בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנתניה אנחנו לא יכולים לרכל

14תגובות
קרן ועדי דבוטין אבידר
תומר אפלבאום

קרן דבוטין אבידר, בת 39, מנתניה, עדי דבוטין אבידר, בן 37.5, מתל מונד. נוחתים ממרסיי, צרפת

שלום לכם. אפשר לשאול איפה הייתם?

קרן: אנחנו חוזרים עכשיו מהפטירה של סבתא שלנו. הגענו כשהיא היתה בבית החולים. היא מאוד התרגשה לראות אותנו לידה. היא שכבה עם מכונת ההנשמה, במחלקה של אבא שלנו, הוא רופא קרדיולוג במרסיי, מאוד מוכר. היא היתה חולת לב. הספקנו לשיר לה שיר למעלות, לחבק וללטף אותה, ובערב היא נפטרה. קברנו את סבתא בכפר, במקום פסטורלי ליד בית הקיט. יש שם שדות לבנדר, בתים קטנים.

ספרו לי משהו על סבתא.

קרן: היא היתה מיס אוראן באלג'יר, מלכת היופי בגיל 18, בשנת 1949 (מראה תמונה בטלפון) תראי, כמו שחקנית בהוליווד. תראי אותה עם הסרט של הניצחון. איזה שוק! כשהיינו שם ומיינו תמונות, אבא שלי הזיל דמעה מדי פעם, או אמר, תראו איזה חתיך אני, פירגן לעצמו.

אבא שלכם תמיד חי שם ואתם פה?

קרן: כן, נולדנו בצרפת. אחרי שההורים שלנו התגרשו עלינו לארץ ב–85' וגדלנו בירושלים. אנחנו נוסעים למשפחה במרסיי מאז שאנחנו ילדים, שלוש פעמים בשנה: חנוכה, פסח ובחופש הגדול. כל הילדות היינו ביחד. זה גם מחשל.

עדי: היינו מהילדים שהיו טסים לבד באל־על עם הנרתיק תלוי מהצוואר.

אז ביליתם הרבה לבד במטוסים. איך הייתם מעבירים את הזמן כילדים?

קרן: אוהו, פתחת. בגלל שאני האחות הגדולה...

עדי: טרור.

קרן: קצת הייתי מתעללת בעדי. אומרת לו שאנחנו על המטוס הלא נכון ושנגיע לגרמניה. כשעדי היה בשירותים הייתי שמה לו מלח ואוכל בתה שלו, ואומרת לו שאם הוא לא שותה אני לא אדבר איתו בצרפת. ולעדי היה מבטא צרפתי של הקריביים, כי חיינו שם בילדות, אז הוא התבייש לדבר והיה תלוי בי כדי לתקשר.

איך הגעתם לקריביים?

קרן: סבא שלנו היה קונסול. כשההורים התגרשו עלתה השאלה אם לעשות עלייה עכשיו, או לעשות אצלם ברייק של שלוש שנים. זו היתה תקופה של פריחה, לפני המהפכה בהאיטי.

איפה היה הכי כיף, מרסיי, הקריביים או ישראל?

קרן: הגזמת, אנחנו ציונים. בארץ.

זה קשה לגדול חצי־חצי?

עדי: זה גורם לך להרגיש שונה. אם הייתי גדל שם, תפיסת החיים שלי היתה אחרת. הישראליות לקחה בי חלק גדול. למשל, מבחינת אהבה לזולת. פה, אם מישהו צריך עזרה, כולם יעזרו לו. שם, תשכב ברחוב ולא ייגשו אליך.

עד כדי כך?

קרן: כן.

עדי: אם את בחו"ל ולא יודעת את השפה, לכי תסתדרי — בהצלחה.

מה את עושה בחיים?

קרן: אני מעצבת אופנה בוגרת שנקר. כרגע יש לי חנות אינטרנטית.

של עיצובים שלך?

לא, קניינות. אני סבבה עם מה שאני עושה. כשיצירתיים תמיד מוצאים משהו יצירתי לעשות בחיים.

ומה אתה עושה, עדי?

עדי: אני עובד בחברת עדיקה. רווק, בן 37, בחור רומנטי...

קרן: לא, די, אל תתחיל. לא, האמת שאצלו זה עובד, להגיד רומנטי־סימפתי־עדין, כי יש לו לב זהב.

איך זה לבקר בצרפת כל שנה? רואים את הדברים משתנים?

קרן: הצרפתים מאוד תומכים בשווקים קטנים, ברמה של פירות — לא לקנות בסופר, אבל העולם מתקדם, מקומות נסגרים, הכבישים מתרחבים. ומרגישים... אני לא אגיד אנטישמיות, אבל אתם יודעים איך זה מרסיי.

לא, איך זה?

עיר יפה. את מגיעה לשם, יוצאת משדה התעופה, נושמת אוויר טהור. אפשר להרגיש פיזית את היערות.

למה עברתם לנתניה?

עברנו בעקבות אמא שלי ובן הזוג שלה, שחיפשו מקום ליד הים. אני די מיציתי את תל אביב. גם אם הייתי מיליונרית לא הייתי חוזרת לשם.

ואיך אתם מרגישים בנתניה כשאתם מוקפים בעוד צרפתים חוץ מכם?

קרן: בעיה, אי אפשר לרכל.

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות: מקעקעת על עצמה במכונה מעלי אקספרס | כשהאנרגיות של היקום מקלקלות לכם את הסנובורד | איילים, צינורות נפט ומיעוטים | להקים קהילה של לקטים בארץ טרופית |הראשון שיפתח בארץ בית ספר לרפואה פרטית יעשה ארגזים של כסף |  איך טועמים ערפל? | הכירו את אסי עזר ההונגרי | לחזור מברלין ולהפריט את הקיבוץ 

אופיר כהן ואפרת דויד
תומר אפלבאום

אופיר כהן, בן 23, אפרת דויד, בת 20, מטבריה. ממריאים לקוסקו, פרו

שלום, אתם טסים יחד?

אופיר: כן, לטיול בדרום אמריקה. נתחיל בפרו, ושם נתפצל.

אפרת: אני ממשיכה לטיול יותר גדול.

איך הכרתם אחד את השניה?

אפרת: בעבודה. אופיר עשה מועדפת, עבדנו יחד במטבח החלבי במלון.

אופיר: אני עבדתי 15 שעות ביום בשתי עבודות חודשיים. יוצא מהבית ב–8 וחוזר ב–1–2 בלילה.

אפרת: לא רואים בית, משפחה, חברים.

נשמע ממש קשה, איפה למדתם?

אופיר: אני בישיבה תיכונית ואפרת באולפנית, אבל למדנו ביסודי באותו בית ספר בטבריה, תלמוד תורה.

ספרו לי קצת איך זה ללמוד שם?

אפרת: צריך להתחבר. זה ממש סגנון, אם את לא חלק מזה, קשה למצוא את עצמך שם. לי זה היה קשה.

את כבר לא דתייה?

אפרת: יש לי אמונה עיוורת, אבל בדרך שאני בוחרת בה. בלי קשר לדת, הערכים נשמרים.

למה בעצם החלטתם לצאת לטיול הזה?

אופיר: אני יוצא לטיול כדי לרכוש ניסיון כדי שאוכל לעזוב את הבית. טבריה זו חממה. לעבור לתל אביב זה מלחיץ. כל החברים שלי משוחררים ומתים לעבור, אבל מפחדים.

מה זאת אומרת, ממה נובע הפחד?

אפרת: אנחנו תמיד מוקפים במי שידאג ויכוון, בצורה כזאת קשה למצוא לבד את הדרך.

אופיר: עצמאות היתה דבר שפחות הקנו לנו. היה בלגן עם ההורים גם לגבי הטיול, זה לא התנהל בצורה חלקה. היו לי מחשבות לבטל כדי לא להשאיר את המשפחה.

במה זה התבטא חוץ מאשר בעניין הטיול?

אופיר: תיכננתי לעבור לירושלים מזמן, אבל לא היה מקום במלון שתיכננתי לעבוד בו, ויותר מזה לא היה לי האומץ. בעצם, אחת המטרות של הטיול היא לרכוש אומץ לעמוד מול ההורים ולהצליח להעביר להם שאני הולך, בלי שייחרב עליהם עולמם. אני הראשון שעושה את זה במשפחה.

בטבריה אין עתיד?

אפרת: בעיקר אין טעם ללמוד. מה שקרה במלונות למשל, זה שהם הוקמו מזמן, וכל בעלי התפקידים הבכירים שם: מנהל קבלה, מנהל מזון ומשקאות, חשבת שכר — לא באמת למדו, כי פעם היה קל להיכנס לתפקידים. פותחים מלון, את טובה בחשבון? תעבדי.

אופיר: לכן צעיר שהולך ולומד הנדסת בניין וירצה להתקבל לעבודה, לא יוערך בגלל התואר שלו, אלא יבדקו למי הוא קשור ואיך. בכל תחום. מי שמתכנן להישאר בטבריה חושב פעמיים אם להוציא תואר.

אז מה החלום שלכם?

אופיר: למצוא עבודה במקסיקו ולהישאר שם. שומעים הרבה על אנשים שפתחו שם איזה סניף של משהו.

אפרת: עוד עשר שנים דרכון מלא, בעזרת השם, וגם ללמוד. בינתיים אני עובדת במטבח ואוהבת בישול. אולי הטיול יכניס לי כיוון אחר. אבל זו עבודה שלומדים בה המון.

אופיר: סתם הפכו את זה לעבודה שחורה. הרמה יורדת, והרצון לעבוד יורד. תבוא תקלף בצל, גם אם אתה טבח סוג 3 או לא יודע מה.

מה זה סוג 3?

אפרת: זו דרגה שלישית בעבודת מטבח מתוך חמש. אף אחד לא עובר את סוג 3 בטבריה. אין עבודה בטבריה בסוג 5. זה לא מטבח עילי, אין אפשרויות ואין מה לראות.

אופיר (לאפרת): בכל מקרה, לא חוזרים לטבריה, זו לא אופציה אפילו.

זה מעציב אתכם?

אפרת: ברור, זה משפחה וחברים, זה חבל לעזוב מקום כדי לתכנן לעצמנו דרך להמשיך.

ואיך תסתדר בטיול עם הכשרות?

(מצביע על תיק גדול) כל זה אוכל. מג'דרה, פתיתים, מנות חמות, ואני רגוע כי יש המון בתי חב"ד.

אפרת (צוחקת): אני הבאתי רק שקית במבה לטיסה.

אופיר (צוחק): יהיה בסדר, זה לא קלאב הוטל הכל כלול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו