בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"למחרת, כשבאתי לאסוף את הילדה, גיליתי שהיא נעלמה"

48תגובות
סדריק גריאו

סדריק גריאו (43)
גר באוסלו, ממריא לאוסלו

שלום, אפשר לשאול מה עשית בארץ?

הגעתי לישראל כדי לטייל עם חבר.

ומה תעשה בנורווגיה?

אני עובד כעובד סוציאלי עם בני נוער. לשירותי הרווחה בנורווגיה יש הרבה כוח, אתה יכול להוציא ילדים מרשות ההורים. אם הרשויות חושדות שהופעלה כלפי ילד אלימות או התעללות מינית, הילד מועבר לבית מגורים ששייך לרשויות. גרים בו שני מבוגרים ושלושה ילדים. אנחנו, המבוגרים, חיים איתם בין שישה חודשים לשנתיים, ובזמן הזה אנחנו מנסים לעזור להם לשפר את הדינמיקה בינם לבין ההורים. ואז, אם הילדים רוצים והמצב השתפר, הם יכולים לחזור הביתה, ואם לא — ללכת למשפחה אומנת.

עבודה קשה?

אני נמצא עם הילדים שלושה ימים, ואז יש שבוע חופש ואז עוד ארבעה ימים מלאים. כשאני בבית אני איתם 24/7 והכל מתנהל כמו בבית רגיל, אבל המבנה אחר כי הם צריכים דברים אחרים. אלה ילדים שנבגדו על ידי האנשים הכי קרובים להם. חלק מהם נקשרים אלינו וקשה להם לעשות את הצעד הבא ולצאת לעולם. עם חלקם אני נשאר בקשר גם אחרי שהם עוזבים.

קשה גם לך כשהם עוזבים?

זה סיפור ארוך.

אני בעד סיפורים ארוכים.

במקור אני צרפתי. פגשתי אישה בצפון נורווגיה והתחתנו. היא עבדה באו"ם, אז גרנו שנתיים בניו יורק, שנתיים במאוריציוס ועוד שנתיים בסין. הלכתי אחריה. כשהבת שלנו נולדה, הייתי הרבה בבית עם הילדה, אבל זה היה בסדר מבחינתי, שמחתי לעזור לקריירה שלה. כשהילדה היתה בת שש חזרתי איתה לנורווגיה, כדי שהיא תלך לבית ספר ותהיה לה קצת יציבות, ואשתי נשארה לעבוד בבייג'ין. ואז, כשאשתי חזרה לנורווגיה, ההתנהגות שלה היתה בעייתית. פניתי לשירותי הרווחה, שהגיעו ורצו להפריד בינינו, ואני הסכמתי, מיוזמתי, ללכת למלון ללילה אחד. למחרת, כשבאתי לאסוף את הילדה מבית הספר, גיליתי שהיא נעלמה.

אוי ואבוי.

כן, גרושתי לקחה אותה איתה לבייג'ין, היא פשוט חטפה אותה. עירבתי את המשטרה כמובן, אבל אז אשתי יצאה עם הצהרה שאני בכלל לא האבא הביולוגי של הילדה. עשינו בדיקת רקמות וזה אכן היה המצב, אבל מבחינתי זה לא שינה כלום, זו הבת שלי.

ואין מה לעשות?

נורווגיה ארץ נהדרת, אבל מתברר שברגע שאתה לא אבא ביולוגי אין לך שום זכויות. שנה שלמה התמודדתי עם הטראומה הזאת. לאבד ילד זו טראומה. והמכה היתה כפולה בגלל האבהות. הרגשתי נורא, אבל בסוף החלטתי להילחם. כתבתי לרשויות, למשטרה, למשרד הרווחה. פניתי לעורכי דין, אבל נראה שיש פשוט חור במערכת המשפטית. במשך שש שנים גידלתי את הילדה, לא היתה לי עבודה, לא צברתי כסף, חייתי בשביל הבת שלי. לא רציתי להיות מיליונר, היא היתה המרכז שלי. בשלוש השנים האחרונות אני עובד. אני רוצה להגיע לבית הדין של האיחוד האירופי, אבל הכל מסתבך מפני שלגרושתי יש מעמד דיפלומטי. מאז שהיא לקחה את הילדה לבייג'ין היא נעלמה. הדבר היחיד שמצאתי בשלוש השנים האחרונות היה פוסט בפייסבוק מאמא של גרושתי, שבו יש תמונה של שתיהן שותות קפה אחרי שופינג, אני לא יודע איפה.

אני כבר שנתיים משקיע הרבה זמן ומאמץ, אבל אני מרגיש שאין לי מספיק שרירים כלכליים. נראה שבאמת יש בעולם היום שני מעמדות, גם בדמוקרטיות כמו נורווגיה, אלה שיש להם כסף וסטטוס — וכל השאר. הרבה אומרים לי להמשיך הלאה ואני גם מנסה לחיות ואני עדיין רוצה זוגיות, אבל אני לא יכול להפסיק להילחם. אני לא אהיה שלם לעולם בלעדיה.

אני מתגעגע לבת שלי. היא פשוט נעלמה לי לחלוטין ואני מחפש דרכים למצוא אותה. אנשים אומרים לי שאני צריך לכתוב ספר, כדי שאולי יום אחד הבת שלי תקרא אותו. בכל מקרה, הייתי רוצה להגיד לה, הייתי רוצה שהיא תדע, שלעולם לא הייתי נוטש אותה, שזו לא היתה הבחירה שלי ושאני מתגעגע אליה ושולח את אהבתי אליה גם עכשיו. 

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "הגענו מברית המועצות עם הילדים של צ'רנוביל. לאמא שלי לא נתנו לצאת" "נמאס לי כבר לראות אנשים מתים" | "כולם דיברו על היעילות הגרמנית, אבל אני ידעתי את האמת" |  "חזרתי למקסיקו בשבילה, אבל זה לא הסתדר בסוף" 

אמרי גולן

"פרשתי מהלימודים, ואני מבסוט. כיום אני גבר מזיע עם מברגה"

אמרי גולן (29)
גר בתל אביב, נוחת מווינה

שלום, מה עשית באירופה?

נסעתי לבקר את ההורים שלי, שגרים בברלין.

היפוך תפקידים, בדרך כלל ההורים נוסעים לבקר את הילד בברלין.

ההורים שלי עברו לגרמניה לפני 13 שנה, עוד לפני שזה היה באופנה ועוד לפני שהתגייסתי. אחרי הצבא הצטרפתי אליהם לשש שנים, אבל לפני שנתיים חזרתי לישראל.

למה?

כי נכנסתי לדיכאון. חמישה חודשים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

וחשבת שדווקא ישראל תוציא אותך מזה?

לא חשבתי, הייתי כמו חיה פצועה שזוחלת למערה שלה. זו היתה תגובה רפלקסיבית. פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז עשיתי משהו. למדתי אז הנדסת מזון בברלין והתקבלתי לחילופי סטודנטים בטכניון. ובישראל אחרי סמסטר היה שיפור. לא שהמצב היה מזהיר, אבל אמרתי לעצמי שאין סיבה לבדוק אם זה עובד גם בברלין.

אתה יודע מה היה הטריגר לדיכאון?

מעולם לא הצלחתי למצוא סיבות לדיכאון, שכשאני אומר אותן הן לא נשמעות לי... מה המילה שאני מחפש... זה פשוט קרה. אני לא יכול להגיד שזה בגלל שלא הייתי בארץ, אולי זה היה קורה גם כאן. הדיכאון היה נטול הסבר.

והיציאה ממנו מנומקת?

הדבר שהכי עזר לי זה להבין שאני לא יכול לחשוב את דרכי החוצה, שאני לא יכול לפתור את הבעיה באופן קוגניטיבי.

הגעת לבד למסקנה שחפירות לא עוזרות? יפה, הרבה מחקרים היום מגבים אותה.

אי אפשר היה להגיע למסקנה אחרת. פשוט הבנתי שאני נוסע ברכבת הזאת. אבל נסעתי, ונסעתי, והזמן חלף ואז זה עבר, אני לא יכול לזקוף לעצמי שום קרדיט על זה שהדיכאון הפסיק.

אבל למדת בברלין ובטכניון, כלומר תיפקדת.

בברלין אין מינימום שיעורים, אפשר להיות סטודנט 20 שנה בלי לעשות קורס אחד. פעם בשנה ישלחו לך מכתב "מה נסגר איתך?" ואתה תגיד "תעזבו אותי". אחרי שנתיים וקצת פרשתי מהלימודים גם בארץ. אני מבסוט שפרשתי. רק מדי פעם יש העניין הזה של לעמוד מול החברה בלי תואר, וזה מצער, אבל מינורי.

ידוע לך שהיעדר מסגרת מקדם דיכאון.

בשבילי זה ההפך. כשהייתי מחויב להתמודד עם משהו בלי אופציה לבחור, זה היה כמו לתת לדיכאון סטרואידים. זה שיתק אותי עוד יותר.

והיום מה איתך?

בימינו אני גבר מזיע עם מברגה. התחלתי לעבוד בבנייה של רצפות ריקוד לבלט ואני בונה רהיטים ותפאורה לתיאטרון. זה ללא ספק יותר מתאים לי. הרוב המוחלט של החיים הוא חוסר ודאות, ואולי זה הגיל או הסמים או מקום המגורים, אבל חוסר הוודאות משתק אותי. הדרך שלי להתמודד עם חוסר הוודאות בחיים האלה היא להתעסק כמה שיותר בדברים שיש בהם ודאות ולכן יש לי חיבה לעולם הפיזי. לדברים חומריים בעולם הפיזי יש סט חוקים, ואם אתה בקי בו תוכל לתמרן נכון.

אתה הולך לפסיכולוג?

לא. אף פעם לא הלכתי. אני מסתדר לבד. את שני הטי־שירטים שלי אני מכבס בעצמי. 33% כי אני חושב שפסיכולוגיה היא שמן נחשים מודרני, 33% כי אין לי כסף כדי לברר אם אני טועה ו–33% כי אני לא סומך על אנשים אחרים שהם יכולים לעזור לי, אם אני לא מבין מה קורה לי בראש, איך מישהו אחר יבין.

לפעמים אנשים מבינים. חברים.

יש לי שני חברים שאוהבים אותי מספיק כדי לסבול אותי. אני מזיין להם את את המוח כל הזמן, ואני מרגיש שהאהבה בינינו חזקה מספיק כך שאני לא צריך לנחש מה יקרה. זה די מרגיע אותי. יש לי לפחות פנטזיה של ודאות. אגב, בדיוק ראיתי עכשיו את הסרט "הנוקמים — סוף המשחק".

תומר הצלם: בלי ספוילרים.

אמא של ת'ור אומרת לו: "אנחנו לא אמורים למדוד את עצמנו לפי האנשים שאנחנו אמורים להיות, אנחנו אמורים לראות איזה אנשים אנחנו עכשיו ומה עושים מכאן הלאה". זה פאקינג אחלה ציטוט. תראה מי אתה כרגע ואיך אתה עובד עם זה. זו חוכמת עוגיית המזל שלי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו