בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסבל שמאחורי "זה לא פשוט"

47תגובות

עדכון י. לפיד: נכון למרץ 2016 הוא אביגדור ליברמן (ברגע שיתגלגל לדמות אחרת, נהיה פה כדי לעדכן).

ראיתי את התוכנית של עמית סגל ואמנון אברמוביץ' "מדברים על הקול": 20 דקות שבמהלכן הם ניסו לברר בשפה ערוץ־שתיימית קלילה ולא מחייבת סוגיות של חופש ביטוי בתחומים שונים (תיאטרון, תקשורת וכו'). שני דברים בלטו בתוכנית: ראשית, העייפות של אברמוביץ' מול הרעננות של סגל. נראה היה שאברמוביץ' ממש נגרר על ידי סגל לכל מיני מפגשים, כשאין לו עניין גדול בכך. זו היתה אילוסטרציה מוצלחת למציאות בישראל: בעוד שהימין הלאומי־דתי־מתנחלי עמוס באנרגיה ורצון מבעבע לדבר, להופיע, לשכנע ולשלוט — השמאל המפא"יניקי די התעייף מכל הסיפור והוא נגרר בעל כורחו לכל מיני תגרות רחוב מול "פטריוטים" צעקניים, שמרגישים שהגיע הזמן "לסגור חשבון" על שנות אפליה רבות.

עמית סגל ואמנון אברמוביץ'

אבל יותר מפערי האנרגיה בלטה בתוכנית אותה מחלת סימטריה שמקננת באיברים הפנימיים של כל תקשורת המיינסטרים. הפחד מהקהל ("הלקוחות"), שמעוניין בייצוג על בסיס פרקי זמן של מאיות שנייה, גורם למצב שאי־אפשר להעביר חמש דקות של צפייה בטיעון בלי שהוא ילווה בטיעון־נגד. האובססיה החולנית לאיזון מונעת מהצופה את העונג או הסבל שכרוך בצלילה עמוקה ונטולת הפרעות אל תוך טיעון או תפיסת עולם. בכל רגע ורגע הצופה נאלץ לחזור אל הקרקע השטחית והבנאלית של "מצד אחד" ו"מצד שני", אותו פינג־פונג דיאלקטי דל משקל, שסופו להתאפס ולהותיר אותך בדיוק באותו מצב שהיית טרם צפית בתוכנית.

כדאי לשים לב לעובדה שהחיים "לא פשוטים": המצב "לא פשוט", התקופה "לא פשוטה", "אתמול היה לי יום ממש לא פשוט", וזאת אמנם "אמירה בהחלט לא פשוטה", אבל מה לעשות שמישהו "צריך לומר את האמת הלא פשוטה הזאת".

למעשה, הצימוד "לא פשוט" השתלט על כל החזיתות הקודרות של הקיום. הוא העלים את "קשה", ואת "רע", ואת "מכוער", ואת "גרוע", ואת "נורא" — והותיר אותנו עם אותה "פשטות" נכספת שמסרבת משום מה להופיע. ואינך יכול שלא לתהות מניין מגיחה אותה כמיהה לפשטות? איך קרה שכל הרע שבעולם מוגדר לפתע על ידי היעדר הפשטות שבו?

נדמה שתפקידו של "לא פשוט" הוא לאפשר לנו להמשיך לחשוב על המציאות בצורה פשוטה. כלומר, לאפשר לנו להמשיך להעלים את העובדה שיש קושי, וכיעור, ורוע, וסבל, וגועל. קצת כמו מיכל צפיר ויתר חבריה לטרנד ה"לחיות נכון" — גם "לא פשוט" מתפקד כמעין גורו רטורי, שמתעקש ללמד אותנו שאם לא נחשוב בצורה שלילית, ושאם לא נאמר מילים "קשות", ו"רעות" ו"מכוערות" — אז גם החיים שלנו יעברו בלי קושי, ורוע, וכיעור וכו'. מקסימום, במקרה הכי לא פשוט, יהיו כמה רגעים לא פשוטים.

זה גם לא מקרי שדווקא במקום מאוד מסובך וקשה ומלא בסבל, המילים שמתארות את המציאות בצורה המדויקת ביותר מועלמות מאחורי מסך ששמו "לא פשוט". כשהמילים עצמן מסולקות מהתודעה, גם המצב עצמו — והאחראים למצב — מסולקים ממנה. 

"לא פשוט" אינו לבדו במערכה: גם "מורכב", "מאתגר" ו"בעייתי" הן מילים ממסכות, שהפונקציה האמיתית שלהן היא להפוך את האזרח לאדם מטושטש מוסרית. כן, יותר קל להתהלך בחיים עם הידיעה שבמחסום כלשהו מעבר להרי החושך התרחש "אירוע לא פשוט", מאשר להתמודד עם המחשבה הקשה, שילדה בת 13 רבה עם אחותה והחליטה לרוץ אל הגדר החשמלית ששמה "כוחות הביטחון הישראליים" כדי לשים קץ לחייה. כי "סבל" יש מי שגורם; וגם "קושי"; ול"רוע" הרי יש כתובת — אבל מה אפשר לעשות עם "לא פשוט"? מישהו הבטיח שהחיים האלה יהיו פשוטים?

שחקן הקולנוע אדי רדמיין בטקס חלוקת פרסי האוסקר
רויטרס

עדכון חשוב: בטקס האוסקר נמסרה הגרסה המעודכנת של הביטוי "ניתוח לשינוי מין": ובכן, מעתה הוא מכונה "ניתוח לאשרור מגדר" (gender confirmation surgery). אז קדימה, כל מי שלא אישרר, נא לאשרר.

לקוחה התלוננה השבוע בדף פייסבוק של מסעדת "דוד ויוסף" על יחס רע שקיבלה מצד מנהל המסעדה ויתר הצוות. בעקבות הפוסט שפירסמה, העלתה המסעדה פוסט משלה, שבו תקפה את המתלוננת והאשימה אותה ואת חברתה בכך ש"שיגעתן, התשתן, קיללתן! את לא רצויה במסעדה שלנו, נשמח לא לראותך בעתיד. לא אותך, ולא אנשים מסוגך".

מה שמעניין בסיפור זה עצם העובדה שהמסעדה יצאה להתקפה נגד הלקוחה. כבר כמה שנים שהרשתות החברתיות הפכו לפלטפורמה שבה "הלקוח" — על תצורותיו השונות (סועד, צופה, קורא, צרכן וכו') — מרגיש שהוא כל־יכול; שאם רק יעזו שלא להתייחס אליו בחשיבות העליונה הראויה לו, הוא כבר יראה להם מה זה בפייסבוק או בטוויטר. יש משהו מעודד בכך שלאט־לאט גם מושאי הביקורת מתחילים להשיל מעל עצמם את החרדה ופונים נגד ה"לקוח", שבניגוד לקלישאה — לא רק שהוא לא תמיד צודק, אלא שבדרך כלל הוא סתם איזה נודניק, שמתענג על עצם האפשרות הדיגיטלית שנפתחה בפניו להתלונן.

שיעורי בית לשבוע הבא: תקשיבו לשיר החדש של חנן בן ארי "החיים שלנו תותים" (בעיקר לבית השלישי ולפזמון).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו