לנפץ את הבועה: מה גיליתי ביום שלם של נסיעות בשירות "באבל"

מתברר ש"המחלקה הראשונה של התחבורה הציבורית" מגיעה לפעמים אחרי מחלקת תיירים

דני בר-און
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני בר-און

כששמעתי על השקת שירות התחבורה השיתופי "באבל", הדם בעורקיי הוגז מהתרגשות. אני אוהב חידושים, ואני שונא לנהוג באוטו; במובן מסוים, כל חיי היו רק הכנה לרגע הזה. מיהרתי להתקין את האפליקציה וניסיתי להזמין באבל לילי ליפו, אבל התברר שהשירות מפסיק לפעול בעשר בערב, וגם יפו ממילא מחוץ לתחום שלו. בפעם הבאה קיוויתי שהבאבל יחלץ אותי מהג'ונגל של אלנבי, אבל זמן ההמתנה היה ארוך, וויתרתי. כשסוף־סוף הצלחתי, הרושם שלי היה מעורב. המכוניות אמנם יפות, חדשות ונקיות, הנהגים הנחמדים עוצרים קרוב לשפת המדרכה ושולפים לעברך מדרגה מרשימה. אבל ההמתנה היתה ארוכה, המסלולים קצת מסורבלים והמחיר לא זניח — 15 שקל לנסיעה בשעות השיא, 12.5 בשפל ו–12 אם קונים עשר נסיעות מראש. 

תגובות