בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שגב משה מספר לילדים את חצי האמת שלו

נכים הם מסכנים, פחחים הם מפורסמים וילדים פחות חשובים מתיקים. החיים כפי שהסביר לי הרדיו

29תגובות
פינג פונג נכים באולימפיאדה באתרנה 2004
אי־פי

השדר מגלגל"צ מתרגש. מיד הוא יסביר למה, אבל קודם כמה עדכונים (האטה, עיכוב, האטה, עיכוב). ובכן, כעת להתרגשות: המשלחת הפראלימפית טסה היום לאולימפיאדת הנכים. השדר עוצר את רעשי הרקע, מרצין מבע ואומר בהתכוונות מלאה שזאת משלחת מצוינת, ומרגשת, והם אלופים, ועוד כל מיני מילים גדולות שמנסות לכסות על מה שאין לו אומץ להגיד: שהוא מרחם עליהם. פשוט מרחם עליהם. כן, הוא אומר שהם נפלאים רק משום שהוא חושב על איש בלי רגל ומרחם עליו; וחושב על אשה בלי יד ומרחם עליה; וחושב על איש עיוור ומרחם עליו; וחושב על אשה חירשת ומרחם עליה; הוא אומר לעצמו: וואו, איזה מזל שאני בסדר. איזה מזל שלי יש שתי ידיים, ושתי רגליים, ושאני שומע, ורואה, והולך, והכל בסדר. איזה מזל שאני לא צריך להיות במשלחת לאולימפיאדת הנכים. איזה מזל שאף שדר מגלגל"צ לא צריך להקדיש לי שיר (ואז הוא מקדיש להם שיר).

למה אני מקשיב לו: כי איש אחד עומד עם המכונית באמצע הכביש ומדבר דרך החלון עם מישהו שעומד על המדרכה. הם מתעדכנים: תנועות ידיים, הנהוני ראש, חיוכים בשני שקל. מאחורי כולם צופרים, אבל לאיש במכונית לא אכפת. יש לו זמן, הכל בסדר, מה אתם לחוצים. הוא הרי לא התראה עם חבר שלו כבר הרבה זמן ויש עוד הרבה מידע להשלים (למשל: מתברר שההוא מהמכונית עובד עם דוד. איזה דוד? אותו דוד שהיה פעם שותף של ההוא מהמדרכה! כן, בדיוק, דוד הזה. אז ההוא מהמדרכה מבקש מההוא מהמכונית שימסור ד"ש לדוד, וההוא מהמכונית מבטיח להוא מהמדרכה שהוא ימסור ד"ש לדוד. וחוץ מזה, הכל בסדר אצלך? ברוך השם, ואצלך? תודה לאל, אין טענות. יופי, אז אל תשכח למסור ד"ש לדוד, אה? בטח, אל תדאג, ותעשה טלפון מתישהו, אה? בטח, אבל גם אתה יכול להתקשר מדי פעם, אה? צודק, אולי נקבע משהו לשבוע הבא, אה? שבוע הבא נשמע אחלה, רק תן לקבל אישור מהאשה, אה? נו מה, המפקדת האמיתית, אה? אייווה, עכשיו קלעת בול! טוב, אח שלי, אני חייב לזוז, למה אלה מאחורה אין להם סבלנות, מצפצפים כמו משוגעים).

שגב משה
גיא הכט

עכשיו הוא נוסע, עכשיו אני נוסע, עכשיו כולם נוסעים. ברדיו כבר נגמר השיר ובעוד כמה דקות בחור צעיר יקריא ידיעות לא חשובות בטון חשוב. בינתיים תשדיר של משרד ממשלתי, ששילם לשגב משה כדי שישכנע ילדים ללכת לבתי ספר מקצועיים. הוא אומר להם שבית ספר מקצועי זה טוב, ושכדאי להם, ועובדה, תראו אותי — למדתי בבית ספר מקצועי ונהייתי שף מפורסם בטלוויזיה.

הוא לא אומר להם שהם כנראה יגמרו פחחים (לא שיש בזה משהו רע) או זגגים (לא שיש בזה משהו רע) או מכונאים (לא שיש בזה משהו רע) או מסגרים (לא שיש בזה משהו רע). הוא לא אומר להם שהם יצטרכו ללכלך את הידיים בזמן שהחברים שלהם יישבו במשרד ממוזג ויעשו את עצמם עובדים; הוא לא אומר להם שהם ישברו את הגב בזמן שהחברים שלהם יטוסו לכנסים חסרי משמעות בחו"ל; הוא לא אומר להם שהם יצטרכו לרחוץ את הגריז מהעור שלהם בזמן שהחברים שלהם יילכו למסעדה מפונפנת שלוקחת יותר מדי כסף רק כדי להרגיש שיש להם יותר מדי כסף; הוא לא אומר להם שהם יצטרכו לרמות את החברים שלהם ("עזוב, הראש־מנוע גמור!") רק כדי לא להישאר יותר מדי מאחוריהם.

הוא לא אומר להם את כל זה כי מפורסמים מהטלוויזיה לא אומרים את כל האמת, אלא רק חלק מהאמת: את החלק שמראים בטלוויזיה, החלק שבגללו הם נהיו מפורסמים, החלק שתפקידו להסתיר את כל החלקים האחרים, האפורים, הסתמיים, המשעממים, העלובים, המדכאים, שמשרתים את החלק הזוהר, הנוצץ, המפורסם, העשיר, אותו חלק שבגללו שגב משה מרגיש עכשיו מספיק בטוח בעצמו כדי לשקר לילדים.

אחר כך ראשי ערים מזמינים אותי לכל מיני פסטיבלים, כאילו הם שילמו עליהם מכיסם הפרטי; ומנהלי מכללות מציעים שאבוא לוודא בעצמי שאפשר לקבל תואר רק תמורת כסף; וכל מיני אנשים שאני לא מכיר ממליצים לי איך להתנהג על הכביש, על המדרכה, בתוך הבית, מה להכניס לגוף, מה לעשות בשעות הפנאי. בסוף אשה אחת מציעה שאשאיר את התיק במושב האחורי כדי שלא אשכח את הילד באוטו. היא בעצם אומרת: תראה, ככה בינינו, בלי שאף אחד ישמע — התיק הרי יותר חשוב מהילד; בתיק יש לך כל מיני דברים שאתה חייב, והילד הוא בסך הכל, נו, איך לומר, חמוד אבל אופציונלי. אפשר איתו, אפשר בלעדיו. אבל בלי התיק? מה בדיוק תעשה בלי התיק? יש לך בכלל סיבה לחיות בלי התיק?

(ואני רק רוצה לצעוק לה דרך הרדיו: את צודקת, בטח שאת צודקת, אבל תגידי, מה עושים בימים שאני בלי תיק?)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו