בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה יקרה אם מאזיני מהדורות החדשות יוותרו על ההאזנה

האם חדשות הן באמת חדשות?

37תגובות
השדרן משה חובב מקריא את החדשות ברשת קול ישראל. 1959
משה פרידן / לע"מ

בתחילת כל שעה עגולה משודרת מהדורת חדשות בתחנות הרדיו. לרוב מדובר בגרסה דומה, לעתים זהה, של מהדורת החדשות ששודרה בשעה הקודמת, ושתשודר בשעה הקרובה. רוב החומר הוא חומר ממוחזר ומשוכפל שנלעס ונטחן. בסופי שבוע, כשהמציאות מאיטה קצב, תוכני החדשות הופכים לאווריריים במיוחד: הם כוללים עדכונים סתמיים מפארקים בצפון ("אגמון החולה מלא, נא לא להגיע!"), ציטוטים עבשים משבתות־תרבות ("אבי דיכטר צוטט כאומר") ואנקדוטות כאילו משעשעות מרחבי העולם ("ובאוסטרליה הרחוקה פנדה המליטה קנגורו!").

ובכל זאת, מדובר במנהג עתיק יומין, שבניגוד לטקסים אחרים שנכחדו ונשכחו, שרד את ההתפתחויות הטכנולוגיות ואת השינויים בהרגלי ההאזנה. כך שמשהו ב"מובן מאליו" הזה כנראה אינו מובן מאליו: מדוע לבני אדם יש צורך לספר לעצמם בכל שעה עגולה מה קורה בעולם — גם כשלא קורה דבר? האם הם עד כדי כך משועממים? או שמא תפקיד החדשות הוא בכלל לא לחדש, אלא במובן מסוים לשמר? ואם כן, לשמר מה בדיוק?

הטעות המרכזית תהיה להתייחס לתוכן החדשות ולנתח אותו, משום שהתוכן משמש בסך הכל רשת הסוואה. התוכן משתנה או חוזר על עצמו, מעניין או משמים, דרמטי או שגרתי, מקומי או עולמי, אבל תפקידו הוא אחד: למלא את הזמן שהוגדר כ"חדשות". למעשה, מה שחשוב באמת הוא העובדה שבכל שעה עגולה מתקיים הטקס. טקס שבו העולם מודיע לעצמו שהוא קיים. ולא רק קיים, אלא שהוא מודע לעובדה שהוא קיים.

כלומר, החשיבות של מהדורות החדשות היא בהיותן סיגנל של מודעות עצמית קולקטיבית. תפקידן האמיתי הוא להמשיך להזכיר לאדם הפרטי, הבודד, האחד, וגם לקבוצות וקהילות, שיש מעין אב גדול שמבחין בכל מה שמתרחש על פני כל סנטימטר ביקום. המטרה של האזכור האינסופי היא להותיר כמה שיותר בני אדם תחת הרושם שהם אינם יצורים אוטונומיים שיכולים לממש את עצמם כאוות רצונם.

כלומר, מהדורות החדשות הן מעין "אני עליון" של הקולקטיב האנושי: הן שבות ומודיעות לבני האדם על האיסורים שחלים עליהם. לבני האדם נאמר שהם אינם מורשים להתרבות ללא בקרה (אונס, גילוי עריות וכו'), אינם יכולים לדלל את המלאי ללא בקרה (רצח), אינם יכולים ליטול קניין של אחרים (גניבה, שוד), ועוד כהנה וכהנה איסורים, שרובם הופיעו כבר בעשרת הדיברות.

במובן מסוים החדשות אף פעם לא חדשות. הן תמיד ישנות ("תפתח רדיו, יש ישנות!"). הן חוזרות על אותם איסורים, על אותן הגבלות, על אותם טַבּוּאִים. זו אולי הסיבה שהן נקראות "חדשות": כדי שהמאזין לא יחשוד שמדובר באותה אינדוקטרינציה מוסרית, ולעתים מוסרנית, שמעבירים אותו כל חייו. כי אם יחשוד, אולי יוותר על ההאזנה; ואם יוותר על ההאזנה, אולי שטיפת המוח הקולקטיבית תאבד מיעילותה.

לכן יש עורכי חדשות. הם הרי מבינים היטב: הרצח הוא אותו רצח, אבל שמות הרוצחים והנרצחים משתנים; והזמן והמקום; ונסיבות המקרה. וזה בדיוק תפקידם — להלביש על הישן בגדים חדשים ואטרקטיביים; לשוות לאזהרה מאפיינים רעננים ומעודכנים; לספר את אותו סיפור בלי שיבחינו שמדובר באותו סיפור. בקיצור, להשאיר את האנשים במתח, למשוך אותם שוב ושוב למעגל של אשמה ועונש.

מה שכן, יש משהו משעשע בהאזנה לשדר החדשות — נציגו של האני העליון הקולקטיבי — מציין את שמו בתחילת כל מהדורה או בסופה במעין צניעות חביבה כזאת. השדר הנחמד מאמין שהוא בסך הכל מספר סיפורים על הארץ והעולם, מעדכן את האזרחים על הנעשה במרחב, תורם מידע לכל מי שמבקש, כשלמעשה הוא נציג הצנזורה של האנושות ותפקידו לסרס את הסיפורים שעליהם יוצאת גאוותו.

כל סיפור שנמצא בחדשות הוא סיפור שהעולם מבקש להזהיר מפניו, ואילו השדר מדווח על הסטריליזציה האלימה הזאת בטון מרוצה ומדושן. פה ושם הוא מרצין, פה ושם הוא מקליל, גאה על שליטתו בדרמה של המשדר, כשהכל נעשה מתוך חוסר מודעות להיותו הקול של הכוח, הקול של האזהרה, ההורה שאומר לילד "אסור לגנוב סוכריות מהחנות!" או השוטר שמורה לנהג השתוי לעצור בצד.

כל בעלי התפקידים שמארגנים את הטקס האובססיבי הזה — כתבים, עורכים, שדרים, מפיקים, טכנאים — אינם מבחינים בהיותם חלק ממכונת האיסורים הקולקטיבית של האנושות. למעשה, הם אינם מסוגלים להבחין בכך משום שהם עצמם המכונה. במבחנים המפורסמים לגלי צה"ל, מה שנבדק זה לא באמת כמות הידע או מהירות המחשבה, אלא השאלה אם האדם שממול מסוגל להיות חלק אורגני ממכונה בלי להטיל בה ספק, בלי לפרק אותה, בלי לחתור תחתיה. חוסר המודעות הוא הכרחי: כי הרצינות היא חלק מהאיום, חלק מהאזהרה.

בכל מקרה, נסיים עם דיווח על פילון חמוד שנולד הלילה בספארי במשקל 70 קילו. אם תהיתם, אז לאם היולדת שלום!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו