בדרך אל המשילות, דיאלוג בחשיכה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום
מוסף הארץ

- נו, בלשכת ראש הממשלה הספיקו להתאושש?

- ממה?

- מכישלונו של רומני.

- מי?

- רומני. מיט רומני. מועמד הרפובליקאים לנשיאות.

- בלשכה מצטערים, אבל הם לא שמעו עליו. רומני? נשיאות? איפה - בהרי הקרפטים?

- נו באמת: הרי רומני וביבי היו כמו רמוס ורומולוס - שני תאומים שינקו מאותה זאבה קפיטולינית; ליתר דיוק - קפיטליסטית. הרי השניים חובקו על ידי הקרופיה הזקן ממקאו כמו, להבדיל, משה דיין ויגאל אלון על ידי יצחק שדה בצילום הידוע. אז איך אין מבוכה בלשכה?

- מבוכה? למה מבוכה? אולי חשש; אולי היסטריה; בוודאי זעם גדול - אבל לא מבוכה.

- זעם?

- בהחלט. זעם על כל אלה שניסו לפגוע ביחסים בינינו לבין ארצות הברית. על כל אותם חסרי אחריות שניסו להתערב ולבחוש בבחירות שם, או לזרוע שקרים נוראים, כאילו ראש הממשלה צידד ברפובליקאים. ואגב, גם אם נוצר רושם כאילו נתניהו נוטה יותר למועמד הזה שלהם - איך קראת לו: רומנוס? רומולוס? - הרי היה מדובר רק בניואנסים.

איור: ערן וולקובסקי

- תוכל להדגים?

- למשל, לפני פגישתו עם רומני, ביבי התגלח נגד כיוון צמיחת השיער, והתבשם ב”בלו סדאקשן” של אנטוניו בנדרס; לעומת זאת, לפני הפגישה שלו עם אובמה הוא לא הספיק לשטוף ידיים אחרי ביקור בקבר הרבי מלובביץ’, והשתמש באפטר שייב “אגו” של אייל גולן. דברים קטנים כאלה - כמעט לא מורגשים. אבל אתה שמעת פעם מנתניהו איזו אמירה מפורשת בעד צד אחד בבחירות? שמעת פעם מפיו את המילים המפורשות “הלוואי שברק־חוסיין ימות בקבר השחור של היטלר”? מעולם לא. אולי נדמה לך ששמעת זאת מפיו של דני דנון, אולי מפיו של ח”כוניס, אולי משטייניץ, האשם־תמיד. אבל לא מפיו של ביבי.

- ובכל זאת, יחסים טובים וחמים עם נשיא ארצות הברית הם הבסיס...

- סליחה שאני קוטע אותך; אבל עם מי כן יש לנתניהו יחסים טובים? לפני שבאים ומבקרים צריך להבין את פער המושגים - מה שלדידו של נתניהו מוגדר כ”יחסים טובים וחמים” הוא מה שאצל האחרים קרוי ברוגז של צ’ילבות, תיעוב הדדי וחשדות עכורים. מבחינה זו, יחסיו עם אובמה טובים לא פחות מיחסיו עם איסמעיל הנייה.

- בכל אופן, ההימור המוטעה הזה ודאי לא יתרום לו ולימין במערכת הבחירות.

- תרשה לי לגחך. זה כמעט יהיה בונוס, בהשוואה לנושאים האחרים. צריך להבין, שלפנינו מערכת בחירות ייחודית: בעבר ניהלו כלכלת בחירות, הבטיחו שגשוג ורווחה, התמרכזו, דיברו על תהליך השלום, נטעו תקווה, הבטיחו יונה. הפעם מסתמן ההפך הגמור: מנחיתים גזירות, ומבטיחים קשות יותר; מכריזים מראש על קואליציית מאחזים; הולכים על טיקט של ייאוש ועימות עם העולם; מחממים את הגִזרה כדי לעבור את אחוז החסימה, ומבטיחים נץ - מלחמת גוג ומגוג כלל אזורית. אז קטן עליהם העימות עם ברק־חוסיין.

- אז אני מבין שהתקווה היחידה של שוחרי השלום - או לפחות של הנימוסים והשינה הבריאה - היא או בוז’י, או נועם שליט, או ציפי, שאגב תהיה מוכנה להיות “מספר שתיים” רק של בנדיקטוס ה–16.

- וכמובן, של יוּ־נוֹאו־הוּ...

- רגע, מה באמת עם...

- תשכח מזה.

- רגע, אבל...

- עזוב. רד מזה. אל תעלה את זה אפילו כבדיחה. זה פשוט לא יעלה על הדעת. יש גבול לכל גרוטסקה.

- בכל אופן, שמעון פרס אמר “לא”, כך ש”התרגיל המסריח־מנפטלין” ממילא ירד מהפרק.

- אל תבנה על זה. את “בשום אופן לא” של שמעון פרס צריך להבין כ”כן, אנחנו יכולים”. אומרים שכאשר משמיעים באוזניו את המילים “ראשות הממשלה” - האיש קם ומתחיל להתלבש ולרכוס את כפתורי החולצה גם במצב של שינה עמוקה, בשלב תנועות העיניים המהירות.

- בכל זאת - קצת תקווה צעירה...

- חבר’ה, תכניסו לעצמכם טוב־טוב לראש: הבן־אדם עוד מעט בן 90! איפה הפרופורציות? הרי כשמוצרט היה בגילו - הוא כבר היה מת זה 55 שנה.

- אבל מצד שני, בגיל שבו מוצרט מת - שמעון פרס כבר היה זה חמש שנים מנכ”ל משרד הביטחון.

- ואת זה חשוב לדעת, כי...?

- כי מוצרט אולי נצחי; אבל פרס הוא אינסופי.

- אני תוהה עד איפה יכולה להגיע הפתטיות שלכם, אתם שם בפסאודו שמאל־מרכז. את מי עוד תוציאו מהפורמלין כמושיע וכהבטחה חדשה: את ברל רפטור? את יצחק בן־אהרן? את אמא של נורמן בייטס מ”פסיכו”?

- בכל מקרה, לא את יצחק בן־אהרן. שמאלני מדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ