האיש שעומד בצומת עם דגלים בידיו

הגיע הזמן לפתוח את החלון לאיש שעומד בצומת ומוכר דגלים

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מכירת דגלים לקראת יום העצמאות בתל-אביב
צילום: דודו בכר
אלון עידן
אלון עידן

התשובה היא כן, לקנות. וכן, לתלות. על הרכב, על חלון הבית, איפה שאפשר. פשוט לעשות את זה. למרות התחושה המוזרה, למרות המבוכה, למרות שאתה יודע שזו בסך הכל חתיכת בד, למרות שאתה לא זקוק לסמלים כדי להזדהות, למרות שזו פדיחה להצטרף לעדר, למרות שזה קצת להיות יאיר לפיד, למרות שתמיד לעגת לכל אלה שעושים את זה, לכל אלה שמצטרפים לפסטיבל הקיטש הפטריוטי, לכל אלה שביד אחת תולים דגל וביד שנייה גונבים, מרמים, משקרים, מתעמרים, מתעללים, למרות שתמיד זיהית מבעד לכחול־לבן אינספור עוולות, עיוותים, מניפולציות, למרות שמחתיכת הבד הזאת השליכו וקרעו בגסות ציבורים שלמים. למרות ולמרות ולמרות. בכל זאת: לפתוח חלון, לתת מטבע לאיש שעומד בצומת, לסתום את האף ולתלות.

•••

לעשות את זה בגלל כל הדברים המובנים מאליהם: בגלל בנימין נתניהו, בגלל נפתלי בנט, בגלל איילת שקד, בגלל בצלאל סמוטריץ', בגלל שולי מועלם, בגלל יריב לוין, בגלל זאב אלקין, בגלל דוד ביטן, בגלל מיקי זוהר, בגלל יורם שפטל, בגלל מיכאל בן ארי, בגלל כל אלו שהחליטו שזה שלהם. רק שלהם.

לעשות את זה בגלל כל אותן מיליציות יהודיות־גזעניות־פשיסטיות — לה פמיליה, להב"ה, נוער הגבעות, האריות של הצל — שמהלכות בינינו ושרות "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה". לעשות את זה בגלל המדים הרשמיים שלהן — בגדים שחורים, תליון עם מגן דוד ודגל ישראל שעוטף את הכתפיים; בגלל התפקיד שלהן — לממש את זרם העומק הגזעני שכל העת מנסה להבקיע דרך ממעמקי האדמה אל תוך המיינסטרים; בגלל הרעיון שלהן — להצטייד בתו תקן יהודי שאמור לתת קדימות בתור. כרטיס מועדון. לעשות את זה בגלל שהדגל הפך לדימוי שעליו נאבקים; כי מנתניהו ועד למיליציות, המטרה היא להבהיר באלימות למי שייך הדגל הזה באופן בלעדי, ולכן למי שייכת המדינה הזאת, המקום הזה. ועל דרך ההיפוך: למי לא שייכים הדגל, המדינה והמקום. לעשות את זה מפני שהערבים — וגם השמאלנים — נבחרו להיות הקיר שעל ידי התנגשות בו מתאפשרת הנפקת אותו כרטיס מועדון ליהודים בלבד.

לעשות את זה מפני שכשהם מתעטפים בדגל הם יוצקים לתוכו תכנים רעילים, שתפקידם להסריח את חתיכת הבד ולהרחיק מעליה אנשים סבירים. לעשות את זה בגלל שאנשים סבירים הם המטרה, וערבים ושמאלנים הם רק הפיתיון. הפיתיון שמאפשר להשתלט על הרוב ולהרגיל אותו לסירחון. והרוב כבר די התרגל לסירחון, כמעט שאינו מבחין שמדובר בסירחון. זה מריח לו כמו סתם אוויר. אוויר מסריח שהפך להיות המציאות עצמה.

מכירת דגלים לקראת יום העצמאות בתל-אביבצילום: דודו בכר

•••

לעשות את זה כי לה פמיליה, הצל, להב"ה, נוער הגבעות — זה רק הסוף. הם זה מה שהופיע רק בגלל שאפשר היה להופיע. ואפשר היה להופיע, כי לא היה מי שיגיד להם שאין להם פה מקום, שירדו מאיתנו עם השטויות שלהם, שיחפשו תשומת לב במקום אחר, שיפסיקו לבלבל את המוח ויעשו כבר משהו עם החיים שלהם.

לא היה מי שיגיד להם את זה, כי לא חזרנו לכיתה בזמן. כי הלכנו למחששה מאחורי החצר של בית הספר ונשארנו שם קצת יותר מדי, הרבה יותר מדי. ובזמן שה"סחים" שמעו צלצול וחזרו מיד לכיתה, אנחנו הצתנו עוד סיגריה ולעגנו לטמבלים הפחדנים האלה שלא מבינים שהשיטה דפוקה, והמערכת מושחתת, והאינדוקטרינציה חולנית, וכל העסק מזויף, דו־פרצופי, לא אמיתי. היינו הרי כל כך חכמים, כל כך מיוחדים, כל כך אחרים, כל כך מחוץ לזרם, כל כך בשוליים, ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו לחזור עד שנביא טוויסט בעלילה, עד שנביא את הרעיון שישנה את הכל מהיסוד, שישים קץ לאוטומטיות ולרובוטיות ולמכניות, ולכל מה שהופך בהמשך לרגיל, לסתמי, לעוד מאותו דבר. רק לא עוד מאותו דבר.

ובזמן שישבנו במחששה מאחורי החצר, בכיתה המשיכו ללמוד. וכשמישהו הציע להזיז את הדגל עוד קצת ימינה, בדיוק הצתנו ג'וינט; ובזמן שמישהו קרע ממנו חתיכה וצעק "מוות לערבים", הצתנו עוד ג'וינט; ובזמן שמישהי טינפה על אלה שלא חוזרים מהמחששה כי "הם חושבים שהם יותר טובים מאיתנו", הצתנו עוד ג'וינט; וכשהגיע הזמן לחזור הביתה ומהכיתה יצאו כולם עטופים בדגל ישראל והביטו לעברנו בלעג, הצתנו ג'וינט אחרון וחייכנו לעברם. לעבר הרגילים האלה, הסתמיים האלה, הרובוטים האלה, שלא מבינים שדגל זה רק חתיכת סמרטוט, ושצריך להיות אידיוט כדי לשאוב זהות מחתיכת בד שמישהו תפר בסין או משהו כזה.

•••

אז האיש הזה שעומד בצומת עם דגלים בידיו. קלישאת יום העצמאות הזאת שמתעקשת להתקרב לחלון הנהג. הדמות שעם השנים הפכה לבלתי נראית, זאת שגם כשרואים, לא באמת רואים. האיש הזה הוא המורה המחליף שמסתובב בחצר וקורא לנו לחזור לכיתה. להצטרף לכל הרגילים, הסתמיים, ה"עוד מאותו דבר". והגיע הזמן לפתוח לו את החלון. להושיט כסף ופשוט לקחת. אחר כך אפשר לסתום קצת את האף ולתלות. התחושה תהיה מוזרה בהתחלה: צמרמורת קלה של מבוכה, מבט חשדני לאחור לראות שאיש לא הבחין. זה בסדר, בהמשך זה יעבור. צריך לתרגל את זה, להתרגל לזה. זהו, כבר אין ברירה. השיעור עוד מעט נגמר.

כתבות מומלצות

נעה ודוד שיסל. בזכות הסרט צבי בהחלט מאוד נוכח

"שואלים אם יש קשר לשיסל. אני אומר שאני הבן שלו, וישר עולה חיוך"

ויטמינים ותוספים בחנות פארם

כן, מדובר בסוג של אובססיה. זו רשימת תוספי המזון שאני לוקחת

אלן קאמינג ב"החבר הגאון שלי מהתיכון". כל זיכרון ילדות מחייב בדיקת עובדות

מרענן לראות טאץ' קומי בז'אנר שלא מצטיין בחוש הומור

סופה בחצי הכדור הדרומי

מחקר: התחזקות סופות שמדענים חזו ל-2080 מתממשת כעת

מארק צוקרברג

בין פייסבוק למדינה, אני מעדיף לחיות במדינה ושיסגרו את פייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"