בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה קבוצתית עם מצגת

(תצלום ופשרו)

54תגובות

תצלום זה, שפורסם בסוף השבוע שעבר על ידי לשכת ראש הממשלה מיד לאחר משבר השגרירות בקהיר, נועד ליצור רושם; הרבה רושם: מתח משברי, חדר מצב, מנהיג תופס פיקוד, אומץ, קור רוח, תחושת ביטחון, צ'רצ'יל בחדר המלחמה; בעיקר - ליצור רושם שלפנינו "ראש ממשלה בפעולה".

אלא מאי? שסך המניעים שעמדו מאחורי פרסום התצלום, אף יותר מאשר תוכנו, מכילים לפחות חמישה מתוך תשעת העקרונות אותם מנה הפילוסוף אנרי-לואי ברגסון כמחוללי צחוק, בעיקר בתיאטרון: החלפת הטבעי במלאכותי; הסטת מעמד חשוב או נשגב לטובת גילוי גשמי; תגובה אוטומטית וצפויה של דמות; חזרה על דברים לא חשובים, שאפשר לנחשם מראש; הפרזה - בעיקר כזאת שיש בה שיטתיות.

כל האלמנטים הללו מתקיימים בהצגה ששמה "איש בשם בנימין נתניהו עושה תנועות של ראש ממשלה", אשר רצה על במותינו זו השנה השלישית, כל-שכן בתצלום הזה.

לכאורה לפנינו שוט "ספונטני" ו"אקראי", שלכד רגע גדול: ראש הממשלה פותר משבר, מנהל מבצע. התצלום פורסם במהירות מסחררת - עוד בטרם נרגעו הדי האירוע עצמו; ולהפצתו, באופן קצת חשוד, נלוותה הדגשה מיוחדת ויוצאת דופן מטעם "מערך ההסברה", שהוא "צולם בטלפון נייד" (אולי כדי שלא ישאלו: רגע, באמצע המשבר הכניסו לשם צלמים?). אבל גם אם נקבל כפשוטה את הסברה שמישהו שם בחדר - איש מוסד או איזה סמנכ"ל במשרד החוץ - כל כך התרשם מהפרופיל הקיסרי של נתניהו בזמן ניהול המשבר, שהוא לא התאפק ושלף את הטלפון שלו והרביץ תמונה היסטורית - בעינו נשאר המתווה הצפוי, ולכן הקומי, החוזר על עצמו שוב ושוב: לא הצטלמת - לא עשית.

הרי כך אץ-רץ גיבורנו להצטלם ליד הגאי ה"סופרטאנקר" ובמסוק בזמן השריפה בכרמל; הרי כך אץ-רץ להצטלם עם גבירתו על רקע הפוטומק בביקורו בוושינגטון (הצילומים יצאו מצוינים, הביקור - קטסטרופלי). נתניהו עושה תמיד רושם שעיקר מעייניו בהפניית פרופיל טוב למצלמה, או בליטוש נאום-תוכחה, יותר מאשר להתעמק בעניין הדחוף והקריטי שלפניו ("הוא בא לא מוכן לפגישות", כפי שהלשין עליו שר ההגנה האמריקאי לשעבר רוברט גייטס). עיקר האפקט הקומי הוא אפוא בעצם העובדה שפרסום התצלום הזה היה כל כך צפוי.

אך למה להתפלסף, שעה שהדבר המצחיק ביותר בצילום הזה חובט לנו ממש בבטן, כמו למראה קוף בחליפה המעשן מקטרת: החיקוי. התצלום הזה הוא חיקוי בוטה וגס כל כך, פלגיאט כה שקוף לתצלום המפורסם של צוות יועציו של הנשיא אובמה בזמן חיסול בן לאדן - שלא ברור אם מישהו ב"מערך ההסברה" חמד לצון (לצון? בלשכת נתניהו?), או שממדיו האדירים של מערך זה עומדים ביחס הפוך לתחכומו. במילים אחרות: בהנחה שכל העולם כבר מכיר את התצלום המקורי, נשאלת השאלה על מי נתניהו ועוזריו חשבו שהם יעשו רושם? על מסעודה משדרות?

והתשובה היא: כנראה, כן. נתניהו, שהגיח אל חיינו הפוליטיים יחד עם ערוץ 2 של הטלוויזיה, עדיין נשאר תקוע אי-שם בשלהי שנות ה-80 - פוזל אל הרייטינג של המכנה המשותף הנמוך ביותר המשוער, חי בין פריים-טיים לפריים-טיים; מחושב ומלאכותי ומיושן. זאת בשעה שהעולם התקשורתי כבר זז קדימה אל הרשת, האייפון, הפייסבוק, אל גמישות זימון השידורים, אל יוטיוב, ובעיקר - אל האירוניה; זו המסוגלת לנתץ לאלפי בדיחות-של-רשת אפילו את היטלר ואת בן-לאדן - כל שכן מנהיג ארכאי, נטול הומור, נטול בשורה או שמץ חידוש, המדקלם מול מיקרופונים את סיסמאות השלשום.

אבל בזמן הצפוד של נתניהו האיפור ומראית-העין עדיין שולטים. מכאן גם התצלום העצוב-מצחיק שלפנינו, שיש בו משהו מוזר: איש ברור אחד בין דמויות מטושטשות ומרוטשות "מטעמים ביטחוניים", מוניטורים המרוטשים כנ"ל, אולי כדי להאדיר רושם. על הדעת עולים הקונצרטים המוסרטים של המנצח הרברט פון קראיאן, שאותם היה מפיק, מביים ועורך בעצמו, כשהוא חותך החוצה או מטשטש את הנגנים, ומשאיר רק תקריבים הרואיים של פניו. זהו נתניהו דרך הפילטרים של "מערך הדוברות": איש מרוכז-בעצמו, המנצח במחוות מצטלמות-היטב על הסימפוניה הפתטית הקרויה חיינו.

כאשר סביב ישראל הכל קורס - לא רק באשמת נתניהו, אבל הרבה מאוד בעטיו - וכישלונו כראש ממשלה מהדהד שוב עם משמעויות מצמררות לגבי בידודנו, גורלנו ועתידנו - דומה שכל שנותר לו הוא להתאיין אל תוך הזוטות: הוא שועט אל מחוות של "ניהול משברים" מזדמנים, שאינם כלל בסמכותו הישירה (מה לראש ממשלה ולכיבוי שריפות? מה לו ולחילוץ מאבטחים ואנשי משרד החוץ?), תוך בריחה מהבעיות הגדולות באמת, שגרמו למשבר מלכתחילה. לאלה הוא מפנה עורף. ולמה? כי עם הבעיות הגדולות אי אפשר להצטלם.

אבל אחרי שקופא הצחוק הראשוני, מתגנב ללב גם משהו אפל, עצוב, מדאיג: השאלה "באיזה סרט חי ראש הממשלה", פשוטה כמשמעה.

התשובה ברורה לכל: מבצע אנטבה. אילמלא אותו מבצע שבו נהרג אחיו - ספק אם נתניהו היה מתעטף באיצטלת "מר טרור", נעשה פוליטיקאי החי בצל המיתוס, קופא באותה תערובת מוזרה של ריצוי והתרסה. אבל ההסבר הפופ-פסיכולוגיסטי הזה הפך השבוע למשהו רציני בהרבה, כאשר נדמה שנתניהו נכנס לטרנס ופשוט "חי מחדש", במציאות מדומה, את מבצע אנטבה שבו לא היה לו חלק: הנה הוא "פועל" נגד "הטרור", הנה הוא "מוריד הוראה", הוא מבטיח "להחזיר את אנשינו הביתה בכל מחיר", הוא מחליף מילים עם "יונתן", הוא מרגיש שהוא "מציל את אחיו", כהודאתו שלו.

אבל מבצע אנטבה האמיתי כבר נמצא רחוק רחוק בהיסטוריה - בימים שבהם ישראל עוד היתה מדינה מקובלת ואף נערצת, וראשי ממשלה אחראיים ושרי ביטחון נועזים עוד נשאו בנטל קיומה וטובתה, בלי פוזות. בנתניהו אין הרבה מ"רוח אנטבה" ההיא, אם בכלל. לכל היותר - כפי שמעיד פרסומו החפוז של התצלום שלפנינו - הוא מנסה לגלם, ללא הצלחה יתרה, את רבין ואת פרס בסרט של מנחם גולן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו