שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אסיף

אחרי החגים: פרויקטים לחג שנשארו על רצפת המערכת

דורון רוזנבלום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

היום בו נולד המפץ הגדול
(השיפודאי של אריק שרון מספר הכל‏)

שום דבר בחזותו של דוכן הסביח והבשרים של איצ’ו מָפרוּם אינו מסגיר את ייחוסו של המקום: שרשרת דהויה של דגלי ישראל מניילון, שני שולחנות אלומיניום ישנים, שיפוד השווארמה שידע ימים טובים יותר. אלא שלמזללה של איצ’ו, בואכה חבל לכיש, יש סיפור.

איצ’ו הוא סרבן ראיונות ידוע. אך השנה נפל דבר. בין אם זה האיום האיראני, בין אם זה הצורך בחשבון נפש בהגיעו לגבורות, בין אם זה טלטולו בצווארון, שנבע מהצורך הנואש שלנו למלא עוד גיליון־חג - איצ’ו הסכים להתראיין. סיפורו הוא הסיפור של כולנו: סיפור של החמצה, סיפור של שאננות שהתבדתה. סיפור עצוב.

הוא סיפר על אותו בוקר, שבו הרגיש שמשהו עמד לקרות: “בשעה שתיים בצהריים נעצרה כאן שיירה קטנה - רכב שרד גדול, ומאחוריו רכב שטח. במושב האחורי של המכונית הראשונה יכולתי בהחלט לראות את רעמת השיער הלבן המפורסמת. מהשנייה יצא בחורצ’יק עם אוזנייה, ניגש לדוכן שלי וביקש שיפודי כבש בלאפה. מיד הבנתי במה מדובר ושאלתי: הוא ירצה עם הכל? הבחור השיב: הכל! צ’יפס, טחינה - הכל!”

היה זה אולי הרמז הראשון לכך שראש הממשלה דאז, אריאל שרון - שנפשו נקעה מהליכוד, ומתדמיתו כאיש מלחמה - החליט ללכת על הכל. וכאן יש להזכיר, שבאותם ימים גם יחסינו עם ארצות הברית היו טובים מאי פעם. עתה מתברר שגם לאיצ’ו היתה יד בכך: “האמת? היד שלי כבר היתה מוכנה עם המלקחיים של הבצל ברוטב שום - אבל החלטתי לוותר. לא רציתי שיסריח לו מהפה”, הוא מגלה לראשונה.

- “כי ידעת שהוא הולך להיפגש עם קונדוליסה”, אנו מנחשים, ונתקלים במבטו המימי, אולי המיתמם. וכאן, ממש כבדרך אגב, משחרר איצ’ו פצצה פוליטית. הוא מספר - וזה פרסום ראשון - איך באמת נולדה קדימה. לדבריו, “כאשר בעל השיער הלבן, שישב במכונית, קיבל את הלאפה, הוא אמר: ‘יאללה, קדימה!’”

- “ואז...”

- “ואז הבחור אמר לו: ‘בתיאבון, מר לינדנשטראוס’”.

- “לינדנשטראוס?”

- “אני יודע? ככה הם קראו לו”.

כך או כך, לדידו של אריאל שרון - שהיה עד אז מזוהה לחלוטין עם הליכוד, ונחשב לבשר מבשרו - נפל הפור. כבר באותה שנה ידעה ישראל כולה על הכרעתו.

האשה שמאחורי חטיפת אייכמן
(כתבת תחקיר בטלוויזיה‏)

צלילי טנגו, תקריב לירכיה של רקדנית בגרביוני רשת. לונג שוט על גגות עיר. קריינות: “בואנוס איירס. עיר של יצרים, עירם של בורחס ושל דניאל ברנבוים. עיר של מרפסות. עיר צופנת סודות, שאינה מסתירה דבר ‏(סרט ארכיון בשחור־לבן: המון אדם, חשמלית חוצה את העיר‏). דבר - מלבד פושעים נאצים”.

“השנה היא 1960. זמן קצר לפני הביטלס ‏(ג’ורג’ הריסון עם סיטאר‏), זמן לא רב אחרי השואה ‏(קטע מסרט של לני ריפנשטאל‏), שעה ורבע לפני חטיפת אייכמן” ‏(בן גוריון מצדיע בכניסה לבניין הכנסת הישנה‏).

המשך קריינות: “כביכול הכל כבר סופר על חטיפת אדולף אייכמן. הכל - מלבד סיפור אחד. זהו סיפורה של אשה אחת. אשה מיוחדת אחת. ‏(תצלום ישן של חמש נשים צעירות, חוצות כביש‏). זהו סיפורה של חסמין צ’וצ’ו ‏(תקריב דרמטי אל צללית פניה של קשישה. מאחוריה - ואזה עם פרחים, תצלומים משפחתיים, חפיסת אלקה זלצר‏).

קשישה ‏(עם כתוביות תרגום‏): “באותן שנים לא ידעתי כלום. הייתי מרכזנית בדואר המרכזי ‏(אינסרט: סרט ארכיון, מרכזניות מוציאות ומכניסות תקעים בתזזית‏). רוצים לדבר עם מחלקת חבילות! רוצים לדבר עם המיניסטר! ואני שומעת - ומעבירה. שומעת - ומעבירה. שומעת - ומעבירה” ‏(ממשיכה לדבר, יורדת בפייד־אאוט‏). קריינות דרמטית: “אבל יום אחד, בשנת 1960, שומעת חסמין צ’וצ’ו בקשה מיוחדת, מיוחדת מאוד - - - מה שמעה? מה הבינה? - - - על כך, מיד אחרי הפרסומות. הישארו איתנו!”

(פרסומות של רבע שעה. לאחריהן, שוב הקריינות הדרמטית‏): “מה שמעה אפוא חסמין צ’וצ’ו, מרכזנית פשוטה, באותו בוקר של שנת 1960?” ‏(צללית הקשישה, עם כתוביות התרגום‏): “... באותו בוקר אני פתאום שומעת: טלפוניסטה! בבקשה לחבר אותי עם איזראל!”

(מראיינת נדרכת‏): “ממש באלו המילים? שמעת במו אוזנייך? איזראל?”

(צללית קשישה מהנהנת‏): “כן. איזראל”.

- “ומה עשית באותו רגע”?

- “חיברתי! מה אני יודעת? מרכזנית פשוטה! טלפוניסטה!”

(מעבר חד לאולפן‏): “כן... מרכזנית פשוטה... ‘טלפוניסטה’, בלשונה הכל־כך תמימה... אשה מבואנוס איירס, אשר מעולם לא שמעה על אדולף אייכמן, או על האקציות והטרנספורטים... אשה פשוטה, שבכל זאת אולי ידעה לעשות את החיבור הנכון, בשנה הנכונה, בעיר הנכונה, בין האנשים הנכונים”...

(בתכליתיות‏): “עד כאן התחקיר המיוחד. נחזור אליכם אחרי החגים עם ספיישל רצח ארלוזורוב: מה ידע דמנצ’יק, המציל הוותיק מחוף פרישמן, ולא סיפר אפילו לפרמדיק? על כך, ועוד גילויים מדהימים - בשבוע הבא”.

הייתי היהודי של סטיב ג’ובס
(תחקיר ראשוני‏)

- ...ואז?

- ואז הצגתי בפניו את תפריט הקינוחים. והוספתי בעל פה שיש לנו גם סורבה פטל אדום עם קרמבל נקטרינה, או פצפוצי שוקולד בעריסת רום.

- והוא?

- הוא רק הימהם משהו, לא בדיוק שמעתי. לא זוכר.

- “לא זוכר”, או לא רוצה לזכור?

- לא זוכר.

- האם הוא התייחס איכשהו לכך שאתה ישראלי לשעבר? אמר משהו על המחסומים? התבטא על בלעין? המליץ, נניח, על מניית טבע? שאל על בר רפאלי, או על גדעון סער?

- לא ממש.

- מממ... טוב, נראה. אולי עוד נחזור אליך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ