בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דע מה שתשיב למחרחר מלחמת הברירה הבאה

192תגובות

“מנהיג הנתקף בקדחת המלחמה צריך לדעת, שברגע שניתן האות - הוא כבר אינו אדונה של מדיניות, אלא עבד נרצע לאירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים” ‏(ווינסטון צ’רצ’יל‏)

מה עושים מול מחרחר המלחמה השכלתן, התיאורטיקן הברוטליסט, הזורע, משקה ומגדל קונספציות כאילו היו דובדבנים? האם באמת נגזר עלינו להנהן בשתיקה מול פעלולי הגיונו הפתלתל, השיכור מתבונת־עצמו? לשאת באורך רוח חצי רציונל אכזר, אבני מרגמותיו האנליטיות - או חמוש לצאת מול ים הטיעונים, למרוד וקץ לשים להם?
למי שעוד מאמין באופציית השכנוע, הנה כמה כלי־עזר הסברתיים:

שלב ראשון - זהה את הקונספציה

קונספציה היא כמו חלום, בעיקר כאשר היא מוטעית: אפשר לדעת שהיא היתה כזו רק לאחר שמתעוררים ממנה, לרוב בחבטה קשה; ואז הכל משתוממים: איך יכולנו לדבוק ככה בשטות כזו? אבל כשהיא "אמת לשעתה" - היא נדמית כברירת המחדל היחידה של ההיגיון הטהור.

לפיכך, בעומדך מול קונספציה - למד קודם כל לזהותה. סימן ההיכר הבולט ביותר שלה הוא נחרצותה והתנסחותה כמין אקסיומה מתמטית, שאין עליה עוררין: “ישראל לא יכולה להתקיים עם איראן גרעינית”; “בנושאים החיוניים לביטחוננו, לא נוכל להפקיד את האחריות על גורלנו בידי אחרים”; “גרעין איראני פירושו שואה שנייה” ‏(והשווה עם: “סאדאת לא יעז לתקוף”; “הכיבוש נאור וטוב לפלסטינים”; “לעיראק יש נשק השמדה המוני”‏).

רק לאחר זיהוי הקונספציה ככזו, ובטרם תיגש לסעיפיה הספציפיים - ערער קודם כל על עצם קיומה הזחוח באמצעות הכלי העדין, הקרוי ספקנות. שאל - גם את עצמך: “האמנם”? ו”מי אומר”? ו”מניין לך?” ו”אולי לא?”

כייל את הקונספטואל

אחת ממשוגותיה הזדוניות ביותר של הקונספציה היא היותה כביכול “יצוקה בבטון”, ומיוצגת על ידי אישים הנחשבים אורים ותומים, “אנליטים” ו”רציונליסטים” כמעט עד גבול המיסטיקה. בעומדך בפני קונספטואל זחוח ובוטח שכזה - רענן אפוא את זיכרונך ושאל: מה בעצם הרקורד שלו, ככזה? האם צדק בעבר? האם לא תיעתע וקפץ לקונספציה אחרת מיד כשקודמתה הופרכה? וכי לא התנבא ש”זהו שחר של יום חדש”, או ש”מנוסתם של תושבי דרום לבנון מהתקפותינו תגרום לכך שהם יקיאו מתוכם את החיזבאללה”?

הזכר לעצמך: האיש טעה במרבית ניתוחיו; אבל רק הודות לכך שמדובר בפתולוג, ולא בכירורג - אין מי שיתלונן.

זקוף את האוזן מול צירופי מילים כמו “קיומי”, “יש רגעים בחייה של אומה”, “חרב חדה מונחת על צווארנו”, “חבל הריין”, “1936”

- התייחס למילים אלה כאל תמרורים מהבהבים על פי התהום, ודע שבן שיחך נכנס בזה הרגע לטראנס קונספטואלי, לתחושת שליחות משיחית בלתי הפיכה. כעת, כאשר תאוות המלחמה כבר מכרכשת במעיו וטראומת השואה מבעבעת במוחו - הוא מוכן להקריב אותך ואת המדינה במלחמה אזורית, כדי להצילכם מהיטלר.

מבחינתך - אין טעם להשיב. קום, התנצל בחיפזון, ואמור שאתה חייב לרוץ לחדש את הדרכון, או להכין קופסאות שימורים לחמש השנים הבאות.

פקפק ביכולתו להבין ואף לחזות התנהגותם ותגובותיהם של בני אדם, בשעה שעד כה הוכיח היעדר מוחלט של אינטליגנציה רגשית, קשב או הבנת הבריות. שאל: “עם רקורד נורא כזה בהבנת ובניהול האנשים הקרובים אליך ביותר - מאיפה היומרה לחזות את התנהגותם של מנהיגים ועמים שלמים?”

“אם נצליח לעכב את תוכנית הגרעין בשש־שמונה־עשר שנים, בסופו של דבר הצירוף של כל המרכיבים הללו יגביר מאוד את הסיכוי שהמשטר ייפול לפני שאיראן תהפוך לגרעינית”

האמנם? צחק צחוק יבש, ושאל: ומי אומר שהמשטר ייפול בעוד עשר שנים, עם או בלי פצצה? ומניין לנו שכל המרכיבים דלעיל “יצטרפו”? נסה לשעשע את בן שיחך במשל אודות אדם שניצב בפני הברירה: לתת לשעון לתקתק, או לפרק אותו לגורמים עם סבירות די נמוכה שיצליח להרכיבו מחדש ולגרום לו לתקתק. התכונן למבט בוהה.

“אם איראן תהיה גרעינית, כל דבר כאן יהיה אחר. כל דבר. אנחנו נעבור למצב קיום אחר”

השב: אם כבר עכשיו יש מלחמה של מאה שנה, המתלקחת במחזוריות מתקצרת והולכת; אם כבר עכשיו ישראל היא גטו נצור, הנתון לזריעת אימה קיומית; אם כבר עכשיו ננטשו לעד חלומות השלום והנורמליזציה של הקיום - מה כבר משמעותו של “מצב קיום אחר”? היעדר היכולת להמשיך ליזום מלחמות ולצאת למבצעים? אילוץ להתנהלות מדינית בוגרת? שמא ענווה מסוימת? אמור, לתדהמתו של בן שיחך: “מצב קיום אחר? הממ... שווה לבדוק”.

“ישראל היא מדינה של פצצה אחת. די בפצצה אחת כדי לסיים את הסיפור הציוני”

השב: “גם בהנחה שאיראן שואפת להתגרען אך ורק כדי להשמיד את ישראל, ובהנחה שאכן תעשה זאת ביום בהיר אחד סתם-ככה להנאתה (רגע, אולי כי אתה היית עושה זאת אילו היית במקומם?), אפילו במחיר הכחדת פלסטין והתאבדותה־שלה - אתה יודע מה? תן לי לקחת את הסיכון. מבחינתי עדיף להיהרג במהלומה אפוקליפטית אחת, שיש לה סיכוי זעיר להתרחש, מאשר לדמם למוות אט־אט בין החורבות במלחמת־דת אינסופית, אשר התרחשותה היא ודאית”.

בנקודה זו אל תחשוש ממבטי הבוז של בן שיחך. רוב הסיכויים הם שהוא בכלל לא הקשיב לך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו