חוק מס' 1 למראיין את ביבי: שלא תעז לדבר על השלום

בזמן שכולנו שמענו על הראיונות של נתניהו ואשתו ל"טיים" ולבילד", הסתתר לו ראיון צנוע מאת שיימוס פיילין-מן, מהעיתון "דיילי מוס אקזמינר"* באלסקה

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורון רוזנבלום

גם אני הייתי בארקדיה. או נכון יותר - בביזנטיון.

איך וכיצד הזדמן גם לעיתוננו הצנוע ולעבדכם הנאמן לנסוע לארץ הקודש שטופת השמש ולראיין שם את צאצאי המלכים דוד, שלמה ושלומציון? ובכן, זהו סיפור ארוך, שמעורבים בו חברים מהמפלגה הרפובליקאית, קרובת משפחה רחוקה בשם ינטה הלובביצ'ית, ושכני, הרברנד ת'נדרבולט, שראה את האור לפני כמה שנים בעת מפגש לא צפוי עם דוב גריזלי.

אבל לא אלאה אתכם בסיפור זה. רק אציין ששליחותי העיתונאית התאפשרה לאחר סינון קפדני ובירור מקיף, שהגיע דורות לאחור: הכל כדי לוודא שאיני נושא עמי ולו גן אחד של ביקורתיות, ספקנות או - אלוהים ישמור - "אנרכיזם" (כפי שמכונה שם הליברליזם).

התברר שאינני היחיד באקסקלוסיביות שהובטחה לי. זו ניתנה לעוד תריסר כלי תקשורת ברחבי העולם. וכאשר התכנסו - כמה עשרות כתבים - באכסדרת המלון הירושלמי, התברר שכולם עברו תהליך סינון דומה: תשאול מקיף, דרישה ל"חזרה כללית", כרטיס חבר במפלגה הרפובליקאית לאמריקאים שבחבורה - עם העדפה לחברי אגודת ג'ון בירץ' - אפילו בדיקת דם לגילוי נגיפי שמאלנות. ומספרים שמי שנחשד, רק על סמך ארשת פניו, באנרכיזם ואפילו ב"תמיכה בטרור" (כפי שמכנים שם את אי-התמיכה בסיפוח השטחים) - מופשט עד תחתוניו כבר בטרמינל. הלפטופ, העט וכן הקורטקס האסוציאטיבי של מוחו מפורקים לחתיכות ונסרקים במאיץ חלקיקים, לפני גירוש בחרפה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

- - - נקבע אפוא ראיון. ביום המיועד יצאו לקראתנו שניים מהחצרנים - איש רזה וממושקף בשם צביקה, ואיש גוץ וחביב למראה בשם נתן - והעניקו לנו תדריך אישי לקראת ההתוועדות. מתברר שמדובר בפרוצדורה לא פשוטה כלל. או כהנחייתו הקפדנית של צביקה: "אתם נכנסים אחד-אחד, אומרים מי אתם, משאירים בצנצנת פתק עם מספר הטלפון של המו"ל, קדים קידה קלה ופוסעים שני צעדים שמאלה.

"ושימו לב: אינכם מתחילים לדבר עד שלא פונים אליכם. אין להשמיע מילים אקזוטיות כמו 'פור פאבור'. לעולם אין להפנות את הגב. לעולם אין לחייך אלא כמענה לחיוך. לעולם אין ליזום לחיצת יד, אלא רק כמענה ליד מושטת בכפפה, ותוך כדי קידה. אין להתקרב לשררה יותר ממטר, אלא אם כן עברתם קודם דרך מנהרת החיטוי".

- "אני מציע לכם להתרוקן לפני הראיון", העיר כאן נתן, בחיוך של יודע-דבר.

- "אין לשאול שאלה לא צפויה שהתשובה עליה לא הוסכמה מראש עם המו"ל או הבעלים", אמר צביקה. וכאן השתתק והניף אצבע מאיימת. "וזכרו את הדבר החשוב מכל" המשיך, "לעולם - אבל לעולם, בשום הקשר, רמז או אסוציאציה - אל תזכירו את השלום!"

נתן חזר על דברי עמיתו, ורחש של חרדה עבר בין כל הנוכחים: "Don't Mention the Peace".

הפגישה התקיימה בשכונת מגורים, בחצרו של בית-אבן ישן, המשמש כאן "ארמון בקינגהם". ומעניין: בדומה לקרית הוותיקן, גם כאן מתאפיינים אנשי החצר והפמליה במיני פיסות אריג, בגדלים שונים, המונחות על ראשיהם. ארבעה מהם הקיפו אותי בשעה שהוליכוני דרך מגלה מתכות ומנהרת-קיטור אל החצר הזעירה, מוקפת החומה, שם ישבו הוד מעלתם.

עלי להתוודות: הוקסמתי. קודם כל - מבני הזוג המלאכותי עצמו: הגברת נתניהו נראית הרבה יותר צעירה מהמלכה אליזבת, ובעלה נראה הרבה פחות אנטישמי מאשר הנסיך פיליפ. ואמנם בראיון עצמו התחזק הרושם הזה. למעשה, נתניהו הוא אחד ממנהיגי העולם הבודדים כיום, אם לא היחיד, המצדד בכל לבו במדיניותה של ישראל.

מהראיון גם למדתי שהמצב בישראל הרבה יותר טוב כרגע מאשר בסוריה, בדרום סודן, בלוב או בדרום תל אביב, וגם התוצר הלאומי הגולמי שלה גבוה יותר. בישראל, כך למדתי, גם גורלם של השליטים מאיר-פנים: בהסתיים שלטונם הם אינם מושכבים על מיטה ומוכנסים לכלוב, או נחבטים כמו שניצלים ולבסוף נורים בראשם - אלא מתעשרים כמו קורח מהרצאות ועצות אודות התקופה שהסתיימה בכישלונם, ובהמשך הם חוזרים לשלטון כתקווה חדשה ורעננה. כל זאת במקרה שאינם מנסים לעשות שלום: במקרה זה הם נורים בגבם למוות במפתיע ובמהירות (ומכאן אפשר להבין את הפוביה שלהם מעצם המושג הזה).

ישראל היא מדינה בת מזל, כך למדתי: בעיית המסת הקרחונים, למשל, אינה מעסיקה אותה כלל. גם את רוב היערות הצליחה לברא ולדלל בצורה די מרשימה. עם זאת, יש מה לשפר, מסכים נתניהו: למשל, את העיתונות המקומית; לפחות זו שעדיין מצויה בידיים אנרכיסטיות ולא תמיד מפרסמת את התמונות הנכונות במיקום המתאים. התרשמתי שלפחות בתחום הזה הוא מתכוון לעשות גדולות ונצורות.

השיחה קולחת בנעימים, הקרח נשבר: כן, אומר נתניהו, ספר לקוראיך שבישראל יש תלתי-אופן המשמשים לרכיבה. ספר להם על "הנסיך וויליאם של חידוני התנ"ך"; על מנהיגים החוטאים במשחק כדורגל שובב עם פשוטי עם; על מנהיגים שהשכילו לבחור בהרכב גנטי וקואליציוני המאפשר להם לשלוט עד גיל מאה ויותר.

וכאן אירע הפיאסקו: למרות כל האזהרות, התרשמתי כל כך מחוסר הפורמליות ומהחביבות של מארחי, עד שהתרווחתי לרגע על מושבי ופלטתי מבלי משים שאלה על מדיניות הממשלה, עתיד המדינה ותהליך השלום.

"Don't Mention the Peace", צעק מישהו, ומישהו אחר זינק לעומתי, והעולם היטשטש סביבי.

יותר אינני זוכר. התעוררתי בסיפון התחתון של שוברת-קרח ישנה, שעשתה את דרכה מאנקוראג' צפונה.

*כולנו שמענו על הראיונות ל"טיים", ל"ואניטי פייר", ל"בילד" ועוד; אך מעטים שמו לב לכתבתו של שיימוס פיילין־מן, שפורסמה השבוע בעיתון נידח יחסית: "דיילי מוס אקזמינר", המופץ בקרב פועלי נפט באזור מפרץ פרודהו, אלסקה. אנו מביאים בזאת את תרגום הכתבה, עם כמה קיצורים נדרשים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ