שעה היסטורית

והפעם: זיכרונות מהתקופה הביביזנטינית

דורון רוזנבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון רוזנבלום

“מי שגונב ממחטה - הולך לכלא; מי שגונב מדינה - נעשה דוכס”.
‏(ניקולו מקיאוולי‏)

- ... ואז, פרופסור?

- ... ואז - בדיוק כאשר אדונו דיבר על כך שהבירה העתיקה היא לב לבו של העם, וככזו לעולם לא תחולק - התכופף משרתו מתחת לשולחן, כאילו כדי להרים כיסוי־ראש מסוים שנשמט מראשו, ולפתע נשמע “קליק”. אחת מנשות החצר, שישבה מולו, ראתה גם הבזק של פלאש כמעט בתוך החצאית, ולא ידעה בהתחלה מה לחשוב.

- וכמובן, כאשר התגלו מעשיו של יד ימינו ואיש סודו של המנהיג - מצלם ירכיים בחשאי - הוא ללא ספק הועף משם כמו טיל...

- ליתר דיוק: כמו בומרנג. טס דרך החלון - וחזר דרך הדלת, כשהוא משודרג עוד יותר. מכאן, דרך אגב, כינויו “המוציא והמביא”. אני רוצה להגיד לך שככה זה היה באותם ימים. הם לא הכירו את המושג “בושה”. פשוט לא ידעו מה זה. ואגב: היו כמה היסטוריונים, קולגות שלי, שהציעו לקרוא בשם “עידן הבומרנג” לכל התקופה ההיא.

- כי...

- כי באופן מוזר - כמו בכישוף - כל צעד שננקט אז תמיד חזר והכה בפרצופו של הזורק. תמיד הושגה תוצאה הפוכה. למשל: עשו פעולה צבאית שנועדה להחליש את האויב - ובכך רק חיזקו אותו מדינית; או ניסו לגייס את כל העולם נגד מדינת אויב - ומצאו את עצמם מבודדים ומצורעים בעולם אפילו יותר מאותה מדינה; או ניסו לאחד כמה כוחות מפלגתיים לברית פוליטית אחת - ואיבדו חלק ניכר מכוחם הפוליטי, כאשר התברר שאחד ועוד אחד הם שלושה רבעים; או ניסו להמר על המנהיג הבא של המעצמה הגדולה - ואיך נגדיר זאת? הקזינו לקח להם את כל הז’יטונים; היה גם שר אחד שפיטר באכזריות סדיסטית את סגנו - והלה פתח את הפה וגרם לפיטורי השר עצמו.

איור: ערן וולקובסקי

- והשלטון עצמו, גם הוא...

- בדיוק. גם הוא חזר כמו בומרנג. פעם שנייה ושלישית. מארקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. ואני רוצה להגיד לך, שבתקופה הביביזנטינית ההיסטוריה חזרה על עצמה שלוש פעמים: פעם כפארסה, פעם כגרוטסקה ופעם כטרגדיה. ואחרי כל סיבוב כזה - הכל התחיל מחדש. “להישאר על הגלגל”, כך הם קראו לזה.

- אני רוצה להזכיר למאזינים שהצטרפו אלינו באמצע השיחה שאנחנו מדברים שוב על אחת התקופות המרתקות ביותר... איך הגדרת זאת, פרופסור?

- זה היה המרתק שבזמנים, זה היה המשעמם בזמנים. “היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי”, אם לצטט את דיקנס. וזה המקום להזכיר שוב את איש התקופה, שהעניק לה את שמה - אדם בשם בובו, או בה־בה; ההיסטוריונים חלוקים בדבר שמו המדויק של אותו שליט, כיוון שהאיש לא השאיר בנתיב ההיסטוריה שום חותם, מלבד כתם צהבהב וכמה סימני חריקות־עצירה.

- אבל בהתחשב במה שקרה לפניו ואחריו, אני מבין ש...

- היו שבהחלט התגעגעו להפוגה שהוא לפחות סיפק. כי בימיו הזמן עצר מלכת ואפילו התחיל להידרדר לאחור. וכיוון שהצליח בו בזמן גם לרכז כוח פוליטי וגם לא לדעת מה לעשות בו, גם לחתור לשלטון רק כדי לחשוש מאובדנו, גם להתיימר לחוזק ועוצמה תוך הפצת הפחדות והפגנות חולשה - היו שכינוהו “מקיאוולי המהופך”.

- כיוון שהיה תלוי ב...

- כיוון שאין עצה אחת של מקיאוולי שהוא לא הגשים במהופך: “מסים והגבלות אחרות המוטלים על אזרחים משניאים את הנסיך על האנשים. לאחר שהמשאבים מוצו, כולם לועגים לו, כולל אלה שהביא להם תועלת”... “מנהיג אינו צריך להכות מתוך פחדיו שלו”... “אל לו גם להיות חשדן שלא לצורך”... “בברירה בין אהבה לבין פחד מצד העם, רצוי לבחור בשניהם, ובלית ברירה - באפשרות השנייה”... “לעולם אין לשתף פעולה עם צד חזק ממך, משום שאז אתה נתון לחסדיו”... “יש להימנע מלהחליף אמצעים במטרות”... “יש להימנע במיוחד משנאתם של החזקים”. אבל ידידנו, בדרכו הפתלתלה והחמקמקה לאין קץ, הצליח גם לאבד את אמון הבריות, גם לא להטיל מורא, וגם לא לזכות באהבתם, וגם לשרוד איכשהו: הישג לא מבוטל, לכל הדעות. וחשוב להזכיר שהדבר היחיד שהשתווה לחוסר כישוריו ולמיאוס שהוא עורר באישיותו - הוא היקף גינוני המלכות של חצרו, שנשלטה למעשה על ידי אשתו. אני רוצה להגיד לך, שדבר כזה לא היה מאז ימי שופליליומה, מלך החתים.

- אני מבין שהודות לכך הוא נודע גם בכינוי “הקוסם”.

- אכן. רב־מג, בדרכו. אביזרי הבמה, הפּרוֹפּס שלו, היו מפות, חצים, דיאגרמות, פִלבול, כרכי ספרים ואיפור כבד. הטריק הייחודי שלו היה השקיפות: להראות איך הוא עושה את הטריק, בלי שהטריק יפעל. להפנות את תשומת לב הקהל למה שהוא עושה בידו השנייה, בשעה שמטבע, שאותו היה אמור להעלים, נראה דבוק על מצחו.

- אפרופו פרופס, פרופסור: רציתי לשאול על אותו “כיסוי־ראש מסוים” של איש סודו, שהזכרת בתחילת דבריך.

- באותה תקופה בני המעמד השליט, שנקראו “סרוגים”, נבדלו מהאחרים במעין צלוחית סרוגה מצמר, שהיו מהדקים לקודקודם באמצעות סיכה המנצנצת למרחוק. תחילה הקימו מעין ראש גשר בטריטוריה הצמודה לממלכה, ובהמשך - מתוך יומרה לקבוע את אופיה ויעדיה - השתלטו על הממלכה עצמה. ידידנו - בו־בו, או בה־בה - בניגוד לעצת מקיאוולי, הקיף את עצמו בהם מתוך התבטלות והערצה, העצים את כוחם ישירות ובעקיפין, ובכך גרם להם למרוד בו ולצאת נגדו. מה שהצמיח לימים את האימרה: “מי שהולך לישון עם חובשי כיפות, שלא יתפלא אם יקום בבוקר עם מאחז על גשר האף”.

- תקופה באמת משונה. רק תזכיר לנו, לסיום: באיזו מאה התרחשה?

- כהיסטוריון, אני יכול להגיד לך רק מתי התחילה: לפני ארבע שנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ