שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורון רוזנבלום
דורון רוזנבלום

מכירים את זה, שפתחו עוד מינימרקט במקום שבו היתה לפני-כן רק חנות זעירה - יותר נכון: קובה - של שען? ועכשיו דוחסים לשם מדפים על גבי מדפים של מוצרים שבכל פעם משנים את המיקום שלהם כדי להרוויח עוד חצי מטר בשביל מדף הגבינות-קוטג', או דוחפים עוד מקרר בשביל הבשר הקפוא - אבל לא מוסיפים סנטימטר בשביל הארנונה? מכירים?

מכירים את זה, שאתם מתכופפים לחפש שקדי מרק ואז חוטפים מכה בישבן מבקבוקי המיץ שבמדף הנגדי? או, מכירים את הסופרמרקטים הגדולים האלה, שבכל שנה מקצצים בהם עוד עשרים מטרים רבועים - כי פתאום מתברר שאפשר גם בלי מטראז', מי בכלל צריך מטראז' - וכל זה לטובת חנות פרחים של צמחים ננסיים, מרפאה של וטרינר המתמחה בכלבי צ'יוואווה גמדיים, וכן מסעדת פיוז'ן, שבה אפשר לאכול רק תוך תנועה מתואמת של לסתות ומרפקי הסועדים, ובהליכה לשירותים צריך להקים את כולם?

או מכירים את זה, שפותחים או חנות או יריד ספרים בשטח שהיה פעם תא-מדידה של חנות בגדים? מכירים? אז בטח אתם מכירים גם את זה, שאתם עומדים שם - ופתאום אתם מרגישים כאילו גל ענקי של צונאמי הודף אתכם בכוח אדיר, כמעט מרים אתכם לאוויר; או כאילו משאית בטון איבדה את הבלמים, ואתם רק שקית ניילון ריקה שנקלעה לה בדרך.

איור: ערן וולקובסקי

מכירים? אז בטח אתם יודעים על מה אני מדבר: על אנשים שמתעקשים להסתובב במרחבים צרים עם תרמילי גב ענקיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

באמת, רק זה היה חסר: תרמילי-גב בגודל של מכולה. כאילו כלום. כאילו שר ההגנה האיראני לא הדגים במו אצבעותיו כמה הארץ הזאת צרה. החוצפה הזאת של אנשים - להתפיח את עצמם לפחות פי שניים מהמרחב הזעיר שהוקצב לכל אחד מאיתנו, ועוד להידחק בין הבריות כמו צבי נינג'ה ענקיים. חוסר ההתחשבות הזה במצוקת המטראז'; העדר הרגישות המינימלית לעצם נוכחותו של הזולת, או לממדי הנזק שגורם הגרר הזה - בהעדר חיישנים כלשהם על התרמיל האדיר: נציג זה של ה"איד" שלהם, מיסטר-הייד גיבן זה של אישיותם.

מכירים את זה שאתם תוהים מה כבר יש להם לסחוב שם, בתוך הדבשת הענקית הזאת: ציוד לטיפוס הרים? ספרי שירה קטנים על מדפים? רפסודת-גומי מתנפחת? אולי סתם עיתונים מעוכים, רק בשביל הנפח?

מכירים את זה? מה, לא?

(מתוך מופע סטנד-אפ, באולם פיצ-פיצקלה של צוותא'לה-7 בלונדון מיני-מיניסטור - מאתיים איש על ארבעה מ"ר)

---

"כשאתה מגיע לעמק חפר ולשומרון אתה מתחיל להיות מודע לממדים הצרים של רצועת קרקע זו שבין הים לבין הגבול עם ירדן... רוחב הרצועה אינו עולה על 15 קילומטרים, אך לעין העירומה ביום סתווי בהיר היא נראית צרה עוד יותר. נדמה שאפשר לגעת בהרים הכחולים במשולש הערבי... הכפרים היהודיים קרובים מאוד זה לזה, וכשנכנסים לשרון כמעט שאין מרווח בין כפר אחד למשנהו... מכוניות ומשאיות גודשות את הכבישים".

(מתוך מכתבים של המסאי שלמה גרודז'נסקי עם עלייתו ארצה מארצות הברית בשנת 1949, כפי שפורסמו לאחרונה במוסף "תרבות וספרות")

- - -

בשנים הראשונות, התמימות-משהו, עוד התלוותה לעצם המושג "פקק תנועה" נימה של מורת רוח, מלווה אפילו בתחושת איום סתום: כאילו מדובר בתקלה, או בשיבוש ארעי, של סדר העניינים. משמע: ליד חדרה נוצרה טרומבוזה - מישהו התנגש במישהו. משאית התהפכה. קהל סקרנים. עומס תנועה - אבל בסוף "הפקק השתחרר", כמו חמסין שנשבר, כמו אבן בכליה. שובי נפשי למנוחייכי: "התנועה" - כמו שנהוג היה לומר - "זורמת כסדרה".

עם השנים, כאשר הפקקים האקראיים דלעיל הלכו ותכפו - צמח המיתוס של תחנות הרדיו הייעודיות, שהוקמו כביכול לצורך "דיווחי תנועה": משמע, להזהיר אותך מפני פקקים ועומס - שעתיים לאחר שהנך כבר בתוכם או לאחר שנחלצת מהם; וגם אם ידעת מראש - ממילא לא היה לך מה לעשות בנדון (כי איך תיסע לירושלים - דרך ה"פריפריק", ה"טרנפייק", או כביש M1?).

בד-בבד, ובמשולב, נולדה אז אגדת "דיווחי המטוס הקל של קול ישראל". משמע, הנהג היה אמור להאמין כאילו שדרן במין מטוס דו כנפי, כובע-עור לראשו, אוזניות לאוזניו, מדווח במיקרופון גדול ישר לאולפן. אלא מאי? שהיה זה מטוס קל מאוד, למעשה מטוס חמקן, שכן איש מהנהגים מעולם לא ראה אותו במו עיניו ואפילו לא שמע את טרטורו. אבל עצם האמונה בו ובקיומו נסכה נחמה ואמונה מעין-דתית בלבבות.

אמת - או אגדה? מטוס - או עורבא פרח? בשלב זה, לשאלה זו כבר לא היתה חשיבות; ממילא תחנות הרדיו הייעודיות הללו התמלאו בהגיגים ובלחישות ובשירים ובתוכניות אישיות, כאשר הרובד התחבורתי היחיד שנותר בהן הוא רק שמותיהן - משחקי מילים אינסופיים סביב "גלגלים", "הגה" ואביזרי רכב: "גלגלצ", "הגה כוח - תוכנית ההגיגים של הוגו וישר", "בגאז' אחורי - תוכנית האולדיז"; "לוחצים דוושה - תוכנית ההיפ-הופ של ידית וינקר". דיווחי התנועה עצמם נדחקו לשוליים, ובצדק. שהרי כל ילד יכול לדקלם בעצמו את הפקק בגינות סחרוב ובכביש גהה, את "העומס ביציאה מאיילון צפונה ודרומה" בשעות הבוקר ואחר הצהריים. מה יש כאן "לדווח"? מדובר בנתוני קבע, אולי הסטטיים ביותר במדינה.

באופן אירוני, הג'י-פי-אס ותוכנות הניווט האחרות הגיעו לידי הנהגים בדיוק כאשר התנועה בכבישי הארץ נעצרה כמעט לגמרי: לא עוד פקקים בשעות מסוימות, או בעונות מסוימות - אלא סביב השעון.

וכך - רכונים אל המסכים הקטנים - יכולים כיום הנהגים לראות את עצמם ואת אחיהם לפקק באפליקציית ה"ווייז" בדמות בועות קטנות ועליזות, הנאגרות ומצטופפות כמו בכוס של בירה, או כמו זרעונים שנאגרו בחלציו של נזיר: זרימה אין, אבל מהירות גלישה יש ויש.

(מתוך ההיסטוריה הטרם-כתובה של הפקק הישראלי לדורותיו)

---

"איני יודע מה היה פה לפני שלושים שנה; אבל עכשיו, למרות כל החשבונות של קילומטרים ומילימטרים מרובעים, יש מקום רק לאמיגרציה מכאן ולא לאימיגרציה לכאן. ואמנם, כל ספינה וספינה מוציאה כוחות-עלומים מפה ומביאה תיירים ומתפללים. הארץ הקטנה הזאת - רבה בה העזובה, אבל לפי ערכה היא כבר מיושבה; כבר. אולי מחכה היא ארץ קטנה זו לאנשיה היא, לילידיה, שיהיו לאחרים, אבל אינה מחכה כלל לאנשים נוספים בעלמא. הארץ הקטנה הזאת, אמנם, חרבה, ענייה, הקולטורה שלה מגוחכת, ילידיה פראים למחצה, העומדים בראשה - עלוקות בשריוני-צבים, אבל מדבר שומם אינה".

(י.ח. ברנר - "מכאן ומכאן", 1911)

* * *

"אף אחד כבר לא הולך לשם: צפוף שם מדי".

(אימרה אורבנית אמריקאית, שמקורה שנוי במחלוקת)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ