רשימה שחורה

חבילת גלישה ענקית תמורת אייפד חדש

זה לא מוזר שבזמן שכולם תקועים בנייד, אנשים עדיין רבים על גבולות?

אלון עידן
אלון עידן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמה יששכר, שלום מיכאלשווילי, דונלד טראמפ וקובי בראיינט
צילום: רפי דלויה, אלכס ברנדון / אי-פי, אי-אפ-פי
אלון עידן
אלון עידן

עסקת המאה

האם זה לא מוזר שבזמן שכולם מתלוננים על כך שהילדים לא עוזבים את המסכים, ושההורים תקועים כל היום בנייד, ושהעולם הפך לשדה קרב וירטואלי — אנשים רציניים עדיין נלחמים על גבולות גיאוגרפיים? כלומר, מה המשמעות של אותם שטחים שעליהם כולם רבים, אם הילדים כבר לא יורדים לשחק בהם כדורגל וההורים לא יוצאים אליהם לטייל וכולם עסוקים בהתזת שאריות ליבידו זה על זה ב–280 תווים?

כלומר, האם לא הגיע הזמן לחבר בין שתי נקודות הקיצון האלה — בין השינוי באופן שבו אנשים חיים באמת לבין "הדרישות המדיניות"? זה נשמע אולי מוזר, אבל לא יותר הגיוני להבטיח לפלסטינים חבילת גלישה שלא מהעולם הזה תמורת הסכם מדיני? ולהבטיח לישראלים אייפד חדש לכל תינוק שנולד תמורת חלוקת ירושלים? ושאת המשא ומתן ינהל איזה ביל גייטס כזה ולא דונלד טראמפ?

(טוב, כנראה ניאלץ להמתין למנהיגים מדור המליניאלס שיעשו זאת, בהנחה שלא יראו את הדרישה כפוגענית)

עסקת המאה 2

אתה צופה בטראמפ נואם בטקס בבית הלבן והכתוביות בעברית עולות לפני שהוא פותח את הפה. לא רק הדברים הרציניים שהוא אומר, גם הבדיחות הקטנות והמחוות הלכאורה פמיליאריות. אני מבין שמשדרים את הנאום בעיכוב של כמה שניות ומתרגמים סימולטנית. אבל הכל נראה מתוסרט, מופק, מבוים, כולל שני טלפרומטרים שמוצבים באלכסון לנואם, משווים תחושה שהדובר הוגה את דבריו ממוחו הקודח ברגעים אלו ממש. ואז אתה מפנים עד כמה כל העסק הוא הצגה, כולל מחיאות הכפיים התכופות בקהל והתודות המשתפכות לכל מי שעסק במלאכה. האם כשהכתוביות מקדימות את המציאות, המציאות היא לא יותר מאשר כתוביות?

(תשובות בפרק הבא)

נעמה יששכר

נו, ומה היא תעשה אחרי השחרור? אחרי החזרה למשפחה והשלמת הפערים? אחרי שתקלוט שהיא מבינה אנשים שמדברים רוסית? אחרי שהיא תכתוב טור מרגש בידיעות אחרונות? אחרי שערוץ 2 יפגיש בינה לבין גלעד שליט עבור כתבת מגזין סוחטת דמעות? אחרי שרפי רשף יעשה איתה ראיון אינטימי בלעדי? אחרי שמגזין את יעשה איתה הפקת אופנה בסגנון ישראלי־אמריקאי־רוסי? אחרי שהיא תצולם יושבת ביד אליהו במשחק של מכבי תל אביב נגד צסק"א מוסקבה? אחרי שהיא תשיר שיר של עידן רייכל שכתב דורון מדלי לכבוד יום העצמאות ה–72?

(אין לי תשובה טובה, אבל ברור לי שיותר מכל היא תצטרך את התשעה גרם ההם שהוחרמו לה)

קובי בראיינט

אם רוצים להבין למה אנשים רוצים להיות מפורסמים, סיקור המוות של קובי בראיינט סיפק תשובה לא רעה לכך: אם כן, אליסה אלטובלי היתה "חברה של ג'יאנה". פייטון צ'סטר היתה "נערה שמשחקת בקבוצת הכדורסל של ג'יאנה". כריסטיאנה מאוזנר היתה "מאמנת כדורסל בתיכון שבו לומדת ג'יאנה". ג'ון וקרי היו שני הוריה של אליסה, שכאמור היתה "חברה של ג'יאנה". שרה צ'סטר היתה אמה של פייטון, שכאמור "שיחקה בקבוצה של ג'יאנה". ארא זובאיאן היה "הטייס שהטיס את המסוק שבו היו קובי בראיינט ובתו ג'יאנה".

(לא־מפורסמים לא מתקיימים אלא בהקשר של חבריהם המפורסמים)

שלום מיכאלשווילי

את הראיון שערך בשבוע שעבר ניר גונטז' עם שלום מיכאלשווילי ניתן לסכם כך:

בסבבה, אח שלי, אהוב שלי, נשמה שלי, באהבה גדולה, כפרה, אני אכין לך כוס קפה, נאכל עוגה, אתה יודע שאני בנאדם נחמד, רגע, אני לא זוכר שאני מכיר אותך או שקבעתי איתך, זה לא נעים לי, אתה תרגיע אח שלי, תנשום עמוק, רגע רגע, רק אתה מדבר, וגם בטון לא נעים. אתה בא אלי כמו גנב בחושך, יום מקסים.

(תודה לקורא יגאל לוי)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ