בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא משואה, קוטג'

על אשה אחת שאיש לא חשב להזמין לטקס

31תגובות
קופאית בסופר
דן קינן

היא לא תדליק משואה. מה פתאום, אין סיכוי. למה שתדליק? מי היא בכלל. היא לא שלמה ארצי. היא לא זאב רווח. לא ליא קניג. אפילו אבשלום קור היא לא. והיא בכלל לא מוכרת. לא מפורסמת. לא חשובה. לא בטלוויזיה. לא ברדיו. לא בעיתון. לא באינטרנט. לא בפייסבוק. לא בטוויטר. לא באינסטוש. לא בטלגרם. לא בשלטי חוצות. לא מדגמנת משקפי שמש ולא בגד ים, לא משתלטת על איילון צפון, ולא על איילון דרום, ולא על איילון מרכז.

לא, היא לא תדליק משואה, מה פתאום משואה. מקסימום קוטג'. קוטג' זה הסיפור שלה. היא תיקח את הקוטג' ותעביר אותו מעל הזכוכית השקופה הקצת מלוכלכת, בתקווה שהברקוד יזוהה. ואם זה לא יצליח בפעם הראשונה, היא תנסה פעם שנייה. ואם לא בשנייה, אז בשלישית. או אולי ברביעית. ואם גם זה לא יצליח, היא תיקח את הקוטג' ביד, תשפשף אותו קצת, תמחה מעליו את רסיסי המים שהצטברו במקרר, ואז תנסה שוב. אולי עכשיו המכשיר כן יצליח לקרוא.

ואם גם זה לא יצליח, היא פשוט תקרב אליה את הקוטג', תוריד את המשקפיים, תרחיק מעט את העיניים ותתחיל להקליד את הספרות הקטנטנות שכתובות בתחתית הגביע. אחר כך, כשתהיה בטוחה שהקלידה נכון, היא תביט על מסך המחשב הקטן ותוודא שהקוטג' אכן נרשם. היא תחייך בשביעות רצון ואז תלחץ על ה"כפול" ועל ה"4", ותעבור מיד לנקניק. ולקולה. ולבגט. ולקורנפלקס. ולשניצל. ולשמנת מתוקה. ולמרות שבכל פעם שמוצר עובר יישמע פיפס קטן שיודיע לה שהכל בסדר, היא בכל זאת תביט לעבר המסך הקטן כדי לראות במו עיניה שהוא נרשם.

משואה לא, מה פתאום, אין סיכוי. זה רק לגדולים, לחשובים, למוצלחים. למי ש"נכנס לנו ללב". היא לא נכנסת לשום דבר. היא בסך הכל קופאית. קופאית בסופר. ולפעמים אפילו את זה היא עושה בקושי. כי לפעמים יש בעיות. לפעמים אנשים לא מבינים, לא קולטים. בטח לא בהתחלה, בקטע של הניג'וס הקבוע, כשהיא אמורה לשאול על כרטיס מועדון אבל לא יכולה לשאול על כרטיס מועדון. היא הרי לא יכולה לדבר. אז היא מנסה להפגיש את עיניה עם עיני הלקוח. ולא תמיד זה קורה מיד. כי הלקוח בדיוק מרים את החסה מהעגלה ומניח על המסוע. והוא עדיין לא מבין שאין לה אפשרות לשמוע מה הוא ממלמל כשפניו מופנות לעגלה. אז היא מנסה ללכוד את תשומת לבו עם הידיים: היא שולחת יד לכיוונו, מקרבת אותה לשדה הראייה שלו, בתקווה שיקלוט אותה. וכשהוא מרים את עיניו ומביט לעברה, היא מחייכת במבוכה ועושה עם הידיים תנועה שמשרטטת באוויר מעין צורה של מלבן. ובמקביל היא גם עושה עם השפתיים תנועות שמשמעותן "כרטיס מועדון". ואז הלקוח אומר לה כן, או אומר לה לא. אבל לפעמים הוא פשוט לא אומר כלום. כי לפעמים הוא לא מבין. אז היא מנסה שוב. ושוב. ושוב. ולעתים נדירות היא תלחץ על כפתור. ואז תגיע האחראית משמרת. ואז הכל יובן תוך רגע. כמה פשוט כשמדברים, כשמסבירים. והקופאית תחייך כעת לעבר הלקוח במעין התנצלות ביישנית, של מי שמבינה שלאנשים קצת קשה להבין אותה.

מה לעשות, היא לא שומעת. היא חירשת ואילמת. והיא יושבת ליד הקופה אצל רמי לוי ומעבירה אלפי מוצרים זה אחרי זה, ושואלת בלי לשאול אם אדוני צריך שקיות, ואם גברתי צריכה משלוח, ואולי משהו מהמוצרים שבמבצע, ואם בתשלומים, או אולי במזומן, והכל תמיד בחיוך, בסבלנות, עם אורך רוח, בלי לתת למונוטוניות הבלתי מתקבלת על הדעת של הטונה, שמן, עוף, ביסלי, גלידה, לחמניות, רוטב צ'ילי להעכיר את שלוותה, את פניה, את יומה.

לא, היא לא תדליק משואה. מה פתאום שתדליק משואה. למה, היא עשתה משהו למען המדינה? היא תרמה משהו מיוחד למפעל הציוני? איזה סרט קאלט, תקליט פלטינה כפול, אפליקציה פורצת דרך? אז שום משואה ושום בטיח. רק קוטג'. וחומוס. ופלפל. וגזר גמדי, ותגידי, לא העברת את זה פעמיים במקרה, ולמה כתוב שזה 10.5 שקל ואת חייבת אותי ב–11, ותני לי עשר שקיות בבקשה, ולמה לא פותחים עוד קופות, וזה לא ייתכן שאנשים עומדים שעות, וגברתי, אמרתי לך כבר שלוש פעמים, מה בדיוק לא ברור?

לא משואה ולא נאום ולא ברכה ולא יולי אדלשטיין ולא מירי רגב ולא בנימין נתניהו. כלום היא לא תקבל. רק כמה אלפי שקלים בודדים על שש פעמים בשבוע, שמונה שעות כל פעם, חצי שעה הפסקה, ואוטובוס הביתה. ובדרך הביתה, לדירה הקטנה של הקופאית החירשת־אילמת־נחמדה־יעילה־נהדרת, כשהעיניים כבר כמעט ייעצמו והגוף יבקש רק קצת מנוחה, היא אולי תעבור מול פוסטר ענק של בחורה עם שמלה אדומה קצרצרה ומבט פתייני, ואולי תזרוק מבט חטוף לעברה, ואולי תביט בכל הגודל הזה ולא תאמר דבר. לא כי היא לא יכולה לדבר. אלא כי מה כבר יש לומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו