אלון עידן
אלון עידן

שופינג: להסתובב ולראות את מה שלעולם לא יהיה לגמרי שלך. חנויות ועוד חנויות, קניונים ועוד קניונים — להסתובב בין אפשרויות שלא תספיק לממש. כל קנייה מדגישה את שאר הדברים שלא קנית, שאולי כבר לא תקנה. לעשות קניות — כלומר, להסתובב בעולם ולהביט במה שימשיך להתקיים אחריך; להביט במוות שלך. לקנות ולקנות ולקנות — או בקיצור: לסרב למות.

"דקאתלון מודה לצרכנים הישראלים על קבלת הפנים החמה והאוהדת. חידוש מלאי החנות נועד להבטיח את ההנאה ושביעות רצון הלקוחות מהחוויה וממוצרי החנות. נשוב לפעילות סדירה ביום שני ב–9:00 בבוקר" (הודעה שמסרו ביום שישי שעבר מנהלי חברת דקאתלון. 30 אלף ישראלים רוקנו את הסניף החדש בתוך שלושה ימים. החנות נסגרה ונפתחה שוב ביום שני).

"בגלל ביקוש גדול מהמצופה למבצע השילוח אנו לא מסוגלים לשלוח את ההזמנה שלך ונאלצנו לבטל אותה. אנו מתנצלים בכנות על האי־נוחות" (הודעה שנמסרה ללקוחות הישראלים של "טארגט". החברה הודיעה בסוף שבוע שעבר על מבצע של 48 שעות שבהן תישלח סחורה ללא עלות. בתוך זמן קצר 20 אלף ישראלים רכשו מוצרים, וחברת השילוח הודיעה שלא תעמוד בעומס).

נדמה שרק מטעמי עידון צרפתי נעשה שימוש במילים כמו "קבלת פנים חמה ואוהדת". אם היו מניחים בצד את הנימוס הבסיסי, מנהלי הסניף של הרשת הצרפתית היו כותבים: "דקאתלון בהלם מוחלט בעקבות קבלת הפנים ההיסטרית, שלא לומר מטורפת". אלמלא הפוליטיקלי קורקט, גם האמריקאים בוודאי היו מחליפים את "ביקוש גדול מהמצופה" ב"התנפלות בלתי נשלטת". ושתי החברות יחד היו מסיימות באופן דומה: "תגידו, השתגעתם?"

ואמנם, יש בזה משהו מביך במבט ראשון. בהתנפלות הזאת, בהיסטריה, בבולמוס. ולמרות ש"התנפלויות" צרכניות כאלו קורות גם בארצות הברית, לעתים גם באירופה, נדמה שה"ישראליות" — אותה תכונה חמקמקה, נזילה, רבת פנים, שמטעמי נוחות מנוסחת לרוב כ"צורך לא לצאת פראייר" — מותחת תופעות כאלה לקצה.

עם מבוכות מהסוג הזה נהוג להתמודד בכלים המוכרים: לעג, ציניות, השתעשעות על חשבון כל אותם המוני אנשים שפועלים באופן אחיד, אוטומטי, נלעג, כל אותו "עדר" שפועל ב"חוסר מודעות קולקטיבי". אבל ייתכן שהגיע הזמן להחליף את הגיחוך בצער, בחמלה, אולי בעצב. כי ככל שאתה מביט בתמונות של המדפים שהתרוקנו, המוצרים שנותרו זרוקים על הרצפה, תורי הענק בכניסה והחניונים המלאים — אתה מבין שמה שקרה בשעות האלה זה לא התנפלות על נעליים בהנחה, ולא התנפלות על אוהלי קמפינג בהנחה, ואפילו לא התנפלות על מכשירי TRX בהנחה.

ההתנפלות הזאת היא התנפלות על החיים. אמנם חיים כפי שחווטו על ידי מהנדסי כסף ושווקו על ידי מתכנתי תודעה, אבל חיים. אתה מביט במה שבזווית מסוימת נראה כמו צורה של שיגעון, ואתה מבין כמה עמוקה ומושרשת התחושה של הישראלים שהם הולכים על נייר; נייר שבכל רגע עלול להיקרע; נייר שמתחתיו אין כלום, ריק מוחלט. מוות.

חברה חדשה פותחת סניף עם "מחירים נוחים". מה בדיוק "נוח" בהם: לכאורה האפשרות לשלם פחות. אבל המחיר הוא רק הסוואה: הוא מאפשר להציג את אובססיית הרכישה כ"הגיונית" ("יש הנחה של 30%, לא תקנה?"). מתחת להיגיון הכלכלי מסתתר היגיון קיומי: "המחירים נוחים" כי נוח להסוות באמצעותם את המניע האמיתי לרכישה — את חרדת המוות.

איך רכישת נעל מעמעמת חרדת מוות: היא מגבירה את תחושת ה"יש" ומפחיתה את תחושת ה"אין". ככל שיש לך יותר "דברים", כך יש בעולם יותר ממך. ככל שבעולם יש יותר ממך, כך סיכויי ההיעלמות שלך נמוכים יותר. אם פעם היה נהוג לחשוב על ילדים כעל אקסטנציות של העצמי, הקפיטליזם דאג לכך שגם נעל ספורט תהפוך לשלוחה של עצמך. אני קונה משמע אני קיים.

על כרטיס האשראי של רוב "הצרכנים" בעולם לא חרותות ספרות אלא חרדות: סרטן, התקף לב, תאונות דרכים, דאגה לילדים. על הוויזה של הישראלים ישנן התוספות המוכרות: היטלר, פצצה איראנית, מיליארד מוסלמים שבקרוב יתחילו לצעוד לעברנו וימחצו את תושבי הגטו. לכן חייבים לנצל מיד את ההנחה על נעלי הספורט ומכשירי ה–TRX, לפני שייגמר, לפני שיתפסו אותנו. לעולם אסור לשכוח: מה שיש עכשיו, לא בטוח שיהיה בעוד שבוע, בעוד יומיים, בעוד שעה. הנאצים כבר דופקים בדלת, הצפון־קוריאנים כבר העבירו את נוסחת הגרעין לנסראללה (שהעביר אותה ליחיא סנואר). אז קדימה, כולם להגיע לראשון לציון כמה שיותר מהר ובלי תירוצים. יהיה קצת לא נוח, יהיה הרבה בלגן, תקללו קצת, תדחפו קצת, אבל אין ברירה: אם לא נספיק לקנות את אוהל הקמפינג, עם מה נכסה את החרדה? עם מה נעלים את המוות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ