בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכשיבוצע ושות': טקסט ופשרו

58תגובות

מראיינת: ונמצא איתנו באולפן השר לביטחון העורף, אבי דיכטר. מר דיכטר, האם אנחנו הולכים לקראת הפסקת אש?

דיכטר: “אני שומע הרבה מאוד דברים אחרים שמופיעים בתקשורת. על מילים במזרח התיכון לא משלמים מכס, לכן כל אחד זורק מילים. והסיפור הזה מול עזה, התקיפות, נועדו לתכלית אחת מאוד ברורה: להביא להפסקת ירי הרקטות הזה”.

- אולי לא כל כך שמעת את שאלתי. שאלתי היתה האם אנחנו הולכים להפסקת אש, או עולים עוד שלב?

דיכטר: “אני חושב שכולנו יודעים - גם בצד השני - מה בדיוק היכולת של צה”ל לבצע בעזה גם באוויר. הם יודעים שזה יכול לבוא מהקרקע לכשיבוצע, לכן החוויה הזאת מבחינתם היא לא חוויה קלה. אנחנו שמענו על היכולת שלהם להגיע לתל אביב. זוהי יכולת שידענו עליה. גם לזה נמצא מענה, למרות שלהכניס שלושה מיליון ישראלים לאיום של רקטות זה לא דבר של מה בכך. לזה יהיה סוף”.

- אני חוזרת ושואלת אם זה ריאלי לדבר על הפסקת אש תוך 48 שעות?

דיכטר: “היעד הוא מה שהדרג המדיני הנחה את צה”ל. זה יכול להיות מושג בתקיפה אווירית שהיתה, בשילוב עם התקפה קרקעית או בכל הסכם אחר”.

“ונמצא איתנו באולפן” - הדברים המרושלים והמבולעים־משהו שלעיל נשמעו בראיון חפוז שנערך בערוץ 10 עם השר אבי דיכטר באחת מאותן מערבולות־להג אינסופיות שלתוכן נסחפו השידורים השבוע, כדרכם בעתות חירום. ולא היה טעם להתעסק דווקא בראיון זה, אלמלא היה בו אותו משהו, שמצליח איכשהו לזקוף את האוזן ולעורר חיוך גם בזמנים קשים. מהו הדבר? האם זה הנתק המוחלט בין שאלה לתשובה, אם לא בין מילה למילה? האם זה דמיונו החזותי משובב־הלב של המרואיין לקומיקאי מל ברוקס ונטייתו האנושית, אנושית-מדי, להיקלע תכופות לסיטואציות חצי קומיות, שלא כאנשי הציבור האחרים, ה"מתנהלים" במחושב? האם זהו רצף הדיבור התועה והמשוטט, הניתז מקיר אל קיר כמו כדור סקווש?

“השר לביטחון העורף” - גם אם אין יודעים בדיוק מהו המקום שבו הוא נמצא - אבי דיכטר תמיד יוצר את הרושם שהוא האיש הנכון במקום הנכון. בחולצותיו המכופתרות, בג’ינס, באניצי השיבה, בהילת עברו כראש השב”כ - דיכטר נתפס כמי שממש נולד להיות השר לביטחון הפנים ו/או העורף, או לפחות “יושב ראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת” ‏(תואר בו נשא עד לא מכבר, ואשר נראה תפור על מידותיו. והשוו עם תוארו הכמעט-מלא של הנסיך צ'ארלס: "הוד מעלתו המלכותית הנסיך צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג', הנסיך מווילס והרוזן מצ'סטר, הדוכס של קרונוול, הדוכס של רות'סיי, הרוזן מקאריק, הברון מרנפרו, השולט על האיים והנסיך והאוצר הגדול של סקוטלנד").

“שומע הרבה מאוד דברים אחרים” - למעשה - שומע הכל, חוץ מאשר את השאלה. ולזכותו של דיכטר ייאמר, שבניגוד לרוב הפוליטיקאים הוא פוסח על הפרוצדורה המקובלת והבנאלית הקרויה “לא זו השאלה”. בלי הקדמות וכרכורי חן מיותרים - הוא פשוט אומר מה שבא לו, כשהוא לא רק מתעלם מהשאלה, אלא מעצם העובדה שמישהו דיבר.
“על מילים במזרח התיכון לא משלמים מכס. לכן כל אחד זורק מילים” - ולכן גם דיכטר עובר במסלול הירוק, חותך ישר אל כל מה שעולה בראשו ומזדמן תחת לשונו. מה שמעורר את החשד שלפנינו בעצם מפגן של הומור, פרודיה מודעת על “התבטאות של בכיר בזמן מלחמה, בתשובה לשאלת כתבנו”.

“לבצע בעזה גם באוויר”, “מבחינתם לא חוויה קלה”, “זה יכול לבוא מהקרקע” - הניסוחים המרושלים יכולים להיות תוצאה של עייפות, אך בהיותם מלווים בסוג קבוע של אנדרסטייטמנט, הם עוטפים הכל במעין מוץ תודעתי מרכך, מהורהר, קצת פזור־דעת: אנו עושים משהו באוויר, הם - תחת ברד ההפצצות - לא עוברים חוויה קלה, משהו בוקע מהקרקע, חצי מדינה במקלטים זה לא דבר של מה בכך, לא מילתא זוטרתא. מבחינה זו, של יכולת לרכך את תחושת המציאות - דיכטר מתאים מאין כמוהו לתפקידו: הוא לעורף - כמו כרית מתנפחת לצוואר.

“לכשיבוצע” - מכרסם אפרפר ממשפחת הירבועיים. נפוץ באסיה ובאפריקה. שוכן מדבר וחולות. פעיל בלילה בלבד וניזון מזרעים וחלקי צמחים.

“אנחנו שמענו על היכולת שלהם להגיע לתל אביב” - מה פירוש “שמענו”? הרי הם כבר הגיעו לתל אביב! אבל זוהי תכונת־הפז של הביטחוניסט העברי: ללעוג לסכנה בפרצופה ולהפוך אותה לשמועה רחוקה, לפנטזיה לבנטינית של קול הרע”ם מקהיר, גם כאשר היא מחרישה את אוזנינו ‏(וזכורה גם התבטאותו מ–2005 כי “מאז ההתנתקות הנתונים מדברים בעד עצמם, הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית”, בדיוק כאשר ברד של קסאמים התחיל לרדת על יישובי הנגב המערבי‏).

“התקפה קרקעית, או כל הסכם אחר” - הלאות, פגשנוך בלי מילים. ללמדנו שכבר הגענו לשלב הפוסט־ביטחוניסטי, שבו לא חשוב מה אומרים - חשוב טון הדיבור. גם סדר המילים כבר אינו רלוונטי, כל עוד משתמשים בכל יכולת השיגור השיוּרִית. גם ההתייחסות ל"התקפה קרקעית" ול"הסכם" כאל שני מושגים נרדפים אולי איננה מקרית: שניהם כאחד נתפסים בתודעה הביטחוניסטית הישראלית כמקום שאליו מגיעה לבסוף - נכלמת משהו ומאוכזבת מראש - התגלגלותו של כל מבצע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו