תפקידה של כרמל מעודה (או: עיון בכתביה של סמדר שיר)

הפאניקה סביב גני הילדים קשורה לאשמה של ההורים על כך שנטשו את ילדיהם

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כרמל מעודה
צילום: מתוך חשבון הפייסבוק של כרמל מעודה
אלון עידן
אלון עידן

לעתים נדירות נופלת בחלקך הזכות להיחשף ליצירה מונומנטלית שמצליחה ללכוד רוח של תקופה בכמה מאות מילים. כזאת היא יצירתה של סמדר שיר — עיתונאית, סופרת, מחזאית ופזמונאית — שבמאמר דעה מטלטל שפורסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" הצליחה לתמצת את הלך הרוח ההיסטרי הרוחש סביב "הגוזלים שלנו", שייכנסו ב–1 בספטמבר למסגרות חינוך חדשות בלי שקיבלו מהקבינט המדיני־ביטחוני תשובה לשאלה — "מי יגן עליהם מפני מטפלות מתעללות".

קשה לשים את האצבע על מה בדיוק הופך את המאמר של שיר למונומנטלי (יש שיכתירוהו מכונן). ייתכן שזאת נקודת המבט המפתיעה שהיא מייצגת: הכותבת אינה אמא מודאגת ששולחת את ילדיה לגיהנום השוכן תחת הכינוי המתעתע "פעוטון", אלא סבתא שנאבקת ברפיסות ובחוסר האונים של דור האמהות, עד כדי כך שהיא וחברותיה ייסדו "קבוצת ס"מ (סבתות מודאגות) בניסיון למצוא פתרון: איך ניתן לפקח על הנעשה בגן, והאם מותר לנו לוודא שאכן הותקנו מצלמות ולדרוש לצפות בשידור שלהן?"

כן, גם סבתא סמדר רוצה לשבת בביתה, לצפות 24/7 ב"האח הקטן" ולוודא שאיש לא פוגע ב"גוזלים". רק שיש בעיה: אט אט מתברר שהסביבה מפריעה לה לממש את תוכניתה. למשל, אם לתאומים, תובעת פלילית במקצועה, מסבירה לה ש"הגננת חייבת להרגיש שאני סומכת עליה. אם תרגיש שאני חושדת בה ובודקת אותה — היא עלולה להתנקם לי בקטנים".

הנה כי כן, בתמונת העולם שמשרטטת שיר — ושמופצת בעיתון פופולרי ומתיישבת על חרדה לאומית — גם מי שמתנגד לאובססיית הפיקוח עושה זאת רק מחשש לנקמה. כך מצטיירת לה מציאות שטנית: משפחתונים ופעוטונים הם למעשה מדורי גיהנום שנשלטים על ידי גננות נקמניות, שמטפחות בהסתר מדגרות של התעללויות סדיסטיות בחסרי ישע.

בהיותה מפקדת חוליית הס"מ, שיר אינה מקבלת את תשובתה של האם. היא "נועצת בה מבט נדהם" ושואלת: "זה נראה לך הגיוני שמונחים מצמררים כמו נקמה וחיסול חשבונות הפכו לחלק מנוף הגיל הרך?" אבל "נקמה וחיסול חשבונות" לא הפכו לחלק מנוף הגיל הרך, זאת שיר שדוחפת את אותם "מונחים מצמררים" אל תוך הנוף הזה, כדי להבנות פאניקה לאומית שתאפשר לה לממש את האובססיה: לשבת מול המסך ולצפות ב"גוזלים".

••• נגד אם אחרת, שאומרת, "במעון שלנו אין מצלמות, אבל יש עליו המון המלצות", שיר משסה ס"מיות לוחמניות ממנה, שמגיבות כך: "פחחח, כמו ההמלצות שהיו על הגן של כרמל מעודה?" כך הולך ומתברר תפקידה האמיתי של מעודה: היא ההוכחה הניצחת לצורך בהטענת הפאניקה והפצתה.

אם אחרת בפמפלט ההפחדה מייצגת נאיביות פושעת: "חייבים להאמין בטוב. שמענו שהחודש הראשון יהיה קשה מאוד. זה טבעי שהם יבכו עד שיסתגלו לאורח החיים החדש". אל מול הנאיביות הזאת נשלחת לקרב "סבתא־רבא שצורפה לקבוצת הס"מיות", שמעלה את התהייה: "האם התינוקות שלנו אמורים להסתגל לצעקות, מכות וקשירות?" שוב, אותה הבניה חרדתית: צעקות, מכות וקשירות הן נתון, וכעת השאלה היא איך מחלצים את הילדים מהתופת.

בכלל, ההיסטריה פושה בכל והסכנה מרחפת מעל. כעת האם הנאיבית מספרת על הצעה מעשית שהועלתה: "בחודש הראשון ללימודים תופעל תורנות בין ההורים ומדי יום יעמוד אחד מהם מאחורי הדלת או החלון ויקשיב לקולות". ההצעה נפסלת רק מטעמי פגיעה ברגשות הגוזל: "מה יקרה אם אחד הזאטוטים יזהה את השומר? הוא ירצה שגם אמא שלו תישאר. הוא יכעס על אמא שלו, שמביאה אותו ונוטשת".

••• במבט ראשון קשה להבין מה תפקידה האמיתי של ההיסטריה שמיוצגת אצל שיר, ושמופעים כמעט פרודיים שלה ראינו לפני כמה שבועות בחוצות ישראל. אבל שתי מילים שחוזרות על עצמן בטקסט עשויות לרמוז על כיוון: "גוזלים" ו"זרות". לאורך כל המאמר עולה הצורך להגן על "הגוזלים" מפני "הזרות" ("אשה זרה שבידיה את מפקידה את שני האוצרות הגדולים שלך", "נשים זרות שאמורות לטפל בהם 5–8 שעות ביום").

"הזר" — שמתפקד היסטורית כמי שרוצה להתעלל, לפגוע, להכות, לצעוק — מייצג את האשמה. כלומר, להורים יש ככל הנראה צורך למצוא מישהו שיישא באשמה שקשורה בילדיהם. אבל ייתכן שמדובר באשמה שמולבשת על "הזר" מטעמים שונים בתכלית. ייתכן שמה שמפריע להורים זאת בכלל תחושת אשמה פנימית. למשל, ביחס לעובדה שהם לא רוצים להיות עם הילדים שלהם. אשמה על כך שהם מעדיפים לשלוח את "הגוזלים" ל"זרים" שיטפלו בהם. אשמה על כך שהם בנו תרבות שלמה שנועדה לאפשר להורה "התפתחות אישית", "מיצוי פוטנציאל", "התקדמות במקום העבודה", על חשבון גידול הילד בשלבי חייו המוקדמים ביותר.

ייתכן גם שתחושת האשמה גוברת בשנים האחרונות על רקע הרווחה של הציבור (דופלקס־פריז־ג'יפ), ואפילו על רקע שחרור האשה מ"כבלי גידול הילדים". ייתכן שתחושת האשמה המוגברת מתגלגלת כעת לפתחן של המטפלות — כלומר, לפתחן של אותן "זרות" שאליהן נשלחו "הגוזלים" ושאמורות היו לאפשר את ההדחקה הגדולה.

ייתכן שזה מסלול הפאניקה שמיוצגת אצל סמדר שיר: הכאה על חטא ("איך לעזאזל שלחתי תינוק בן שנה וחצי למוסד חיצוני?"), אשמה ("אני בעצם מפלצת"), סדיזם שמופנה פנימה ("מגיע לי עונש") ובשל היותו כואב מדי מושלך החוצה ("הן מפלצות! להן מגיע עונש!"). במובן הזה, אם לא היתה כרמל מעודה היו צריכים להמציא אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ