בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פטריוטים יהודים מפורסמים

מבחר, לקראת החגים

47תגובות

 

“בעיקר כיהודי”: גבורתו של אלי ישי

איש היה בישראל, אלי ישי שמו. נאה היה, צדיק היה, בעל סבר היה. מהדר בלבושו, זקנו עשוי בקפידה, מנעליו משובחים, ואפילו למשקפיו שיגר זה מכבר גט כריתות. אדיר במלוכה היה, הדור כהלכה. שר ושוע היה, ואת תפקידו זה מילא עד כלות. ודוק: לא “שר פנים” של אותה ארץ זוטרתא שהקימו הציונים, אלא ראה את עצמו שר פנימו ותוכו של העם היהודי עצמו.

ויהי היום, והוא יושב פתח רכב השרד שלו, ושמועה נוראה הגיעתהו ממדינות הים: אשמדאי, שלבש דמות של שופט ופוסק, גזר גזירה נוראה בארץ גרמניא כנגד ברית אברהם אבינו. ומעשה שהיה ברופא רשע אחד, מסתמא ערל שבערלים, שקרא למשפט את הרב גולדבערג בעיר הוף שבמדינת בוואריה, בעוון “פגיעה גופנית” ביילוד. שכן פסק כבר בית המשפט בקלן, כי מילת ילדים אינה חוקית ומהווה פגיעה בגוף.

שמע זאת אלי ישי ויחרד מאוד. ובהרגישו כאילו כל נטל גורלו של עמישראל הוטל על כתפיו הצרות, נטל קולמוס וכתב בעיים רוחו את זה הפתשגן, יען כי פיעמה בו רוח אלוהים:

“לכבוד הקאנצלרית מרקל. כסגן ראש ממשלת ישראל, כשר הפנים וכיו”ר המפלגה הדתית הגדולה ביותר, אך בעיקר כיהודי, אני פונה אלייך בבקשה... ברית המילה היא מן המצוות החשובות ביותר לעם היהודי. אל תיתנו ליהודים הגרים במדינתכם לבחור בין שמירה על החוק המקומי לבין הציווי האלוהי!... אל תיתנו להם לבחור בין יהדותם לאזרחותם ואל תמנעו מהם לשלב את שניהם יחדיו!”

כבר בערבו של אותו יום נקש יונקר צעיר בעקביו, ומסר לקאנצלרית מרקל את האיגרת. וכאשר קראה את דבר הכתוב, נפלו עליה אימתה ופחד: הנה צו אלוהי הקורא לה שלא להימנע מלשלוח ידה אל המאכלת. ומיהו הזועק? לא רק סגן ראש ממשלת ישראל, ולא רק כשר הפנים, ולא רק כיו”ר המפלגה הדתית הגדולה בישראל - אלא “בעיקר כיהודי”...

התחלחלה אותה גוֹיה מובהקת, וכמו אנשי נינווה בשעתם כבר עמדה להכריז צום, להתכסות בשק ואפר, ולא רק לבטל את הגזירה, אלא להתגייר ולעבור מילה בעצמה. אלא מאי? שראשי קהילת יהודי גרמניא קצפו דווקא על התערבותו של אלי ישי, לאמור: “השר ישי לא חשב להתעדכן בפרטים... זוהי דוגמה שלא נראתה כמוה להתערבות בנושאים דתיים ופוליטיים של קהילה יהודית עצמאית מחוץ לישראל”...

חרה אפו של אלי ישי, ויען בפתשגן נוסף: “עניין ברית המילה זה לא עניין של קבילה אחת. אמשיך לפעול למען העם היהודי!”

ופירשו חכמים: “רק לי ולמפלגתי מותר לדבר בעיקר כיהודי”.

מעשה צדיקים, או אגדת ר’ ישראל כץ

מעשה ביהודי בשם ישראל כץ - ברייה לא צנומה ולא ביישנית, שהתמנתה למיניסטר ממשלתי, למי שסלילת דרכים ופריצתם הם עבורו לא רק תחום־עיסוק, אלא גם ייעוד אישי. והנה, בהגיע חודש הרחמים, שבו מתמלאת נפש היהודי בחיל ורעדה, נגלו לו, לאותו שוע עב, שני חזיונות: באחד הוא ניצב מול ישיש לבן זקן, המעיין בספרי החשבונות של האדם, ודן אותו לכף זכות ולכף חובה; בשני הוא עמד למשפטם ולבחירתם של חברי מפלגתו - שורות שורות של חובשי כיפות. בשני החזיונות כאחד הוא היה אמור לחלות את פני שופטיו, להתגאות במצוות שבהן הידר במהלך השנה.

היה אותו יהודי מתחבט ותוהה בינו לבין עצמו, במה יבוא לפני קונו ולפני קוניו: רכבת לשכם, למתנחלים בלבד? זו טרם נסללה. דרך־מלך העושה קפנדריה סביב הערביאים? זו כבר קיימת ואין בכך רבותא. בעודו מתהפך על משכבו נגלה אליו בחלום עבדקן לבוש גלימה שעיניו נוהרות, אשר רק מילה אחת התמלטה מפיו: “אופניים”.

התעורר היהודי, ומיד עם צאת החמה הרעים בטלפון באוזניו של ראש העיר תל אביב:

“האופניים!” אמר.

“מה איתם?” שאל ראש העיר בקול חלוד.

“חילול קדושת החג”, סח היהודי.

“מה חילול? הרי בעירנו נודע יום כיפור ממילא כחג האופניים - מאות ואלפים מהם, זה שנים!”

התבלעה לשונו של אותו שוע. “אז... אז רק לא ירוקים”, השיב לאחר היסוס מה, “רק לא ירוקים: לא ביום הקדוש ביותר ליהדות”.

ומספרים שאותו קשיש פלאי, שנגלה בחלום, היה הנביא הגלעדי.

נס התשעה - על ט’ מחשבי קִצין שזירזו את אחרית הימים: נס, חוטובלי, קרא, גמליאל, אלקין, לוין, שאמה, רגב ואקוניס

מלך היה בירושלים, זמן לא רב לפני החורבן. והיו נתיניו וצמיתיו ואנשי חצרו מחַלים את פניו וסוגדים לו סגידה יתרה בכל אשר יפנה, אם יימין או ישמיל, אם ייסוב לאחור או יעמוד במקומו; והיו מתרפסים לפניו כעבדים נרצעים, לאמור “אהבתי את אדוני”; והיו לוחכים את מדרך צעדיו, ואורבים זקורי אוזניים כדי לנשוך כל יריב של אדונם, רק לפי שריקה או בדל רמז.

ביקשו הנלבבים להדר במצווה. באו לפלטין של אותו מלך ובידם מגילת קלף חתומה, בה נאמר: “אנו, חברי הכנסת מסיעת הליכוד, מביעים אמון מלא בדרך שבה תתקבל ההכרעה בסוגיה האיראנית, ובטוחים שכל החלטה שתתקבל היא מתוך ראיה אחראית. בימים אלה, כאשר גורמים פוליטיים ובעלי שאיפות פוליטיות מנהלים מסע אדיר שמערער על שיקול דעתך, ראינו לנכון להעלות על הכתב את תמיכתנו הבלתי מסויגת”.

אמר להם המלך: “אבל טרם החלטתי”. השיבו: “גם בכך תומכים אנו”. ענה: “אבל ייתכן שתיפול הכרעה שבה אחזור בי מאי־ההחלטה”. השיבו: “גם בזאת אנו מביעים אמון מלא”. חד להם: “אמון מלא במה, בעצם? ספרו נא לי, כדי שגם אני אתמוך”.

יצתה בת קול - וחזרה בה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו