בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה ששלו שלו

כלומר, מה ששלי שלי (ואת זה לא תוכלו לקחת ממני)

67תגובות
אופירה אסייג
מאקו טי וי / ערוץ 12 / קשת

נהוג לשייך לאופירה אסייג — בשבתה כחצי מהצמד הפופולרי "אופירה וברקו" — את ההחדרה מחדש של הביטוי "מה ששלו שלו" (מגיע גם בתצורות "מה ששלה שלה", "מה ששלהם שלהם", "מה ששלך שלך" וכו'). מדובר אמנם בביטוי ותיק, שצלח את גלגולי השפה הכאוטיים ומעולם לא הוכחד לגמרי, אלא שבימים אלו הוא זוכה לעדנה מחודשת ונדמה שהוא נישא בפי כל.

בבסיסו מדובר בביטוי מתעתע: מעל לפני השטח, הדובר הג'נטלמני מבקש להחמיא לאדם מסוים — בין אם לבן השיח הישיר, בין אם לאדם שלישי שעליו שחים. למשל: שני אנשים דנים באגו המנופח של יוצר השיר "Toy", דורון מדלי, שבכמה הזדמנויות התנהג משל היה מסמר האירוויזיון. במסגרת הביקורת הקשה שהם מטיחים בו, לפתע מוצא לנכון אחד המתדיינים לציין: "מה שכן, האיש כתב אחלה שיר". זה הרגע שבו בן השיח יעצור אף הוא את מלאכת ההשתלחות, יהנהן בראשו בהסכמה ויאמר: "צודק, מה ששלו שלו".

ובכן, לפנינו שני אנשים בעלי חוש ביקורת מפותח, שיודעים להצביע ללא רחם על פגמים וטעויות — אך כאלה שמבקשים במקביל להדגיש שאין בביקורת העניינית שלהם כדי ליטול ממדלי את הישגיו וכישרונו המשתקפים בשיר המונומנטלי "Toy". כנאמר במקורות: מה ששלו שלו.

אבל מדוע חשוב כל כך לשניים לתת קרדיט על השיר באמצע מסע השתלחות חובק עולמות? כי מבעד לג'נטלמניות מסתתרת הנחה פשוטה: שווה להקריב "מה ששלו שלו" חיובי אחד כדי לקבל לגיטימציה לאינספור טינופים אחרים. ה"מה ששלו שלו" הוא מעין מס פרגון שתפקידו לתת תוקף אמין יותר לביקורת שהוטחה או שתוטח בשניות הקרובות.

אבל "מה ששלו שלו" יכול לשמש גם למוטיבציות אחרות. בפוסט שהעלתה אסייג רגע אחרי הנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת חשיפת "ארכיון הגרעין הסודי של איראן", היא כתבה: "ב, נואם מספר 1". מדוע היא השתמשה ב"מה ששלו שלו"? כדי לומר לקהל המגיבים הפוטנציאלי: תראו, אני יודעת שחלקכם חושבים שהוא מושחת, שהוא צריך ללכת הביתה, שאשתו קצת לא יציבה — אבל למרות כל הטרוניות והתסכולים, "מה ששלו שלו"; כלומר, את העובדה שהאיש יודע לנאום, לדבר, להציג — את זה לא תוכלו לקחת ממנו.

וזו אולי הסיבה המרכזית שהופכת את "מה ששלו שלו" לפופולרי כל כך: הטענה שחבויה כל העת מאחורי הקלעים — "את זה לא תוכלו לקחת ממנו". כי יותר מכל דבר אחר, השימוש ב"מה ששלו שלו" הוא מעין ניסיון לבטח דבר מה ששייך למושא המשפט, לאור התחושה שיש סכנה שהדבר יילקח ממנו. וכשחושבים על השאלה מדוע אסייג משתמשת בביטוי הזה באופן כה תכוף, ובכלל מדוע הביטוי זוכה להצלחה מחודשת, נדמה שחשוב להתעכב על הצורך להדגיש ש"את זה לא תוכלו לקחת ממנו/ממני/מאיתנו".

אופירה אסייג - דלג

מה ששלו שלו, נואם מספר 1 @b.netanyahu

A post shared by Ofira Asayag (@ofiraasayag) on

כשאסייג מגינה על יכולת הנאום של נתניהו, או על יכולת כלשהי של מרואיין שעובר סדנת השתלחות ברקוביצ'ית טיפוסית — היא בעצם מגינה באופן עקיף גם על עצמה ועל מה שהיא מייצגת. היא מניחה — ובמידה מסוימת החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת" שימש ראיה לכך — שגם היא הפכה מזמן למושא השתלחויות של צופים/גולשים/מאזינים רבים. לכן גם היא מבקשת כל הזמן להזכיר את מה ש"אי אפשר לקחת ממנה".

אסייג בעצם אומרת: כן, אתם יכולים להגיד שאני "טראש", אתם יכולים לצחוק על הדיבור, על המראה, על הסלנג, על הצחוק הפרוע, על החברות הדביקה עם אייל גולן — אתם יכולים להשתלח ככל שתרצו; אבל דבר אחד אל תשכחו: מה ששלי שלי! או במילים אחרות: אל תשכחו שאני יושבת עכשיו בערוץ 2, בחלק המוצלח שלו (קשת); אל תשכחו שאני אחת מאושיות תקשורת הספורט המובילות בישראל; אל תשכחו שאני מפורסמת, מוכרת בכל בית; אל תשכחו שאני עושה כסף גדול, גרה בבית מפואר; ואל תשכחו שהגעתי למעמד הזה אחרי שעברתי דרך חתחתים ארוכה מדימונה.

כלומר, את "מה ששלו שלו" בווריאציה הנוכחית צריך להבין כך: אם אתם מסכימים איתי ש"מה ששלו שלו", אתם חייבים גם להסכים ש"מה ששלי שלי". ולכן אתם גם חייבים להסכים ש"את זה לא תוכלו לקחת ממני".

במובן הזה, השגשוג של "מה ששלו שלו" קשור לעובדה שאסייג מייצגת שכבות שלמות באוכלוסייה שהתחילו מנקודת פתיחה קשה — פריפריה, מעמד סוציו אקונומי נמוך, לעג של ההגמוניה וכו' — והצליחו להתקדם במעלה הסולם. השימוש ב"מה ששלו שלו" — או בעצם ב"מה ששלי שלי" — מלמד על תחושת הסכנה: על כך שבמקביל לטיפוס מעלה, מקנן כל העת החשש שבשלב מסוים הסדר הישן יחזור וכל ההישגים, החומריים והרוחניים, יירדו לטמיון; שהמזרחים נטולי הפנקס האדום יפוטרו מעבודתם, יוחלפו באשכנזים ויוחזרו לעיירות הפיתוח.

במידה רבה, אסייג — ואיתה מאות אלפי אנשים בישראל — עדיין משוחחים עם השדים שבראש, עדיין מרגישים צורך להוכיח שגם להם מגיע, עדיין משכנעים את עצמם ש"את זה אף אחד כבר לא יוכל לקחת ממני". זה עצוב. חבל שאת הפחד הזה אי אפשר לקחת מהם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו