איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את החומרים המשמרים

החומרים המשמרים נמצאים תחת מתקפה כי אנחנו חוששים מכל מה שנראה מלאכותי. הבעיה היא שלפעמים צריך לפחד דווקא ממה שטבעי

דני בר-און
דני בר-און
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני בר-און
דני בר-און

חרדות תזונתיות מצטברות זו על זו כמו שכבות בתל ארכיאולוגי. פניקת הגלוטן, למשל, היא בין השכבות העליונות. לפני כמה שנים נכנסה לחיי בסערה האובססיה העולמית להימנעות מקמח ומוצריו וגרמה לי להתפתות להתנזרות של שבועיים, שהניבה בעיקר כאב ראש ורחמים עצמיים. המשיכה לרתיעה מגלוטן התעצמה מאז עד כדי כך, שלפני כמה שבועות נפתח בכיכר המדינה בתל אביב בית קפה שכולו "ללא", בשם "LÉLO". סביר שהתוכנית העסקית שלו נשענת בעיקר על המוני צליאקים של כבוד, שמעדיפים קרואסון מקמחים אלטרנטיביים כי שמעו שחיטה היא שחיטה (מבחינת מערכת העיכול והוול ביאינג הכללי). שכבה אחרת בתל החרדות נוגעת לארסן שבאורז — שטוף אותו, השרה אותו, זרוק מהחלון. כשאמרו שאפילו מיצים טבעיים כמו תפוגזר הם רעל נשברתי, אבל בסוף הסתגלתי גם למגבלה החדשה. פיסות המידע האלה מצטברות בי כמו חומרי הדברה באפרסק, ואחרי שנכנסו — לך תוציא אותן. הרבה יותר קל לעורר חשש מאשר להפריכו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ