מה נשאר לנו בחיים אחרי 50 שנות כיבוש

משהו במבט שלה היה מוזר, אניגמטי. הרגשתי שהשפתיים אמרו דבר אחד, אבל העיניים כמו התחננו שלא אאמין. היא חזרה על המילים שוב ושוב: "קוסטה בראווה, תאמין לי רק קוסטה בראווה, זה גן עדן, 419 יורו ואני סוגרת לך את זה עכשיו, על המקום".

ובכל זאת, קול פנימי קטן ועיקש המשיך להתנגד, מנע ממני לסגור עניין. בשלב מסוים הרגשתי שאני משתגע. יישרתי את הגב על המשענת, היטבתי את הצווארון ואמרתי: "את סגורה על קוסטה בראווה? זה באמת הכי טוב שאת יכולה להציע?" לא הרמתי קול, אבל דיברתי בהתכוונות מלאה, כאילו אלו המילים האחרונות שאומר בחיי.