בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פֶטיש, מסמר

המשקפת שמנהיגינו רצים להצטלם איתה, הערגה להשתתפות נציגים ממלכתיים בהלוויות וסתם ולמר שלום בבית הלבן; כמה קיבעונות שנתקעו בנו כמו מסמרים בלי ראש

58תגובות

המשקפת

לפני זמן מה נערך תרגיל צה”לי גדול, שהשיג את כל יעדיו: ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל צולמו בשיאו כשהם צופים מבעד משקפות.

תשאלו: אלה היעדים? להצטלם עם משקפת? ומה עם “המוכנות”? “ההרתעה”? אימון הכוחות? ובכן, מקומם של אלה במקומם מונח. אבל “מוכנות”, “הרתעה” ואימון אי אפשר לצלם. אבל כאשר בכיר־מאוד, מרמטכ”ל ומעלה, מצולם כשהוא משקיף מבעד משקפת - הושגה למעשה מטרת התרגיל: להודיענו כי יש צופה לבית ישראל.

רוה”מ או שר הביטחון רואה את מה שהוא רואה - ואוהב את מה שהוא רואה, ויוצא מחוזק. המוכנות וההרתעה, האומץ וההקרבה, משתקפים ברשתית עיניו, ומשם מועברים ברצפטורים למוחו ויוצרים - לפחות במתבונן בתצלומו - את “תחושת הביטחון” ‏(להבדיל מהביטחון עצמו‏).

אבל מה הם רואים שם, מבעד למשקפת? האמת היא: שום דבר. עד שהשר או ראש הממשלה מכוונים את העדשות לעבר טנק שועט באופק, הטנק כבר ממילא אינו שם; וגם אם הוא נראה קרוב ב–50 מטר, אז מה? איש אינו ממש יודע איך זה משתלב במארג הכוחות הכללי, ואיך מארג הכוחות הכללי משתלב בראייה המדינית הרחבה, הסמויה ממילא מהעין.

במילים אחרות: מדובר במה שקרוי בתיאטרון “פּרוֹפּ”: אביזר־במה. כאשר הבכיר עומד לבקר בתרגיל, מכינים לו מראש משקפת נאה, אדומת־עין, ולידה עוד אחת לגיבוי, או עבור בכיר נוסף. התרגיל מגיע לשיאו כאשר נדרש תיאום טקטי ואסטרטגי בין רגע הצמדת המשקפת לעיניים לבין רגע הלחיצה על כפתור המצלמה בידי צלם החצר.

בצבא, כמו בתיאטרון, אין להימנע לעתים מתקלות מביכות, החושפות את הבלוף והורסות את “השעיית האי־אמון”: גוּלה מוזהבת נשמטת משרביט המלך, פאה מוזחת ממקומה. צחוק גדול עורר הפיאסקו־כביכול, שבו נתפס שר הביטחון עמיר פרץ כשהוא מתבונן במשקפת מבלי שהסיר את המכסים. אפשר לחשוב מה הוא היה רואה גם במכסה פתוח. ודאי לא את המלחמה המיותרת הבאה.

אבל צה”ל יודע להפיק לקחים: כיום לא יוצאים לתרגיל לפני וידוא מדוקדק שמכסי המשקפות מורדים. הנה, במהלך תרגיל צה”לי שנערך בבסיס שיזפון, השקיף צמד הרעים ברק ונתניהו. הראשון דאג לציין באוזני האחרון ש”הפעם המשקפות גלויות”. האחרון השיב תשובה אופיינית: “אני שם לב לדברים האלה תמיד”. וכך, קיבלנו את הצמד משקיף במכסים מורדים כדבעי, התלויים והמרקדים בעליצות בקצה שרוך.

מאז - עמישראל ישן בשקט, אם בכלל; מתעלם מהעובדה שדווקא מנהיגינו קצרי הראייה ביותר מרבים להצטלם עם משקפות. הבה נחדד את הדברים, ונזכיר: גם גולדה הצטלמה עם משקפת.

נוכחות שרים בהלוויות

מדי פעם, כאשר הולכת לעולמה אישיות מפורסמת, עובר רחש־לחש בין האבלים עוד בטרם כוסה הקבר: “אף אחד משרי הממשלה לא נכח בהלוויה”. קרייני החדשות והכתבים מדווחים על כך בערב באותה אינטונציה מרירה ונעלבת, שבה מדווח שחרדים שוב לא עמדו בצפירת יום הזיכרון: עוד השפלה ‏(בנוסף לשעון החורף‏) לדת הממלכתיות הסחופה.

קובלנה זו אינה מתייחסת לאישיות ממשלתית ספציפית. אולי ההפך הוא הנכון: הערגה לנוכחות מיניסטריאלית נשענת בעיקר על נוסטלגיה - על הימים שבהם “הגדולים” נחשבו לאישים בעלי שיעור קומה, ולא ערב־רב שהזדמן לממשלה כמו למעלית של בית חולים. ואמנם, אם היה מופיע בהלוויה נציג בשר ודם של הממשלה הנוכחית - אם מישהו בכלל היה מזהה אותו - אין ספק שאותו לחש־רחש היה נעשה מריר עוד יותר: “מה הפוסטמה הזאת בכלל מחפשת כאן?” “המנוח היה מתהפך בקבר אילו ידע שיגיע לכאן הח”כוניס הזה”... שלא לדבר על פרפורי הלב של השרים עצמם, שבאווירה האלימה הנוכחית עוד עלולים לחטוף מעדר בראש.

לא. הייחול אינו לנוכחות של שר מסוים, אלא לאיזו נוכחות אמורפית של סממן ממלכתי, שיעניק חשיבות הן למנוח והן למלוויו. במילים אחרות: רוצים את המעטפת. הגיע אפוא הזמן למלא בתוכן את אמרתו הידועה של צ’רצ’יל “מכונית ריקה נעצרה ברחוב דאונינג ויצא ממנה קלמנט אטלי”, ולהקים “יחידת ייצוג ממלכתית” ‏(יצ”מ‏): מעין יחידה ניידת עם כל גינוני השררה - רכב שרד עם וילונות וצ’קלקה כחלחלה מהבהבת, שני מאבטחים בז’קט ואוזנייה בולטת - אבל בלי השר עצמו. הרבה דמים יכולים להיחסך גם בהמשך, אם היצ”מ יישלח לא רק להלוויות ואירועים - אלא גם לישיבות הממשלה.

הנשיא קפץ להגיד שלום

הבית הלבן, על נשיאיו המתחלפים, כבר מכיר היטב את הפֶטיש הישראלי הזה, והוא שומר אותו רק למקרי חירום מיוחדים, כמו היה בונבוניירה נפלאה. זהו הרגע המתוק־מכל, שבו מגיע נציג ישראלי לשיחות עם בכירים בממשל, ופתאום - הייתכן? הייאמן? לשפשף את העיניים, להסתמא מהאור: “הנשיא עצמו קפץ לחדר, להגיד שלום”.

אין. אין על זה. זהו מפגש מהסוג השלישי, שלאחריו כבר אינך האדם שהיית: משהו נשאר בעיניים, בתודעה. לתמיד.

האחרון שזכה לרגע השמיימי הזה היה אדם בשם שאול מופז, אשר כינה עצמו “ראש הממשלה הבא”, וככזה - או לפחות כסגנו למשך כמה ימים - נקלע איכשהו לבית הלבן, ושם... שם זה קרה גם לו.

זה יכול לקרות גם לנתניהו, אם ייסוג מכל השטחים וייתן יד ברצינות להקמת מדינה פלסטינית: במקרה זה, הנשיא האמריקאי לא רק יקפוץ לחדר להגיד שלום - אלא אפילו ישתהה דקה־שתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו