מיקאובריזם

או: קווים לדמותה של אופטימיות חסרת שחר

דורון רוזנבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

בלבם של חובבי דיקנס שמור מקום מיוחד לדמותו של ווילקינס מיקאובר, מגיבורי “דיוויד קופרפילד”: האיש שהפך למושג בזכות האופטימיזם הבלתי נלאה והבלתי מבוסס שלו, המתבטא באמונתו ש”משהו ודאי יצוץ”. זאת למרות הניסיון המר, החובות שצבר, הכישלונות בכל צעד. כה אמר אותו פטפטן פומפוזי וטוב־מזג, הלבוש כדנדי למרות מצבו הכלכלי הרעוע תמיד: “אין שום ספק בלבי שאוכל, כה יעזרו לי השמים, להתחיל להתקדם יותר בעולם, ולחיות באופן חדש לגמרי, אם... אם, בקיצור, משהו יצוץ”.

בלי קמצוץ של מיקאובריזם קשה לחיות בישראל; אבל בפתח עונת הבחירות, וכשהדברים נוגעים לפוליטיקה ולמנהיגות, גואה האשליה האופטימית, המעורבת באמנזיה מהסוג הגרוע ביותר. בהשוואה אליה, אפילו מר מיקאובר נראה כריאליסט קשוח. וכפי שמוכיחים הסקרים, ויותר מזה - עצם היבחרותם של אותם פוליטיקאים שוב ושוב - אין בארץ תקווה גדולה יותר מזו הנתלית במי שכבר הכזיבו; והציפיות הגדולות ביותר נכרכות בעיקר סביב מי שיכול להציג קבלות על כישלון. דוגמאות:

איור: ערן וולקובסקי

“משהו יצוץ אצל בנימין נתניהו”

הוא נבחר בפעם השנייה בעיקר על בסיס התקווה - שלא לדבר על המצג וההבטחה - שהוא השתנה לגמרי, עבר מטמורפוזה. הבטיחו לנו שבקדנציה השנייה זה יהיה לגמרי אחרת: לא עוד יועצים גרועים ושאר מלחכי פינכה, לא עוד רפובליקניזם מיובא, לא עוד שרה המושכת בחוטים, לא עוד בידוד בינלאומי ואישי, לא עוד הסתופפות בחצרות רבנים, לא עוד אפס מעשה מדיני, לא עוד הפחדות והתנגחויות, לא עוד הישענות רק על הימין המתנחלי, לא עוד ברברת ומצגת, ספין וטריק, לא עוד מגלומניה והתנודדות בין היסטריה לזחיחות.

הפעם הראשונה, אמרו, לא ממש נחשבת. בפוליטיקה הישראלית, קדנציה ראשונה של ראש ממשלה היא משהו שבין של”ת ובין סטאז’ - תקופת התמחות, התגלחות של גלבים על זקנו של העם. הפעם השנייה היא הממשית; חכו ותראו, אמרו: הוא עוד יחולל גדולות ונצורות. וכשתהיה לו ממשלה יציבה הוא עוד יתצַ’רצֵ’ל; יתעלה מעל עצמו.

אם כל זה לא קרה, זה רק משום שנתלו בקדנציה השנייה ציפיות גדולות מדי. וצריך לזכור שעמדה לו לרועץ, שלא באשמתו, הקואליציה הנוראה הזאת, שהוא הרכיב בעצמו, ואשר לא נתנה לו לזוז צעד; והפריעה גם האשה השתלטנית הזאת, שמשכה בחוטים וטירפדה מהלכים; וגם האופי הפרנואידי, הלעומתי, המגלומני, סירב בעקשנות להיעלם והכשיל את ראש הממשלה; האופי - ואהוד ברק.

אלא שקדנציה שנייה היא בישראל רק תרגול לקראת הקדנציה השלישית, שהיא־היא האמיתית, היא־היא הגואלת. הפעם, מנבאים לנו, תראו כבר נתניהו אחר לגמרי: לא עוד יועצים גרועים ושאר מלחכי פינכה, לא עוד רפובליקניזם מיובא, לא עוד שרה המושכת בחוטים, לא עוד בידוד בינלאומי ואישי, לא עוד הסתופפות בחצרות רבנים, לא עוד אפס מעשה מדיני, לא עוד הפחדות והתנגחויות, לא עוד הישענות רק על הימין המתנחלי, לא עוד ברברת ומצגת, ספין וטריק, לא עוד מגלומניה והתנודדות בין פרנויה לזחיחות.

הפעם - בלי דמות אב מגמדת, בלי תקשורת עוינת, בלי שיער שתובע המון תשומי, בלי אבו מאזן וכחלון שרק הפריעו - יתרחש הנס. משהו יצוץ.

“משהו יצוץ אצל ציפי לבני”

נכון שבפעם הקודמת היא הודיעה שהפוליטיקה נמאסה ושנואה עליה. אבל זה היה כאשר היא כבר היתה בתוך הפוליטיקה, ולא בזמן שחככה בדעתה אם לחזור אליה. וחוץ מזה, כיום היא למודת ניסיון. קרוב לוודאי שהפעם היא אולי כן תיכנס לקואליציה עם ש”ס, אבל לא לממשלה בראשות מופז.

הפעם לא תיתפס לא מוכנה. היא תהיה מוכנה לחזור רק כהבטחה שהיתה, מינוס האכזבה שאחריה. כן, משהו יצוץ. הפעם תראו ציפי עם קילר אינסטינקט כמו של שרון, עם רצח בעיניים כמו של ברק, עם סכין חד־פעמית בין השיניים.

“משהו יצוץ אצל אריה דרעי”

נכון שבפעם הקודמת הוא הדליח את המערכת הפוליטית והטריף אותה באינספור תרגילים ונכלוליות; נכון שהורשע במירמה, בלקיחת שוחד ובהפרת אמונים; נכון שהשופטים אמרו עליו: “אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שזה עתה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא הנאשם תפקידים ממלכתיים... שנים שעמדו בסימן חפצו להתעשרות אישית מהירה”. נכון שישב בכלא. אז מה? גם ירמיהו הנביא ישב בכלא. ונלסון מנדלה, ואוסקר וויילד, ויצחק שמיר, ופולארד. מי לא ישב בכלא? גם ג’ייק מהאחים בלוז ישב בכלא, ויצא מחוזק, נחוש להקים מחדש את הלהקה.

כך או כך, הפעם זה כבר לא יהיה אותו דרעי. הפעם נקבל דרעי חדש: פוסט דרעי. דרעי שלמד לקחים; דרעי נטול עורמה, תם, חף מתככים. הפעם יתייצב במרכז המפה הפוליטית ויישא על גבו את נטל המחאה החברתית נגד הגנבים, נגד המושחתים הריכוזיים ולוקחי השוחד. הוא יהיה מנקה האורוות הלאומי, עושה השלום. הוא ימשיך מהמקום שבו נעצרו יצחק רבין מכאן, והרב שך מכאן; מגובה בחוכמת־חיים ובחיים־רמון, הוא יעמיד בצל הן את אופנהיימר מ”שלום עכשיו” והן את “ישראל שלי”. והכל בענווה, בצנעה, ביושר לבב. אתם עוד תראו, שמשהו טוב יצוץ, אולי אפילו - תחזיקו חזק - דחיית שעון חורף בשבוע, במחיר האפסי של הכפלת ההקצבות לישיבות.

“משהו יצוץ אצל אהוד אולמרט”

נכון שהוא היה ראש ממשלה לא־פופולרי. אבל רק ראו מי כן היה פופולרי: מוסוליני, פרון, חומייני. חוסר פופולריות, במדינה כשלנו, הוא רק עדות לאיכות, אות מצוינות. אם ייבחר לקדנציה שנייה אולי יהיה פופולרי עוד פחות, אלא אם כן משהו יצוץ והוא לא ייבחר בגלל האי־פופולריות שלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ