שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השתקפויות

סוג של צנטריפוגה

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

- אני מבין שמגיע לנו מזל טוב.

- על מה?

- על כך שעברנו את אוגוסט בשלום. ברכותי.

- אל יתהלל חוגר כמפתח. חכה. ראשית, נשארו עוד כמה שעות. ומי כמונו יודע מה המשמעות של “כמה שעות” באזור כמו שלנו; שנית - אחרי אוגוסט מגיע ספטמבר. והמבין יבין.

- יבין מה?

- יבין מה משמעות “ספטמבר” באזור כמו שלנו. שלא לדבר על אוקטובר. ועל נובמבר אפילו לי לא בא לדבר.

- עד כדי כך הם נחושים, מקס ומוריץ?

- אין לך מושג עד כמה. השניים לא ינוחו ולא ישקטו עד שיגשימו את חזונם האפוקליפטי. כל ניסיונות השכנוע רק מבצרים אותם עוד יותר בעמדותיהם. העניין כבר חרג מגבול הרציונלי.

- אבל מה עם העולם, עם הלחץ האמריקאי, עם האופוזיציה מבית, עם המשמעות של המעשה? מה, שום דבר לא משפיע על הצמד־חמד?

- זה מחליק להם על הגב כמו טיפת מים על גב של ברווז, אם לצטט את רפול. הם נחושים, מקובעים. זה כבר עניין של כבוד אישי. מבחינתם הרכבת כבר יצאה מהתחנה. ואגב, גם זאת שבאה מולה.

- אז אולי בכל זאת מדובר במלחמה פסיכולוגית? בשאלה מי יבלום ראשון?

- בהחלט. מלחמה פסיכולוגית, שבה ייהרגו לא יותר מ–500 איש. השאר ייהרגו במלחמה הרגילה.

- זה מזכיר לי...

איור: ערן וולקובסקי

- בדיוק. את ג’ורג’ סי. סקוט כגנרל באק טרגידסון בסרט “דוקטור סטריינג’לאב". איך זה הולך שם? “אנחנו מתקרבים לרגע האמת - הן לגבינו כבני אדם והן לגבי חיי האומה. האמת היא לא תמיד דבר נעים. אבל הכרחי עכשיו לעשות את הבחירה - לבחור בין שתי סביבות פוסט מלחמתיות: אמנם שתיהן מצערות, אבל בכל זאת ניתנות לבידול זו מזו. באחת, 20 מיליון הרוגים, ובשנייה 150 מיליון... אדוני הנשיא, לא אמרתי ששערה משערות ראשנו לא תזוז (במקרה של התקפה מצדנו); אבל אני אומר: עשרה עד 20 מיליון הרוגים, גג! בכפוף להתפתחויות בשטח”.

- ובמקרה שלנו, אני מבין, שתי “הסביבות הפוסט מלחמתיות”, “המצערות אך הניתנות לבידול”, הן: או שואה ניאו־נאצית גרעינית, או מלחמה איסלאמית של מאה שנה.

- גג! בכפוף, כמובן, להתפתחויות בשטח.

- אבל מדובר בשני מקבלי החלטות בלבד, מול עולם ומלואו. מה, אין כוח שיעצור ריצת אמוק של שני אנשים?

- אי אפשר. האחד קושש לעצמו רוב פרלמנטרי, השני נבחר על ידי כוחות עליונים. כל מי שניצב בדרכם נרמס, מושתק ביד ברזל של השלטון ונאמניו הפנאטים. תראה מה קרה ל”אלדר סטייטסמן” המכובד שקרא למתינות - הם התנפלו עליו כמו להקת כלבים, קרעו אותו כדג.

- אבל מה רפסנג’אני כבר יכול היה לעשות מול חמינאי ואחמדינג’אד?

- מי דיבר על רפסנג’אני? אני מדבר על שמעון פרס.

- סלח לי. אבל עם כל הכבוד לכישוריו ולכושרו - כמה השפעה כבר יכולה להיות לו על חמינאי ואחמדינג’אד?

- אני מדבר על אהוד ברק ובנימין נתניהו. אגב, כל מי שראה אותם מצולמים יחדיו באותן חולצות שחורות, באותם משקפי שמש, באותה תנוחה - עם ידיים על המותן - לא יכול היה שלא להיזכר ב”טונטון מקוט”: שחורי־החולצה והמשקפיים, אנשי המשטרה החשאית של “פאפא דוק” בהאיטי. גם הללו עשו הכל כדי להטיל מורא, להיחשב לבעלי כוחות של וודו.

- אבל לא נראה שהכישוף הזה עובד. אחרת הם לא היו רצים להתרפס בפני כוהן הדת המזוקן, שחור הגלימה.

- שמע, ככה זה במזרח התיכון: בקצה כל אביב ושחר של יום חדש יושב איש בגלימה שחורה וזקן לבן - פוסק את פסוקו ומוריד על כולם את השאלטר. ככה זה עובד בתיאוקרטיות, יהיו איסלאמיות או יהודיות. אפשר לומר שבמזרח התיכון של היום מי שאינו מאמין בקללות, תפילות ומלחמת גוג־ומגוג אינו ריאל־פוליטי.

- ועל חופש דיבור, הומור, פתיחות, שוויון - אין מה לדבר, אה?

- תשכחו מזה, כל הנכנסים בשערי אזורנו. גם מתחת למעונבים ולכאילו מערביים שבהם מסתתרים מלכי מדבר שיכורי כוח. רק תראה מה הדבר הראשון שהבן אדם עושה בהגיעו לשלטון: לא שלום, לא רווחה, לא עתיד - אלא השתלטות על התקשורת. פה העליבו אותו, פה עשו תחקיר. על כן הוא מסתער על העיתונים האופוזיציוניים כדי לחסלם, ממנה עורכים ומעצב עיתונים שישרתו אותו ואת תעמולתו. הוא מציף את הרחובות בעיתון שלו כדי לחנוק את כל האחרים, משתלט על השידור הציבורי ומתאנה בגלוי לערוץ הטלוויזיה היחיד שעוד שומר על איזו רוח חופשית.

- ברור, נו. הרי את כל הקריירה שלו הוא חייב לכוחות הפונדמנטליסטיים שהעלו אותו. וכמובן לאיש הקזינו, שדלסון.

- רגע, אתה מדבר על מורסי, או על נתניהו?

- Whatever, Nevermind... בכל אופן, אני כבר עכשיו מתגעגע לסביבה הפוסט מלחמתית של המלחמה הקודמת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ