שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפורו של יצחק ("יצא") פראייר

סיפור עם סוף טוב

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

גם את דעתו על התקיפה באיראן - כמו את דעתו על אלוהים, ובכלל - גיבש יצחק ("יצא") פראייר בעצלתיים, כפי שיעידו הסקרים: דעתו היא "שיחליטו מה שיחליטו", שם למעלה - בממשלה, במטכ"ל או בשמים. אם זה החלטי - הוא בעד ההחלטה; אם זה מהוסס - הוא מהסס; אם זה נגד - הוא מתנגד. הוא - והרוב.

צרת רבים, לפחות בארץ, היא לא רק חצי נחמה - היא כיף, היא סוג של אושר. אושר יהודי. ו"יצא" הוא כבר דור שני לז'אנר מיוחד זה של אושר: האושר-פורתא של צדקת הדרך, של צידוק הדין, של הצדקת כל החלטה, של התכרבלות בחיקו החם של הרוב.

גם אביו היה מאושר-אומלל, לפי דרכו. גם הוא קיבל את כל התהפוכות והתלאובות שעברה הארץ באותה השלמה אילמת, שהיתה בה מידה לא מעטה של נעימות, כיוון שהיתה משותפת לכולם. והרי זה כל כך נעים וטוב לדעת שהינך יותר מסך כל מרכיביך כיחיד, מחובר לעוד אינסוף יחידים שנהנים להתמוסס יחדיו, כמו גריסים בתבשיל. גורלם אינו מי-יודע-מה מוצלח - אבל מה? משותף.

מלחמות, צנע, הידוק חגורה, מילואים, מלווה מלחמה, מלווה חיסכון, מסיכות אב"כ, שלא לדבר על המלחמות עצמן - הכל היה הכרח המציאות, הכל היה בלית ברירה. הכל נכפה עלינו. הכל היה מוצדק וצודק - גם מלכתחילה וגם בדיעבד.

איור: ערן וולקובסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אביו - כמעט אין צורך לומר - היה בן גוריוניסט בתקופת בן גוריון, אשכוליסט בתקופת אשכול, גולדאי בתקופת גולדה, רביניסט בתקופת רבין הראשונה, ואפילו הספיק להפוך בן-לילה לבגיניסט נלהב בתקופת בגין. ידידנו עצמו, במודע ושלא במודע, המשיך את השושלת: הוא התפלש בבגין-בגיניזם שאביו - וגם בגין עצמו - לא זכו להשלים; בהמשך הוא גילה את קסמו המיוחד והלא-ידוע של יצחק שמיר. וברבות הימים - - -

אך למה להקדים את המאוחר? למה לא להתרפק עוד קצת על הימים ההם? ימים שבטרם קיטוב, מחאה, שמאל-ימין, ימים בלא ערעור או מבוכה?...

אה, השנים הטובות ההן!... השבתות הסגריריות, שבהן כל משפחת פראייר היתה מתיישבת מול רדיו אמקור-אמרון הגדול והמואר-מבפנים, כמו מול אח מבוערת; שומעת את "היו זמנים" ו"התזכור" ו"שיר לכיתה אלמונית"; משתתקת כאשר אב המשפחה זקף אצבע ועשה "שששש" לקראת החדשות מפי פלטי בן ליש; שומעת בהקלה שכוחותינו חזרו בשלום לאחר המבצע - למעשה, שעת החינוך - שאולצנו לעשות נגד הכפר הצורר שמעבר לגבול, שממנו יצאו הפדאיון. ייקח קצת זמן, ידעו, עד שהערבים ילמדו את לקחם ויתנהגו בהתאם.

ואיזו ברירה היתה לנו מלבד לצאת למבצע סיני, ומה יכולנו לעשות במבצע עצמו מלבד לצנוח במיתלה? פראייר האב הריע לגאונותו של בן גוריון, כמו כולם - גם כאשר זה הכריז על "מלכות ישראל השלישית" הכוללת את מדבר סיני, ועוד יותר למחרת, כאשר הלה חזר בו מהשטות הזאת. איכשהו גם יצא לאביו לשנוא את חרות ואת מק"י בדיוק באותן שנים שעשה זאת בן גוריון, שנאמר "מוחות גדולים חושבים דומה". אם כי לימים - בימי "הפרשה" - הסכים עם כולם שהזקן קצת השתגע, ובהמשך הסכים לחלוטין עם אשכול ועם כולם בעניין עצמות ז'בוטינסקי וביטול הממשל הצבאי, ובכלל.

וכמו כולם, בין ששת הימים למלחמת יום כיפור העריץ פראייר האב עד כלות את משה דיין: ערב ערב ישב מהופנט מול הטלוויזיה בשחור-לבן, מתמוגג מול האורקל שתום העין, החד-ערוצי, כאשר הלה - עינו נוצצת, שיניו צחות - ליהטט בדבריו בין האפשרויות האינסופיות הגלומות במצב - נסיגה מהתעלה ואולי לא, לחכות לטלפון, להתנחל כן או לא, היה צריך לכבוש את הגולן כן או לא, תהיה מלחמה כן או לא. באופן מוזר ונעים הוא הסכים עם כל מה שדיין אמר, בעיקר כאשר הלה הבהיר שהוא התכוון בדיוק להיפך הגמור ממה שהשתמע מדבריו. פראייר-האב גם רווה נחת גדולה מגולדה, כמו כולם: בעיקר כאשר אמרה מה שאמרה על הפנתרים ושאר פושטקים, ולא סלחה לערבים על שאילצו אותנו להרוג בהם.

מבצעים ומלחמות עברו כך בסך, ואחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ושל מלחמת לבנון הראשונה שנועדה לרפא אותה - התערער במשהו עולמו של פראייר האב: הוא כבר לא ידע עם מי ומה להסכים. ועד היום מתווכחים במשפחה אם מילותיו האחרונות בבית החולים היו "תרימו לי את הכרית" או "תקימו ממשלת אחדות לאומית".

פראייר הבן נהה כאמור אחרי בגין ועכשיו כבר שנא את רק"ח והמערך, כמו כולם. לא היה נלהב ממנו בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, כל-שכן השנייה, אם כי לימים גם הוא שאל בדיעבד, כמו כולם, מה היה לנו לחפש שם. וכאשר מטוסינו חזרו בשלום מעיראק לא היה תומך נלהב ממנו בתקיפה. ועכשיו. לגבי איראן - זה תלוי: אחרי שיראה את סקר דעת הקהל הבא - הוא כבר יחליט מה הוא חושב על זה.

וכך, כמו אביו לפניו, ידידנו כמעט לא חש כיצד נישא עם זרמי מעמקים טמירים, כמו על גבי מזרן גומי; איך רוחות-זמן מתחלפות סחפוהו בנחת - כמעט מבלי להרגיש בטלטלה מיוחדת - מקצה אחד של הבריכה האידיאולוגית אל הקצה השני; איך הסיעוהו מהשנאות של אתמול אל הערצות ההווה, ולהיפך. כמו כולם.

תמיד תמך בכל ממשלה, תמיד לעג לכל אופוזיציה, תמיד פיתח שנאה תהומית כלפי כל אידיאולוגיות ואישים שאינם בקונסנזוס. כמו כולם. רצח רבין דווקא הגביר בו - כמו בשמעון פרס - את הרצון באחדות העם, בעיקר כלפי המתנחלים. הערצתו לגאונותו של אהוד ברק, על שהסיר את המסיכה מעל פניהם של הפלסטינים, התחלפה במשטמה רבתי כאשר פרצה האינתיפאדה. רתיעתו ההיסטורית מאריאל שרון הפכה - מיד אחרי היבחרו של זה - לאהבת-נפש כלפי הסב החמים, הנושא טלה על שכמו והמתלוצץ עם בניו, תורמיו וספינאיו. כך גם מצא עצמו ידידנו תומך בנסיגה החד צדדית מגוש קטיף כמעט בלי דעת, כשם שתמך באוסלו מתוך עייפות מהסכסוך, כמו כולם. וכשם שהתנגד נחרצות - כמו כולם, כולל מפלגת העבודה - לרעיון העיוועים דאז של הקמת עוד מדינה בינינו לבין ירדן - כך זלג כמעט מבלי להרגיש לעבר תמיכה בה, בליווי דקלומי-ההסכמה של נתניהו, שאולי מתכוון למה שהוא אומר ואולי לא. כמו כולם.

ואמנם, בימי נתניהו ירדה על "יצא" פראייר שלווה מוזרה: פתאום הכל נעשה פשוט, נימוח במוח, נוח, בינארי. כל ספין נופל מיד על קרקע תחוחה ונובט בערוגת מוחו כמו שתיל שעועית המצולם בהילוך מואץ: "יתנו - יקבלו". "סלע קיומנו". "האיום האיראני". "סתם הכפשות"... הטלסקרין משדר את סיסמת היום, וכל השאר כמו התפוגג. "יצא" אינו חדל מלהשתאות: איך זה שנתניהו מצליח תמיד לבטא בשתי מילים את תחושות הבטן העמומות, ובעיקר את הפחדים והחששות, המתעוררים בלב כולם לאחר שהותוו בשתי מילים על ידי נתניהו?

"אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. סוף סוף הוא ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול" (אורוול).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ