בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם סיפורו של ג'ון דמיאניוק באמת יסתיים לאחר מותו?

בישראל השנה היא תמיד 1987, ו"תודעת השואה" שלה רק הולכת ומעמיקה, מעמיקה והולכת

23תגובות

הימים ימי שמיר ושית, שגם עליהם עוד נתרפק; ממשלת סטגנציה והפחדה; שנתיים-משהו לאחר סיומה-כביכול של מלחמה אחת, ארבע שנים או משהו לפני הבאה בתור - עם איומים בליסטיים מארץ רחוקה במזרח. ברקע - הקצנה וסרבנות, החמצה מכוונת של הסכם שלום; באוויר - אדי הדלק של אינתיפאדה, והמעש הממלכתי הנמרץ היחיד הוא "העמקת תודעת השואה" ושחזור אירועי עבר.

השנה היא איפוא 1987. וברקע - משפט דמיאניוק, מעין ניסיון חיקוי של משפט אייכמן. ברדיו משודר הרסיטל האינסופי שבו מתנצח הצ'לו המנוזל-משהו של השופט דב לוין עם הפיקולו המצטווח של הפרקליט יורם שפטל. בשיאה של הפארסה הזאת, שהפכה לימים לסאגה, יצאתי מטעם העיתון "חדשות" אל מערת הדרקון, כביכול: הבית בקליבלנד, אוהיו, שממנו נשלף ג'ון איוון דמיאניוק והוטל לחיקה של ישראל.

הלה הופיע בחיינו כדמות "הגוי האנטישמי" מהגיהנום: ענק-אדם בהמי ופרימיטיבי למראה, שהפגין רפרטואר זר ומוזר של צחוקים, בכיות, אנקות והצטלבויות. עם כל תעתועי הזהויות, השמות והמקומות והביוגרפיות שנתלו בו מאז (איוון מרצ'נקו מטרבלינקה? המפלץ מסוביבור? איכר אוקראיני אידיוט? סבא חביב מהפרוור האמריקאי? מתחזה גאוני?) - הוא נותר חידה לא מעניינת. מעניינת ממנו היתה התגובה לנוכחותו, ולדברים שהיה אמור לסמל ולעורר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

השבוע הוצאתי ממעמקים את פנקס הרשומות שלי מאותו מסע, שנראה בדיעבד כממצא ארכיאולוגי: "פאן אם" עוד שלטה בשחקים, ואמריקה עדיין שאננה ובוטחת, וג'וני קרסון כיכב בטלוויזיה, ושמעון פרס עדיין... אך למה להשתהות? להלן קטעים אקראיים מאותו פנקס:

- - - צדודית קליבלנד, אפופה בסמוג, עם גורד שחקים משמעותי אחד במרכזה. גשרי פלדה חלודים, גשר קשתי ענק מעל נהר הקויאהוגה המצחין. ארובות. כבר מהמטוס ניתן להבחין בקומפלקס העצום של מפעלי "פורד", שבו עבד דמיאניוק. רכבות משא, רכבת פחמים ארוכה. רוחות סוחפות וקרות כל הזמן מכיוון אגם אירי.

- - - בבוקר, כמתואם, הגיע למלון האב הנקביץ', הכומר של דמיאניוק. בא בשברולט ענקית, כסופה, חבוטה במקצת - איש גבוה מאוד בצווארון כומר, דומה קצת לדמיאניוק: קירח, שיער לבן בצדדים, סמוק פנים בריאים, משקפיים דקי מסגרת. יליד אמריקה, מוצא אוקראיני.

נסענו במהירות על כבישי הבטון: מסביב ערבובייה שטוחה ומונוטונית של מוטלים, דיינרים, בתי קברות, כנסיות, בתי הלוויות, מגרשי מכוניות. הרמזורים התלויים המתנדנדים ברוח. איש ענק ברכב ענק, לוחץ בנעל ענקית על דוושת דלק גדולה. מגיעים לכנסייה שכיפתה הבצלית מוזהבת, תקועה סתם ברחוב פרוורי, בין בנק למוסך. כתבי קודש מוזהבים, דיוקנאות שמן של הקדוש ולדימיר, הקדושה אולגה.

הנקביץ': "דמיאניוק היה מאוד אקטיבי בכנסייה. היה בוועדת בית הספר, בוועדת הבניין, השתתף בתפילות עם אשתו וילדיו. לא שונה מאחרים. מאוד מנומס. אף פעם לא מתפרץ או מדבר בקול רם".

האב מראה לי מכתב שקיבל לא מכבר מדמיאניוק: מעטפה חומה וכתובת השולח: Ayalon Jail Israel. האב מתרגם מאוקראינית: "אבי המכובד סטיבן. בכנות אני מודה לך שלא שכחת אותי. כשהמקרה התחיל הפסקתי לכתוב מכתבים כי לא היה לי זמן. כידוע לך זה שבוע וחצי התביעה בישראל וכן שלושה שופטים ניסו להוכיח שאני ג'ון האיום. זה לא מדאיגני. עניתי על כל שאלותיהם ואמרתי את האמת. דיברתי גם על הרעב באוקראינה... ניסו להוכיח שהייתי נהג בצבא הסובייטי. מעולם לא הייתי נהג. אין להם שום דבר כי לא הייתי באותו אזור. תוכיחו עובדות, עובדות!... ברכות לאשתך ולכומר ג'ון מהמשרד הסמוך ולכל חברי הקהילה".

הכומר: "כולנו מאוחדים בהרגשה שהוא לא אשם"... "אבל גם אם יוכח שהוא באמת איוון האיום - לא אשנה את היחס אליו"... "גם אני שירתתי במלחמת העולם השנייה, ואילו נפלתי בשבי הגרמנים הייתי עושה מה שהיו אומרים לי".

האב מוסיף ומדבר כאילו היה עכשיו דמיאניוק עצמו: "אנשים מסכנים: היו איכרים פשוטים באוקראינה. מה היה להם? רק בקתה קטנה וקומץ תרנגולות. באו הרוסים, תקעו להם רובה ביד ואמרו, לכו להילחם. נפלו בשבי הגרמנים שהכריחו אותם לעשות כל מיני דברים. באו לקליבלנד, בגלל העבודה בפורד. פועלים פשוטים. עובדים 10 שעות ביום, 10 דולר לשעה, 400 דולר לשבוע. מגשימים לאט לאט את החלום האמריקאי - בית קטן, אוטו והרבה אוכל. ואחרי שעבדו קשה 40 שנה ויצאו סוף סוף לפנסיה - באים פתאום סוכנים פדרליים ולוקחים אותך. אחרי עשר שנים של תהליכים - מוסרים אותך לישראל".

- - - ג'ון דמיאניוק ג'וניור בא לקחתני במכונית הלינקולן הענקית של אביו, המשייטת כספינה. רק בן 22, עגמומי ומכונס בזעם כבוש, עם פלומת שפם. סיבוב-תיור ארוך בעיר ובסביבותיה: יופיה הישן, הישנוני, הנראה כנרקב במרכז ולכיוון האגם. שדרות אוקלידס, שנחשבו פעם מפוארות יותר מהשדרה החמישית בניו יורק, היכל סבירנס, משכן תזמורת קליבלנד, איצטדיון "הבראונס", בית המשפט המקומי, שעל מדרגותיו הוא ואחותו שבתו נגד תהליכי ההסגרה. הוא בטוח כמובן בחפותו של אביו, ש"נפל קורבן לטעות נוראה".

בית דמיאניוק שברחוב מדואו-ליין, פרוור "שבע הגבעות": דשאים בחזית, תיבות דואר, כניסת-מוסך. הכל אחיד, אנונימי, פסטורלי. בסרט "הזר" של אורסון וולס מסופר על פושע נאצי שכמעט הצליח להיטמע בפרוור שכזה. אנונימי-אנונימי, ובכל זאת נשלף - למרות ואולי בגלל האחידות.

הבית חד קומתי, מצופה לבנים אדמדמות. אשתו של דמיאניוק, ורה, יצאה לקראתנו - מלאת חיות, עצבנית, חייכנית אולי במאומץ. אנגלית משובשת, מבטא מוזר, ספק גרמני. פועלת בפנסיה של ג'נרל מוטורס. הבת, איירין, יפהפייה מלנכולית. בעלה אד - הרוח החיה במאבק, מעין עסקן מהיר לשון, "שהתחתן לתוך הבעיה". בבית מתרוצץ בנם הפעוט. חדר הסבה לא גדול, וילון צהוב מופשל, כורסת-עור עמוקה מול הטלוויזיה - כורסתו של בעל הבית, שנעדר ממנו כך וכך שנים, וספק אם יחזור. למרגלותיה - חתולו הערירי, שנהג להתרפק עליו, ועתה רובץ כממתין.

ממרפסת המטבח נשקפת חצר אחורית גדולה, דמוית מטע, ובה מלונה של כלב וביתן עץ צבועים אדום, שאותם בנה דמיאניוק במו ידיו. ערימת בולי עץ לאח. הצמחייה גדלה פרא מאז שבעל הבית נאלץ לנטוש את הגינה שטיפח. "מחכים שיחזור וישקם מחדש". במרתף הבית - מרכז העצבים של המאבק: חדר נמוך תקרה מוקף ארונות ברזל, מחשב, מכונות צילום, פקס. על השולחן - תיקי קרטון, קטעי עיתונים, המתעדים מאבק סיזיפי הנמשך כבר עשור. תולים תקוות משיחיות בשפטל.

- - - שיחה עם מרטין לקס, יהודי ניצול שואה, יזם ובעל מסעדה החבויה אי שם בעבי היערות הסובבים את קליבלנד. גם לו יש ביתן עץ. מקדיש עצמו לשחזור עיירת הולדתו ברומניה, לוחית הרישוי של מכוניתו נושאת את מספר הצריף שבו שהה במחנה הריכוז במטהאוזן. דבריו לא צפויים: היהודים צריכים להפסיק לחשוב על עצמם כעל קורבן נצחי. עליהם להתרכז בהווה ובעתיד ולא לעסוק בעבר. להפסיק את המנטאליות האלי-ויזלית של הבכיינות והחיטוט האינסופי בטראומות העבר. שיניחו קצת לאחרים להתבשל לבד במיץ של עצמם, בלי ניסיון לבחוש תמיד - - -

•••

מה לקחו ומשמעותו של הסיפור הזה, והאם באמת הסתיים עם מות גיבורו? מי האמין אז שיידון למוות, ואז יזוכה בערעור מחמת הספק, יחזור לביתו, לחצרו, לכורסתו, לחתולו, ואז ייעצר שוב, ויגורש שוב - לגרמניה, שם יישפט ויורשע שוב בזהותו האחרת, לא זו של איוון האיום, וכל זה לאורכו של כמעט חצי יובל.

השנים חלפו: מלחמת לבנון הראשונה התחלפה בשנייה, וכנ"ל מלחמת המפרץ, וכנ"ל האינתיפאדות. ממשלות באו והלכו. לפני שלוש שנים זכתה קליבלנד בתואר "העיר האומללה ביותר בארצות הברית" בדירוג של פורבס, בגלל אבטלה גבוהה, מסים גבוהים, זיהום, שחיתות. מאז קצת התאוששה. ובישראל? בישראל השנה היא תמיד 1987. ו"תודעת השואה" שלה רק הולכת ומעמיקה, מעמיקה והולכת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו