בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיומנו של נתן א' (ולא, לא מדובר בנתן אלתרמן)

79תגובות

 

יום א’

מוקדם בבוקר - טלפון מהבוס: “רק תזכיר לי מה שמו הפרטי של כחלון. אני רוצה לנקוב בו מחר בערב, בוועידה, כאילו בחיבה”.

אני: “שמו משה”.

הוא: “פשוט משה? אין לו איזה כינוי חיבה? נניח ‘מוֹישה’? תבדוק. תבדוק איך אמא שלו קוראת לו. אולי מואיז. יילך טוב עם חיבוק. הם מתים על זה”.

אני: “אני אברר ואחזור אליך”.

הוא: “אֶנד מֶייק אִיט סְנֶפּי”.

אמרתי “אני מבין”; אבל ליתר ביטחון פתחתי שוב את המילון האנגלי־עברי, שכבר התמרטט לגמרי.

יום ב’

עניין כחלון התברר כהצלחה, לפחות לשעה־שעתיים. תענוג היה לראות את הבוס מחבק אותו וקורא לו “מוישה, מוישה! אתה תמיד היית ותמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהליכוד, מוישה!” ראיתי כמה הוא מתרגש מהמחווה הזאת. וגם כחלון לא נשאר אדיש.

אבל מתברר שההצלחה היתה גדולה מדי: הסקרים והשבחים והחיבוקים עלו לכחלון לראש. ואולי הכשלתי את הבוס בכשל מודיעיני? אולי בכל זאת שם החיבה שלו אינו “מוישה”?

נעלב או הסתחרר - נשלחתי אפוא שוב להוציא ולהביא. שעות, שעות, לקח לי להסביר למוישה גרויס הזה כמה הוא גדול, מוכשר, נחמד ונחוץ לליכוד, ויקבל כל תיק שירצה; שעות רבות עוד יותר לקח לי להסביר לו כמה הוא קטן, שיכור מעצמו, גונב קולות מהליכוד, ואין לו סיכוי להיות אפילו סגן שר. הוא ביקש זמן לחשוב - להתלבט אם לפרוש מהחיים הפוליטיים, לנסוע ללימודי פילוסופיה, להקים מפלגת שלטון, ללכת לעסקים, לכתוב את “סיפור על אהבה וחושך” או להתמנות לשר הכלכלה של האיחוד האירופי.

איימתי עליו שאם יקים מפלגה - אז מישהו, לא חשוב מאיזה זרם דתי־לאומי - ירים טלפון, וידליף מה שידליף לעיתון הכווייתי. הוא החוויר. המילים “העיתון הכווייתי” עשו, כרגיל, את הטריק. צילצלתי לבוס ועידכנתי אותו בשתי מילים: “הנשר נחת”.

ביבי: “הלו? מי זה? מי מדבר?”

איור: ערן וולקובסקי

יום ג’

ממשיך להוציא ולהביא בעניין ליברמן: מביא בעיקר התחנפויות ומוציא בעיקר קללות. מתברר שאיווט רותח על ההדלפה בעניין הרוטציה, והבוס חושד שההדלפה באה מאיווט. או מפינקלשטיין עצמו. אבל ייתכן שגם החשדות של הבוס וגם הזעם של איווט וגם ההדלפה של פינקלשטיין - הם בעצמם רעיון של פינקלשטיין. כאשר הנ”ל מגיח מהמערה שלו - לך תדע. אפילו העיטוש שלי כבר נראה לי כמו ספין.

כך או כך - הוצאתי הכחשה והבאתי קצת לאטקֶס. צידה לדרך. יצאנו למסע חובק עולם - כאן ובאמריקה - להחזיר עטרה ליושנה, לחזק בשבוע קריטי את המשילות משני עברי האוקיינוס - של רפובליקאים ושל מתנחלים כאחד. גורי לך, אירופה; תתחילי לשקשק, התשקורת.

בערב - טלפון משר הביטחון. שמו ברק, והוא רוצה לקבל כמה הבטחות קואליציוניות הקשורות להמשך המאבק בגרעין האיראני. הוא צופה ששבעת החודשים הבאים - “בעיקר מה–22 בינואר והלאה” - יהיו “חודשי הכרעה”.

אני: “הלו? מי זה? מי מדבר?”

יום ד’

הזחיחות לרגל האיחוד עם איווט התחלפה היום, כצפוי, בחששות ובדכדוך, בעיקר לאור העובדה שאי אפשר כבר להשיג את איווט בטלפון, ומזכירתו שואלת אם נסתפק בהעברת השיחה לסטס מיסז’ניקוב. הבוס גם הודאג מהשמועה שבישראל ביתנו כבר מכנים אותו “מדוודב”.

שאר היום עבר, כרגיל, בחששות: חששות מצעדיו הבאים של אולמרט, מניצחונו של הכושי, מסחרורו של כחלון, ממזימותיו של דרעי, מהתלבטויותיה של ציפי ומהמבט המוזר בעיניו של ברק.

כל היום ישבנו מול חדשות “פוקס”, ומדי פעם גם הצצנו ב”ישראל היום” כדי לגוון את מקורות האינפורמציה שלנו. עמידרור שיחק את תפקיד שדלסון במסגרת סיעור־מוחות שערכנו. חישבנו שוב ושוב מי לנו ומי לצרינו בבחירות הבאות: ישראל ביתנו - בספק, תלוי בגחמות של מי שאנחנו מכנים “פוטין”; שלי והעבודה - אצלנו בכיס, בעיקר בכל הקשור לשאלת השטחים; לפיד - איתנו, בעיקר אם יקבל מאבטחים ובודקה. נשאר רק לשכנע את מופז להתפלג ולפרוש מעצמו - ואנחנו מסודרים.

יום ה’

יום חמישי הפך ליום החביב עלינו, לאחר שגילינו שאפשר לעשות בו כל טריק ושטיק והפתעה תוך עקיפת הפרשנים ובעלי הטורים של סוף השבוע: בעוד הם מנתחים את יציבות הקואליציה - אנו יוצאים בהודעה על בחירות; בעוד הם מתנפלים על הבחירות - אנחנו מבטלים אותן ומצרפים את מופז; בעודם מנתחים את התרגיל המבריק - אנחנו זורקים את מופז ומתאחדים עם ליברמן. והכל ביום חמישי הטוב, בשמונה בערב, כשהעמודים הפנימיים של העיתונים ‏(או מה שנשאר מהם‏) סגורים, והתשקורת נשענת לאחור בשאננות, לא יודעת שמחכה לה עוד יום־כיפור.

- “מה הפעם?” שאלתי אפוא, משפשף בהנאה את כפותי, “איזה תופין נכין להם הערב בשמונה? איחוד עם סטנלי פישר ושלמה מעוז כתחליף לשטייניץ וכחלון? דריכת צחי הנגבי להתקפה תוך עקיפת שר הביטחון והרמטכ”ל? מינוי פתע של דליה איציק כמושלת ניו ג’רזי?”

רק במאוחר הבחנתי בפניו הנפולות של הבוס. מתברר שזחיחות יום חמישי היא חרב פיפיות, שיכולה לדקור גם אותנו. ואכן, ביום זה ובשעה זו אירע אסון טבע בממדים קטסטרופליים: אבו מאזן, בראיון לערוץ 2, “מוכן” ל”שיחות” “שלום” ו”מכיר” ב”גבולות 67’”.

את האבל שירד על הלשכה אפשר היה לחתוך כמו ב”קריעה”. אבל זינקנו לפעולה: בעוד האויב מדבר - הוצאנו הודעה שהוא חזר בו מ”דבריו”. כשעמד על דעתו - הודענו שדבריו הוצאו מהקשרם, שאין בהם חידוש, ויותר מזה - שהם מהווים הכרזת מלחמה. וחוץ מזה, הוא ייבחן במעשים, לא בדיבורים. איווט כבר התחיל להזיז גייסות, אבל בסוף, כרגיל, נחלצו לעזרתנו אחינו־לדרך מחמאס: הדה־פרטנריזציה שהללו עושים לאבו מאזן יכולה לעשות בית ספר לדני אילון, לעוזי לנדאו ולכולנו.

מוצ”ש

אחרי ההבדלה קראנו פרקי תהלים. חרדים וחוששים מהפתעות מבית ומחוץ, מהדמוקרטים ומהכחלונים כאחד - התפללנו לכישלונו של השווארצע. וכמובן - גם לכשלונו המוחץ של אובמה.י



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו