן אופציה לכל אחד. כל אחד יכול לעשות את זה, אז מובן שזה אפשרי גם לגבי אומות. המחשבה שזה בלתי אפשרי נוצרה על ידי מיינד אנושי שטוף שליליות. זו אמונה. זו לא עובדה. אתמול ביקרתי במקומות הקדושים בירושלים — כל האלים השונים בירכו את המקום הזה כמקום קדוש להם. הם רצו אותו דבר, חמלה ואחווה. לו היו יודעים שיצטרכו לריב לא היו בוחרים באותו מקום מלכתחילה. האנשים שלא התעוררו הם אלו שמפרשים לא נכון את המציאות, את רצון האלים, את רצון האנשים האחרים. מי שעושה דברים רעים ומזיקים לאנושות בשם האלוהות, בוודאי טועה. בוודאי לא מפרש נכון. אפילו אדם פשוט כמוני מבין שזו טעות. אחת ההגדרות של האלוהות היא שהאל מלא רחמים. רצונו שלא ייגרם נזק לאנושות. מי שגורם לשפיכות דמים, פועל בניגוד לרצון האל.

המנהיג שלנו טוען שאין תקווה, שלנצח נחיה על חרבנו.

זה לא נכון. בבודהיזם — ההארה היא אינסופית והתקווה להארה היא מציאות בפני עצמה. הדרך להשיג שמחה היא דרך מישהו אחר. תתחילי באמא שלך. כדי שהיא תהיה שמחה את צריכה להיות שמחה ושלווה. אם את רוצה שבתך תרגיש בטוחה, את צריכה להרגיש בטוחה, שהיא תוכל לשמוע ולראות את הביטחון שבך. כשהתלמידים שלי שמעו שאני נוסע לישראל רבים מהם אמרו לי, "אל תיסע לשם, זה מקום מסוכן". כמה ימים לפני שהגעתי לכאן, ארבעה ילדים תמימים נהרגו בירושלים. הרגשתי שזו האחריות שלי לבוא למקום שבו נהרגו, לשאת תפילה. זה משהו פעוט, אבל הוא חשוב, משום שאני אחיהם של ההרוגים, והם אחי ואחיותי, ואני צריך לעשות משהו, לפחות בלבי. אני רואה את הקונפליקט בין ישראל לפלסטינים, את שפיכות הדמים. אני לא מבין בזה מספיק, אבל אני מרגיש שיש לי אחריות לנסות לעזור. אם יש לי הזדמנות לבוא לישראל, אז יש סיבה. כולנו אותו הדבר, גם אם אני מההימלאיה ואת מתל אביב. לכן אני צריך לקחת חלק. לא לחכות שמישהו יגיד לי לקחת חלק, או לטעון שמישהו צריך להשתנות. אני צריך להשתנות.

מילות תקווה, לסיום?

הכל מלא תקווה. נקודת ההתחלה של התקווה היא אצל כל אחד. מי שרוצה שלום, יעשה שלום, קודם כל בינו לבין עצמו, בלבו. אם אתה רוצה שאחרים יהיו שמחים, היה שמח בעצמך. נקודת הפתיחה היא תמיד זהה. אצלך. חמלה, אלטרואיזם, שמחה — הדברים הללו נמצאים בתוכנו. אנחנו מחפשים אותם בחוץ. אין שום דבר בחוץ, רק בפנים, ואם אתה מבין את זה, אתה יכול להישאר שליו ושמח גם כשהכל סביבך קורס.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"