שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אנתולוגיה קטנה של עיתונים ועיתונות


לאחינו הדוויים, ולכל אוהבי רשרוש הנייר, ברגשי השתתפות

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

"אילו ניתן בידי להחליט אם תהיה לנו ממשלה בלי עיתונים, או עיתונים בלי ממשלה - אעדיף בלי היסוס את האפשרות השנייה”.

‏(תומס ג’פרסון, מהאבות המייסדים של ארצות הברית‏)



בניין המערכת של “קנזס סיטי סטאר” ניצב בגראנד אווניו, בין הרחובות 18 ו–20. שלוש קומות עשויות לבנים, שהשתרעו על פני בלוק שלם. הדבר המרשים ביותר בעיניו של ארנסט, בשעה שיצא מהמעלית לקומה השנייה, היה אולם עצום, הומה מתקתוק מכונות כתיבה, סואן מעשרות כתבים, משכתבים, בעלי טורים, עורכים ומבקרים. שולחנות מרוטים היו מגובבים שורות שורות. לא היו תאים, חדרים ומחיצות; ושמש אוקטובר, שבקעה בקושי מבעד לחלונות המאובקים, האירה את כולם במידה שווה...


היה שם גם “ספר הסגנון”, שאותו היו אמורים הכתבים לשנן: “השתמש במשפטים קצרים. השתמש בפסקאות ראשונות קצרות. השתמש באנגלית נמרצת, בלי לשכוח לחתור לזרימה חלקה. היה חיובי, לא שלילי”. 


־ ־ ־ לעבוד בעיתון, משמעו היה “ללמוד לכתוב משפט חיווי פשוט, דבר שיכול להועיל לכל אחד”, כפי שהעיד לימים בראיון ל”פאריס ריוויו”.

(קרלוס בייקר, “ארנסט המינגוויי, סיפור חיים”‏)


איור: ערן וולקובסקי

תגיב בן מותן, הנמרץ והפעיל מבין טוקבקיסטי חצר־המלוכה, לא ידע את נפשו מרוב עליצות כאשר שמע שעיתון גדול אחד עומד להיסגר, עיתון שני מתנודד ונלחם על חייו, וערוץ הטלוויזיה היחיד שבו צפה באדיקות - גם הוא עומד להתפוגג.


־ “חחחחחח...! איזה כיף!” - מיהר לכתוב בשולי הידיעה, שהתפרסמה באתר של אותו עיתון נתון־בקשיים עצמו - “חחחח.... זו הבשורה הטובה ביותר ששמעתי זה המון זמן!”


הוא עשה “אנטר” ושיגר לחלל את פסוקו. מסופק, מלא נחת מיצירה שעלתה יפה, ניגש להכין לעצמו קפה במטבח, אבל פתאום נזכר ששכח להוסיף משהו.


הוא נפנה אפוא וחזר למחשב, נכנס לאתר, נהנה לראות שתגובתו כבר נכנסה. הוא השקיף בקצת קנאת סופרים על התגובות האחרות שהשתרכו בשולי הידיעה ברוב ששון, כמו נחיל נמלים על פגר של חרק: “ככה זה שכותבים נגד ביבי! רק ביבי! ביבי!” ... “יום שמחה היום לעמישראל. כן יאבדו כל אויבך, השם וביבי! שעיה מברוקלין”... “מגיע לכם, נבלות ופשיסטו־חמאסניקים. שתיקברו כולכם קבורת חמור”... “טיפשים - העתיד שייך רק לטוקבקיסטים ולישראל היום!”


בן־מותן - כפסנתרן אסייתי מיומן בתחרות רובינשטיין - הרים זרועות, שלף אצבעות, ותיקתק עתה טוקבק משודרג, דמוי אטיוד, עליו חתם כ”סתם יהודי”: “יום זה עשה אדוני, נגילה ונשמחה בו - היום בו הסמול נסגר והולך קיבינימט”.


אחר כך חזר ושתה את הקפה, כשהוא מעיין בפיזור נפש בעיתון, שאת המינוי עליו הפסיק כבר 1,482 פעמים ‏(או לפחות הודיע על כך חגיגית בתגובותיו‏). ובעודו מתגלח הרהר במשימתו הבאה - לרקוד על קברו של העיתון השני, שאו־טו־טו הולך להיסגר. בפרץ השראה עלתה בו השורה: “מי שרקד בהתנתקות - מגיע לו שירקדו על קברו כאשר נחתך לו צינור החמצן!”


הוא שטף אפוא את מכשיר הגילוח, ניגב את פניו וידיו, ניגש שוב למחשב, הפעם לנייד, פתח את האתר של העיתון השני, אצבעותיו כבר נחו על המקלדת - אלפרד ברנדל לפני ביצוע פנטזיית “הנודד” של שוברט לא נראה מרוכז יותר ממנו. אבל מה זה? האתר לא עולה!


הוא ריפרש את הדף. לא עזר. באסה. אולי משהו בשרת. אולי יכבה וידליק מחדש את הראוטר. ניסה. לא עזר. הוא ניסה להיכנס לאתר של העיתון הראשון, זה הנתון־בקשיים, וגם שם נתקל בקשיי התחברות.


רק בדף החדשות הטובות של אתר הרב קוגל זצ”ל ראה לבסוף את הידיעה; הידיעה בה”א הידיעה; הידיעה, שבשוליה כבר היו תלויים מאות טוקבקים עולצים - מאלה המוציאים לתגיב את המילים מהפה, ומייתרים בכך את קיומו־שלו: מתברר שהעיתונים המדוברים נסגרו. קרסו, כרעו, נפלו. 


התפוגגו להם. מהיום למחר. הם - ואתריהם, וידיעותיהם הלא־משובבות, ותמונות העולם הלא־מחמיאות שהציגו, ומאמריהם הדעתניים, המעצבנים, מגרי המחשבה, מטלטלי ההסכמה הכללית, אשר על זנבם - כמו על עגלה של אלטע זאכן - אפשר היה להיתלות בצהלת־פרחחים.


כל זה נעלם. פג. נמוג. אצבעותיו של תגיב בן־מותן נעו באוויר, כמנסות להיאחז באיזה זיז שהתפורר פתאום. על מה ומי “יגיב”? ואיפה? ראשו הסתחרר כמו מול תהום. במותניו אחז פתאום כאב־צינה מוזר, ערירי.

(מאגדות החורבן‏)


כאשר שלווה ירדה על העיר ואיש לא נרצח או נשדד, הרסט היה יורד למשרד כשאכזבה שפוכה על פניו. ־ ־ ־ אחד מעורכיו ב”אקזמינר” של סן פרנסיסקו הסביר פעם לכתבת חדשה - נערת־מקהלה אדומת־שיער שנתקעה בעיר - את תמצית שיטת הרסט: “יש מפעיל קרונית אחד בקו של רחוב פואל. הוא מוציא את הקרונית בשלוש בבוקר. ובשעה שהוא מחכה שהאיתות יתחלף - הוא פותח את עיתון הבוקר. תחשבי עליו בשעה שאת כותבת סיפור. אל תכתבי שורה אחת שהוא לא יבין ולא יקרא”.

(וו.א. סוואנברג, “האזרח הרסט” - ביוגרפיה על איל העיתונות הצהובה, וויליאם רנדולף הרסט‏)


כמו פתותי שלג טהור מהשמים יירדו עלינו עוד מעט עיתוני הבוקר - מלאים במהפכות, מלחמות, תאונות דרכים ומעשי פשע. אם לא קרתה תאונה למחלק־העיתונים עצמו.

(חנוך לוין, “חפץ”‏)


הקוראת הנאמנה ביותר של העיתון, אורנלה דה מוטרקי, צעדה נמרצות לעבר המערכת כדי לדרוש שסגירתו תישקל מחדש. אך היא הגיעה מאוחר מדי... המקום נראה כרדוף־רוחות. שולחנות נטושים וכבלים המוליכים לשום מקום, מדפסות מחשבים שבורות, כיסאות מתגלגלים נכים. היא נעצרה ליד שולחן הדסק, המכוסה עדיין בדפי־הגהה מקושקשים ומהדורות ישנות. פעם הכיל החדר הזה את העולם כולו. היום הוא מכיל רק פסולת.


העיתון - אותו דיווח יומיומי על הכסילות ועל התבונה של הבריות - מעולם לא החמיץ פגישה. עתה הוא נעלם.

(תום רקמן, “עד סגירת הגיליון”‏)

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ