כך השתלבנו בטבעות האולימפיות

שרת הספורט לימדה גם את הוועד האולימפי איך הודות לגמישות, חוצפה והרבה הרבה מוטיבציה הצליחה לעקוף את הגזירה כנגד “דקת הדומייה”

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורון רוזנבלום

“למרות כל הפניות מפרלמנטים וראשי מדינות, כולל אובמה, רומני, קלינטון - החליטו ראשי הוועד האולימפי לא לכבד את הבקשה הזאת ולא לעמוד דקת דומייה במהלך טקס הפתיחה. לכן אני חשבתי שראוי שאני את המחאה הזאת אעשה בשם מדינת ישראל. עשיתי את זה תוך קימה ביציע שרי הספורט. קמתי, הרכנתי ראש. ענדתי סרט שחור על זרוע שמאל שלי, וזה מאוד בלט. וזה היה מכוון, בדיוק כאשר ‏(נשיא הוועד האולימפי, ז’אק‏) רוג נשא את דבריו.

“היה ביציע צפוף מאוד, ומי שרצה לגשת אלי ולהגיד שהוא תמך - היה לו קשה מאוד מאוד להגיע. בכל זאת היו בודדים ביותר שהיו בסביבה שלי, שכן הביעו תמיכה. הזכרנו את טבח הי”א. הטבח הנורא שהיה. אתמול צעדה כאן גם המשלחת הסורית - ואף אחד לא השמיע פיפס אחד. שום דבר. נטבחים על ידי המשטר ואיש לא מצייץ ציוץ של מחאה. עולם כמנהגו נוהג, כאילו כלום. אז הכל כאן צביעות גדולה.

“כיוון שכאן שבת, ואני לא רוצה לחלל שבת באירוע מהסוג הזה, וגם תשעה באב, אז אני הלכתי במהלך הבוקר למקום היחיד שהוא כאן במרחק הליכה, וזה המתחם של השחייה. לצערנו הם לא הצליחו להעפיל לגמר, וחבל שכך - מחר בלילה אני כבר חוזרת לארץ, ואחזור לכאן שוב לאזכרה לי”א, שתתקיים בשגרירות בשישה באוגוסט”.

הטקסט שלעיל הוא תמליל ראיון שהעניקה שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, לאחת מתוכניות האקטואליה ברדיו בתחילת השבוע. ולא היה טעם להיטפל אליו אלמלא ביטא - כמעט בתום לב - משהו מהמנטליות השלטת כיום בישראל: מנטליות בעל־הגאווה המתריס, הנושא על גבו את חטוטרת הקורבן, והרואה בטקס ובסמל את חזות הכל.

“דקת הדומייה” - נפילתה של המתעמלת ולריה מקסיוטה מעל הקורה? הפסדה של שחר פאר לשרפובה? הג’ודאי שהודח בסיבוב הראשון? השחיינים שלפחות לא טבעו בבריכה? כל אלה הן זוטות טפלות. נציגתנו האמיתית, האותנטית והחשובה ביותר באולימפיאדה היא “דקת הדומייה” לזכר קורבנות הפיגוע באולימפיאדת מינכן; דקה, שלצערנו - למרות כל המאמצים המפרכים, למרות כל מה שהושקע בה במשך שנים על שנים - לא רק שלא העפילה אפילו לטקס הפתיחה, אלא גם לא הוכרה כאחד הענפים הרשמיים של האולימפיאדה.

שרת הספורט, שבשנות כהונתה הארוכות כבר זכתה לחזק את ידיהם של כמה וכמה ספורטאים ואף לסייע להם להצטלם כשעמדו על הפודיום - מתארת כאן את מעלליה ההירואיים באולימפיאדה: איך הודות לגמישות, חוצפה והרבה הרבה מוטיבציה הצליחה לעקוף את גזירת השמד שהוציא פריץ גוי כנגד “דקת הדומייה”; דקה, שבחלוף השנים נעשתה חשובה לדידנו יותר מכל התחרויות וההתמודדויות. כמעט כמו פולארד. כמעט כמו ההכרה בנו כמדינתו של העם היהודי.

“למרות כל הפניות מפרלמנטים” - סירובו של הוועד האולימפי לאזכר בצורה כלשהי את הפיגוע במינכן הוא אכן תמוה ומרגיז, אך יש משהו משפיל ופתטי בעצם המאמץ השתדלני לכפות על שועי עולם מנהגי אבלות טקסיים, אשר רק מבליטים את מסכנותנו ואת קורבניותנו, במקום את כוחנו והצטיינותנו. זוכרים את המערכון הקלאסי של “החמישייה הקאמרית”, שבו שתדלן ישראלי מנסה לקושש הנחות מהשופט בתחרות ספורט בתואנה ש”העם היהודי סבל מספיק”? מאז התקדמנו: נואשנו מלבקש מהעולם העוין הנחות והקלות עבור הספורטאים החיים. עכשיו מה בסך הכל מבקשים מהעולם? מניין ל"קדיש". וגם לזה מסרבים.

“עשיתי את זה תוך קימה” - כמתמודדת היחידה בענף, וכיאה למי שכבר צברה ותק לא מבוטל בתפקיד שרת הספורט - אין תמה שהנראטיב של לבנת נעשה דומה לזה של הספורטאים עצמם, בתארם את הישגם או את כישלונם: איך קמה, איך הרכינה ראש, איך ענדה סרט, איך הרגישה תחושת שליחות ‏(והשוו עם המתעמלת ולריה מקסיוטה: “עבדתי מאוד קשה, ונתתי את הכל, אבל זה לא הלך”; או הטניסאית שחר פאר: “נלחמתי עד הרגע האחרון, אבל זה לא הלך”‏).
אך בניגוד לספורטאינו, תבוסה של ממש אין כאן, אלא הירואיות צרופה: מול נבחרת ישראל נשא נשיא הוועד האולימפי את עיניו, והיא השפילה את מבטה.

“עולם כמנהגו נוהג... הכל כאן צביעות גדולה” - כיאה וכיאות לשרה בממשלת נתניהו, לפנינו טקסט שממש נהנה להתפלש בתחושת הניכור, במרירות מול עולם ומלואו, בצדקנות נוזפנית, בהיבדלות־מדעת גם באירוע שמטרתו אחווה ושיתוף. שהרי יש “העולם” הצבוע, האנטישמי, ויש “אנחנו” ‏(ומה כאן ה”צביעות”, בעצם? שלא הכריזו דקת דומייה לזכר ההרוגים בסוריה? שלא קמו והריעו להחלטת השופט אדמונד לוי שהשטחים אינם כבושים?‏).

“כיון שכאן שבת... לא רציתי לחלל שבת.. וגם תשעה באב” - מצווה גוררת מצווה. שכן לא רק יהודיה גאה לפנינו, אלא צדקת גמורה, “שומרת שאבעס”, או אם לצטט את האחים כהן, “שומרת פאקינג שאבעס”. שלא כמנהגה בארץ. “אני הלכתי במהלך הבוקר למקום היחיד שהוא כאן במרחק הליכה”, מספרת שרת הספורט, בהדגשה חוזרת ונשנית של הפועל ה.ל.ך - גם כדי שהדתיים בליכוד ישמעו, ואולי גם כמחווה להלך הוותיק שאול לדני.

“הם לא הצליחו” - כאשר מפסידים - זה “הם”; כאשר מנצחים - זה “אנחנו”.


“ואחזור לכאן שוב, לאזכרה” - והם עוד חשבו שהם ניצחו; שהצליחו להדיח את “דקת הדומייה”; למחוק ולאיין את הנחמה היחידה שעוד נשארה לנו, ואשר עוד נסיעה בצדה. אבל הם עוד לא יודעים עם מי להם עסק. דקת הדומייה עוד תשוב, ובגדול.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ