בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה צריך לחשוש מהאיש שצועק "יש!!!"

אחרי 70 שנה, חזרנו סוף סוף לשלב האינפנטילי

194תגובות
צילום מתוך קמפיין 70 למדינה
מתוך ערוץ היוטיוב של משרד התרבת והספורט

אני לא יודע מי השחקן הזה עם הזיפים האופנתיים שהולך באמצע הרחוב המלאכותי ומתמלא בגאווה מזויפת על ישראל שחוגגת את שנתה ה–70. הוא מוכר לי מאיזשהו מקום — כנראה סדרת טלוויזיה שלא ראיתי — אבל אני מוותר מראש על הרעיון לברר מיהו. הוויתור קשור לעובדה שהמבוכה מכסה את הכל: את הרצון לברר פרטים, את הצורך להבין מי אחראי לתשדיר הזה, את החשק לקחת חלק כלשהו בטיפשות האינסופית הזאת, שהופכת לאט ובעקביות לפנים של המדינה.

אני כן זוכר בבירור את השאגה "יש!!!" שמלווה את הדקה המביכה הזאת, שאמורה לשקף מצב רוח לאומי. ה"יש!!!" הזה כל כך מוגזם, כל כך מאולץ, כל כך משוחק, כל כך סינתטי, כל כך ישראלי במובן החדש, כלומר במובן הוולגרי, שמנסה לחגוג בכוח, שמנסה לומר שהכל טוב בכוח, שמנסה להסתיר בכוח את כל החרדות, הפחדים, הבעיות, היעדר המוצא, תחושת החמיצות שכבר אסור לבטא מחשש להיחשד כחמוץ.

לרגע אני מתנחם מעט בעובדה שהשחקן עם הזיפים קיבל מן הסתם כסף כדי לצעוק "יש!!!" אבל גם הנחמה הזאת מתפוגגת תוך שניות מפני המבוכה. מבוכה שלא קשורה ליכולת המשחק של הזיפים, או של שאר משתתפי הסרטון הזה. מבוכה שקשורה לעובדה שכך ישראל בוחרת לחגוג את עצמה: ב"יש!!!" אחד גדול ומחריש אוזניים, שנצרח על פני היקום כולו כדי להוכיח דבר־מה. וככל שהצעקה חזקה יותר, וככל שסימני הקריאה שמלווים את כיתוב הצעקה רבים יותר, וככל שהאנשים שמצטרפים לצעקה "מגוונים" יותר — כך בולט האין שעליו מונח היש. כל כך הרבה אין יש ב"יש!!!" החלול הזה. במובן מסוים, התשדיר נטול המודעות העצמית הזה הוא המנון לאין כל כך גדול ועמוק, שאין דרך לבטאו אלא כ"יש!!!"

תפקידה של הוולגריות הוא להרעיש. תפקידו של הרעש הוא לפגוע בריכוז. תפקידה של הפגיעה בריכוז הוא להסתיר אמת אסורה. מדינה שמתגאה בהישגיה לא חוגגת אותם בגסות כזאת, בכוחנות כזאת, ב"יש!!!" כזה. מדינה שהפנימה את הישגיה אמורה לחוש שהיא עומדת על בסיס יציב שנבנה בעמל רב והושג בזכות. כשהבסיס יציב ומוסרי, אין צורך לצעוק. כשהביטחון העצמי ממשי, אפשר לומר את הדברים כפי שהם: בעוצמה רגילה, בקצב רגיל, בלי להזיע.

כך שה"יש!!!" הזה הוא יש של איבוד ביטחון מוחלט. זהו "יש!!!" חרדתי. כל שנייה בתשדיר הצבעוני והאופטימי הזה מרכיבה פאזל של היסטריה. התשדיר הזה הוא בעצם סיוט. סיוט לא מודע של מי שמנסה לדחות מעל החולם איזושהי הפרעה שטורדת את מנוחתו. זה לא תשדיר שחוגג הצלחה, אלא פנטזיה על מחיקת ספקות: למרות מה שאתם אומרים, ובניגוד למה שאתם טוענים, ואף על פי מה שאתם מנסים לעשות — "יש!!!"

70 שעות של חגיגת עצמאות - 70 שנות... יש במה להתגאות - דלג

לכן צריך להיבהל מה"יש!!!" הזה. צריך לקרוא אותו כפי שהוא: ישראל נסוגה לשלב אינפנטילי, נטול ביקורתיות, שבו המודעות העצמית הופכת לאויבת פנימית. שלב שבו הצעקה מחליפה את הדיבור, כי הדיבור — שקול, מפוכח, מודע לעצמו — מאיים עליה. וכשהצעקה מחליפה את הדיבור, גם הגאוותנות מחליפה את הגאווה, והשחצנות את הצניעות, והלאומנות את הלאומיות. בהיעדר מחיצות של בושה, הגברת הווליום פועלת על החלל כולו.

יותר מכל התשדיר הזה מהווה מעין ראיה לכך שישראל לא מצליחה להתבגר; שבתסכולה על חוסר האפשרות לעבור לשלב ההתפתחותי הבא, היא מבקשת לסגת לאחור, לשלב מוקדם יותר, בטוח יותר — שלב שבו צועקים "יש!!!" כדי להוכיח הצלחה, גאווה, ניצחון: כמו שילד קטן צועק "יש!" בעקבות מתנה שקיבל, כמו אוהד כדורגל שקבוצתו זה עתה הבקיעה שער.

השחקן עם הזיפים קיבל כסף כדי לצעוק "יש!!!" גם יתר השחקנים אני מניח, אבל הצמרמורת של המבוכה היא עדיין צמרמורת: היא מלמדת על זרם עומק אותנטי שרוחש מתחת לכל הזיוף הזה. ולאט לאט מחלחלת לה ההבנה שהזיוף הופך לנציג האותנטי ביותר של הישראליות. כלומר שהצמרמורת נולדת מההבנה, שישראל נמצאת במהלכו של פרויקט עצום ממדים של החלפה מלאכותית של התודעה הישנה, "החמוצה", הביקורתית, המודעת לעצמה, בתודעה חדשה, דקה יותר, גאה יותר, ווינרית יותר, "לא מתנצלת" יותר, מנותקת יותר. בפשטות — ה"מה יהיה" המודאג של פעם מוסר מהמדף ובמקומו מונח אחר כבוד "יש!!!"

באיזשהו מובן, ישראל עוברת ממצב נוירוטי למצב קדם־פסיכוטי: ממצב שבו החרדות וההיסטריה והכפייתיות שלה (שואה, ערבים, איראן) הפריעו לה להשתלב במציאות החיצונית, למצב של קריסה פנימית — תולדה של ייאוש ותחושת חוסר מוצא — שמאלצת אותה להחליף את תמונת המציאות החיצונית באחת אחרת, נוחה יותר, פשוטה יותר לעיכול.

דמותה של מירי רגב מרחפת כל הזמן ממעל. אבל התשדיר הזה אינו של מירי רגב. התשדיר הזה הוא שלנו, של הישראלים. מירי רגב היא בסך הכל הגילום הממשי של אותה וולגריות שעומדת במרכז הפרויקט הגדול של החלפת המציאות. מירי רגב הומצאה כדי לממש את הפסיכוזה; כדי להפוך את הפנטזיה למציאות; כדי לתת לקהל המותש "יש!!!" עם הרבה סימני קריאה ולהיפטר סוף סוף מהאין עם היותר מדי סימני שאלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו