שומעים את הרעש הבלתי־פוסק הזה?

זה הרעש של מי שמובלים לשחיטה

אלון עידן
אלון עידן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אלון עידן
אלון עידן

••• ולאט־לאט אתה מתחיל להבין שכל המילים האלו, כל התגובות האלו, כל הדעות האלו, כל הציוצים האלו, כל הטוקבקים האלו, כל הפוסטים האלו, כל הטיק־טוקים האלו, כל הסטוריז האלו, כל הווטסאפים האלו, כל האינסטגרמים האלו, כל הקבוצות האלו, כל ההתלקחויות האלו, כל ההתנחמדויות האלו, כל הקרבות האלו, כל החיוכים האלו, כל ההיעצבויות האלו, כל הצחוקים האלו, כל הנחמות האלו, כל הלבבות האלו, כל הרשתות האלו, כל הרעש הזה, כל הרעש הזה, כל הרעש הזה —

אז לאט־לאט אתה מבין שככה זה כשתודעות מותכות זו לזו; ככה זה רגע לפני שהן נכנעות זו לזו; ככה זה כשהן נלחמות על חייהן; ככה זה לפני שהן הופכות לתודעה אחת, גדולה, קולקטיבית; ככה זה כשהן קולטות שהן על סף הכחדה, שרוצים לבטל אותן כיחידות עצמאיות; ככה זה כשהן מרגישות את זה ויוצאות למאבק על המשך קיומן; הן צועקות, הן בוכות, הן צוחקות, הן נרגעות, הן צורחות, הן מתאוששות, הן חוששות, הן אוהבות, הן חרדות, הן בעיקר סובלות —

הן מביטות סביבן ורואות גיהנום; גיהנום שמורכב ממיליוני תודעות כמותן, מיליארדי תודעות כמותן; הן מביטות בגיהנום הזה ומתחילות לעכל את מה שתמיד הצליחו להדחיק: הן לא מיוחדות, הן לא ייחודיות, הן לא מה שסיפרו להן; והרי פעם, כשרק נולדו, סיפרו להן שאין אפילו אחת שדומה להן; סיפרו להן שהן הכי הכי בעולם; סיפרו להן שהן הכי מתוקות, או הכי חכמות, או הכי יפות, או הכי מצחיקות, או הכי מעצבנות, או הכי אמיתיות, או הכי מדהימות, מהממות, מקסימות; בכל מקרה, הכי משהו; והן האמינו, הן היו מספיק קטנות, מספיק תמימות, מספיק לא מודעות, כדי להאמין לאמא ואבא, לסבא וסבתא; הן האמינו ויצאו לעולם עם האמונה הזאת —

וגם כשהן הסתובבו בעולם והכירו תודעות אחרות, הן הכירו אותן חלקית; הן הכירו אותן כשהגוף דיבר, בשיחה פנים אל פנים, אולי בטלפון עם חוט מסולסל שעולה הרבה כסף לדקה, אולי במסיבת שישי אצל התודעה עם הבית הפרטי; ודווקא בגלל שלא נחשפו לכלל התודעות שמולן, ולא למלוא הקיבולת שלהן, ולא כל הזמן, כל רגע, בלי הפסקה, אלא רק לחלקים מסוימים ולזמן מוגבל בלבד — הן יכלו לאהוב את התודעות האחרות; כי התודעות האחרות נשארו קצת עמומות, קצת מסתוריות, מספיק לא ברורות כדי שאפשר יהיה להשליך עליהן מעצמך —

ולכן התודעות יכלו גם להמשיך לאהוב את עצמן; יכלו להמשיך להאמין שהן מיוחדות, אחרות, שונות, טובות יותר, רעות יותר, חכמות יותר, מצחיקות יותר, רגישות יותר, בעיקר יותר; הן יכלו לעשות זאת דווקא משום שהיו מוגבלות, דווקא משום שלא היה באפשרותן להיחשף לעובדה שיש טובות כמותן בדיוק, ויש רעות כמותן בדיוק, ויש חכמות כמותן בדיוק, ויש מצחיקות כמותן בדיוק, ויש רגישות כמותן בדיוק; ולא רק שיש כמותן, יש גם יותר מהן ופחות מהן, יש הכל, פשוט הכל, ככוכבים שבשמים, כחול שעל פני הים, כל מה שניתן לדמיין וכל מה שלא ניתן לדמיין —

אבל אז נפתחו שערי התודעות; ואל תוך שערי התודעות הוזרמו עוד ועוד תודעות; אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מיליונים, מיליארדים של תודעות; וכולן נשפכו אל אותם רציפים, אותן פלטפורמות, אותם מחנות ריכוז של תודעות; וכל תודעה הביטה סביבה וניסתה להבין מה קורה פה, מדוע הגיעה לכאן, מה מתכננים לעשות איתה; וכדי לשרוד את הערבוב, את ההתכה, את החרדה מפני כיליון, כל תודעה ניסתה להתבדל מהשאר, להבחין את עצמה, להגן בחירוף נפש על מה שאבא ואמא אמרו, על מה שסבא וסבתא דיקלמו, על מה שאך לפני כמה דקות היה מובן מאליו: אני מיוחדת, לכן אני קיימת —

לא, את לא מיוחדת; הביטי סביבך, את וריאציה קטנה בין מיליוני וריאציות דומות; קיומך חסר משמעות; את יכולה להיאלם ואיש לא יבחין בכך; את יכולה להיעלם ולאיש לא יהיה אכפת; ולא רק שאת יכולה, זה גם מה שיקרה: את רואה את כל מיליוני התודעות האלה? מדוע את חושבת שקיבצנו אותן במקום אחד? מדוע את חושבת שבנינו את הפלטפורמות והרציפים? את מחנות הריכוז? מדוע פיתינו אתכן להיכנס לעולם המראות הזה? כן, נדמה לי שאת יכולה לענות על זה לבד. ולא, זה לא יעזור לך שתצעקי, ותבכי, ותצחקי, ותדהימי, ותהממי, ותסחפי; לא תודעה יקרה, זה לא יעזור לך, זה לא יעזור לאף אחת —

אז הרעש הזה? הרעש הבלתי פוסק הזה? כן, זה הרעש של מי שמובלים לשחיטה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ