בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הכיתוב, שיום אחד יהיה נכון"

על האתאיסט והלעומתיסט כריסטופר היצ'נס, שמת השבוע

47תגובות

"מה שיכול להיקבע ללא הוכחה - יכול גם להיות מבוטל בלא הוכחה"

(כ' היצ'נס 1949-2011)

לספרו האחרון הגעתי כמעט בטעות: היה זה ספר עב-כרס, שיצא לאור לפני כשנה בארצות הברית ובלט על מדף חנות הספרים בצבע כריכתו הבוטה - צהוב כמו שכמייה של זק"א בליל עלטה. גם כותרתו ההיברידית-משהו - "היץ' 22" - הטעתה לחשוב שזוהי הכלאה בין המשך כלשהו ל"מלכוד 22" ובין ביוגרפיה חדשה על אלפרד היצ'קוק. כעבור כמה חודשים, כשהגיעה לידי מהדורת הכיס, היא כבר התפארה ב"הקדמה חדשה": המחבר, בסגנונו הרהוט, מודיע שבין מהדורה למהדורה חלו אי-אלה התפתחויות בחייו. הוא - איך להגדיר זאת באלגנטיות - הולך למות. להריח את הפרחים מלמטה. לפגוש את מלאכי עליון. כמו כולם, לא?

הכותב והעיתונאי האנגלי-אמריקאי כריסטופר היצ'נס אכן מת השבוע מסרטן בגיל 62 - מן הסתם ללא תפילה בלבו; מודע לעליצות ולשמחה-לאיד שמותו המוקדם יעורר בקרב שונאיו הרבים. זאת בהיותו איקונוקלסט ו"לעומתיסט" סדרתי, רציונליסט בלתי-נלאה, אתאיסט-במפגיע; מי שבאינספור מאמריו כמעט בכל מגזין נחשב משני עברי האוקיינוס, בכל ויכוח חשוב, וב-17 ספריו (המפורסם שבהם: "אלוהים לא גדול - איך הדת מרעילה כל דבר") יצא בחמת זעם כנגד כל המטופש והמאגי, המעורפל והנבער, הדתי והאי-רציונלי.

רויטרס

הוא הושפע מהאינטגריטי של ג'ורג' אורוול, וראה עצמו כמי שתעה אל המאה שלנו מתקופת ההארה. גם במחלתו ובמותו הקרב עסק באותה גישה כביכול אובייקטיבית ורציונלית, אך מלאת להט, שבה טיפל בכל נושא: מ"פשעים נגד האנושות" של הנרי קיסינג'ר בקמבודיה, דרך פשעי חמאס וכסילות ישראל ועד הכנסייה והדת באשר הן (אותן כינה "צפון קוריאה של מעלה", משטר אימים המתעלל בבני אדם ומכתיב להם אורחות חיים).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בהיותו מאותם בני מזל מעטים שגם יודעים לכתוב וגם אוהבים את זה - היצ'נס כתב בקצב שבו הוא נשם, וליווה גם את מותו-שלו באותו שטף אובססיבי של מלים, שהיה לו עילת-קיום - מילים חדות ומכאיבות כאמת עצמה, שהמשיכו להישפך ממקלדתו עד הרגע האחרון.

בטורים מטלטלים ומבעיתים-לעתים שכתב ל"ואניטי פייר" מבית החולים ביוסטון, טקסס (בקרוב - בספר), תיאר בלי רחמים את גסיסתו, למשל בטור שכותרתו המבודחת "יוסטון, יש לנו בעיה": "אי תחושה בקצות האצבעות ממלאת אותי באימה לא בלתי-רציונלית שאאבד את יכולתי לכתוב. בלי יכולת זו, אני בטוח מראש ש'רצון החיים שלי' ידעך פלאים. לעתים קרובות אני אומר בגרנדיוזיות שהכתיבה אינה רק מקור מחייתי ופרנסתי, אלא מהות חיי. ואמנם, אני מרגיש שאישיותי וזהותי נמסות והולכות ככל שאני מהרהר בידי המתות, באובדן אותה רצועת-תמסורת שמחברת אותי לכתיבה ולחשיבה"; אבל בעיקר המשיך להתווכח פילוסופית ולהתפלמס עם אלה שראו במחלתו ובמותו המוקדם עונש.

עונש - על מה? על מה לא: על כפירתו בדת, על שתיינותו המטורפת, על העישון הכבד, על תמיכתו במלחמת עיראק ובמלחמת פוקלנד ומה שנראה לחבריו בשמאל כעריקה לימין, ומה שנראה לחבריו בימין ככפירה בכל הקדוש; עונש על דבריו כנגד האיסלאם הפשיסטי, שהוציא פאתוות כנגד ידידו סלמאן רושדי, כנגד בני הזוג קלינטון ("כבר לא נשאר למי לשקר"), על ג'ורג' בוש ("לא אינטליגנטי עד כדי חוסר שפיות"); אולי עונש על התבטאותו המפורסמת נגד - תחזיקו חזק - אמא תרזה, שרק בגללה יינון שמו לנצח ("גמדה אלבנית גנבת ושקרנית", הנערצת על ידי "חובבי עוני", שקיבלה תרומות מדיקטטורים מושחתים והעדיפה את המיסיונריות והפצת הדת על טובתם של מטופליה); שלא לדבר על התפרצויותיו כנגד האנטישמיות מכאן והציונות מכאן.

כמו דון ג'ובאני שנשאר במריו גם בדרכו אל השאול, דחה היצ'נס בזעם את השמועות כאילו חזר בו מאי-אמונתו על ערש-דווי, בהשפעת רופאו שהיה אוונגליסט מאמין. באחד מהראיונות האחרונים, שהעניק כאשר כבר היה צל של עצמו, אמר לקול צחוקם של הנוכחים: "פניתי לרופא שלי, שהוא נוצרי אדוק, והשבעתי אותו: דוקטור, בהגיע הגרוע מכל, אני מפציר בך - אל תתפלל עבורי".

 

באופן מוזר, הסותר את מלחמתו-שלו בכל דבר שהוא מיסטי, דתי או מאגי, עוסקת ההקדמה הראשונה של ספר זיכרונותיו - בטרם התגלתה מחלתו - באיזו תקרית פעוטה אך מנבאת-רע, שבכל זאת כנראה הרעישה את עולמו: דמותו הופיעה לצד חבריו באיזה תצלום של קטלוג, ובטעות צוין בכיתוב - "כריסטופר היצ'נס המנוח". "הרי לך, בדפוס צונן, הכיתוב שיום אחד יהיה נכון. לא לכל אחד ניתנת ההזדמנות לקרוא את ההספד על עצמו, לקבל תזכיר מהעתיד", כתב.

אך מה שהרעיש את עולמי שלי בעיון בספר, הם הדברים שכתב בו היצ'נס על ישראל. לא לכל אחד ניתנת ההזדמנות לקרוא את ההספד על ארצו, עמו, מדינתו ועצם ישותו, "לקבל תזכיר מהעתיד", ועוד בצורה כה נחרצת ובוטה כפי שעשה היצ'נס בספרו.

"היץ'", ככינויו בפי חבריו (בהם איאן מקיואן ומרטין איימיס) גילה במאוחר את יהדותו - או נכון יותר, את יהדותה של אמו, שנעה בין ניסיון להתבולל באנגליה ובין חלום נשכח להגיע לפלשתינה. ואולי קצת בדומה לאותו רופא שיניים ב"סיינפלד", שהתגייר רק כדי שיוכל להתבדח ולרדת בחופשיות "עלינו, היהודים" - פרט ביוגרפי זה רק שיחרר את חרצובותיו של היצ'נס בהסתערותו לא רק על מדיניות ישראל, אלא על הציונות עצמה. ידידי ישראל וגם שמאלנים טובים הזמינוהו לביקורים בארץ - בתל אביב, ירושלים ורמאללה, להתרשם כדבעי גם מחטאי "הכיבוש" - אך אבוי, קיבלו יותר מאשר ציפו: לאחר שמתנחל בחברון נימק את ישיבתו שם בצו אלוהי, "התחלתי להרגיש אי נוחות גוברת", כתב היצ'נס. "הבנתי שטאבו שמימי זה מונח לא רק ביסוד 'הכיבוש', אלא ביסוד כל הרעיון של מדינה נפרדת ליהודים בפלשתינה".

את זכותם של היהודים למפלט ולמדרך-רגל לאומי אחרי הרדיפות והשואה הדף היצ'נס בציטוט המשל (במקור: של אייזק דויטשר) על אדם שקופץ מבית בוער ונוחת על ראשו של עובר-אורח: הבית הבוער הוא אירופה, האדם הוא היהודי, ועובר האורח הוא פלסטיני. מילא, אם זה קורה פעם אחת. אך שהדבר יקרה שוב ושוב ושוב, במשך ארבעה דורות? כאשר ישראל עוד מפצירה ביהודי העולם לבוא אליה, להתיישב ולהרחיב את גבולה?

"אני רואה באנטישמיות דבר חשוך מרפא, וכאחד הרעלים שהפיצה הדת. אולי מסיבה זו, מעולם לא ראיתי בציונות פתרון לה" - - - "מדוע ישראל מתחננת יום-יום לפני היהודים, המשגשגים בכל ארץ אחרת בעולם, לעזור ליהודים המאוימים ביותר בעולם - אלה השולטים בפלשתינה בכוח הזרוע? מדוע - לאחר שכביכול ברחו מההסתמכות על חסדי הגויים - ישראל נשענת על חסדים אלה יותר ויותר? במוקדם או במאוחר תפציע ההכרה: היהודים בישראל הם חלק מהגולה, לא קבוצה שברחה ממנה" - - - "הציונות, לפחות בחצי-מודע, רק מאששת את ההנחה הראשונית של האנטישמיות בדבר האנומליה של היהודי" - - - "היהודים ימשיכו להיות בגלות בין אם הם בירושלים רבתי או לא... הם לא 'ייוושעו' או 'יינצלו' (תתעודדו: גם לא אף אחד אחר)".

לקראת חגיגות ה-60 לישראל כתב היצ'נס במגזין האינטרנט "סלייט": "כל מי שחרד לדמוקרטיה ולחילוניות רואה בבעתה ובדכדוך את ההידרדרות של הלאומיות הפלסטינית הערבית לגיהנום התיאוקרטי של חמאס וג'יהאד האיסלאמי, המצטטים את 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. תועבה זו אינה יכולה להיות מוסברת באמצעות קלישאות כמו 'הייאוש בגלל הכיבוש'. אבל בנקודה זו רשאי לא-ציוני כמוני לשאול: האם, למרות הכל, יש להגן על ישראל כאילו היתה חלק מהמערב הדמוקרטי? על שאלה זו טרם השיבו הישראלים עצמם בצורה משכנעת, וכדאי שיעשו זאת מהר אם הם רוצים לחגוג יום הולדת 60 שלא לדבר על 70".

ועל כך ודאי היה משיב כיום אחד הח"כוניסים התיאוקרטיים שלנו: "פחחח... תראו מי שמדבר על להגיע ל-70".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו