"הטכנולוגיה יכולה להיות אכזרית. העתיד יהיה עוד יותר מדכא"

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
צילום: מגד גוזני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דריל נובק
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
צילום: מגד גוזני

דריל נובק, 37
מתגורר בטורונטו, נוחת מטורונטו

שלום, פעם ראשונה בים?

זו הפעם הראשונה שלי בישראל. שמחתי להוסיף אותה לרשימה.

איזו רשימה?

ספרתי לא מזמן, והתברר לי שהייתי ב–31 ארצות שונות. חוץ ממדינות אירופיות למיניהן, יצא לי להיות גם ברואנדה, זמביה, קמבודיה, תאילנד והונדורס. הייתי כבר במזרח התיכון בעבר, אבל זה היה לפני הרבה מאוד זמן.

איפה ?

יצא לי ומתילהיות במצרים, ועוד בימי ההפיכה. בכלל, יצא לי להגיע כמה פעמים למקומות כאלה, ואני חייב להגיד שלמצוא אזור כזה ולטוס אליו זה משתלם, הטיסות מאוד זולות (צוחק).

לא פחדת?

יש הבדל גדול בין מה שרואים בחדשות למה שמתרחש כשאתה מגיע לשטח. בחדשות תמיד יתמקדו בקונפליקט ויראו אנשים עומדים ומפגינים וזה ייראה כמו מחאה רצינית, אבל אז אתה מגיע, מסתובב במקום עצמו בערב ואנשים פשוט מסתובבים ברחוב והולכים לאכול, כי עדיין צריך לחיות את היומיום.

יש מקום שנמצא ברשימת המשאלות שלך?

החלום שלי הוא להגיע לטיבט, אני חושב שהרבה מזה קשור לאשתי. היא רוצה לטפס על ההימלאיה ואני אוהב את הרעיון. אבל אנחנו מטיילים בדרך כלל בחורף, ואני לא בטוח אם זה זמן טוב להיות בהרים.

למה דווקא בחורף?

יש משהו מדכא בחורף בקנדה. אתה כל הזמן בבית, אלא אם תעטוף את עצמך בציוד רציני.

אז באת לישראל לברוח מהקור, או כי הטיסות זולות?

אני כאן לעסקים. אני עובד באבטחת סייבר.

מה קורה באמת עם הביטחון ברשת? המחשב שלי כל זמן מתריע ואני לא מתייחסת.

אנשים בדרך כלל מכירים דברים כמו "פישינג מייל", כשמישהו פונה אליך ואומר "אני בטיול ואני תקוע, אתה יכול לעזור לי עם כסף?" אבל בניגוד לאדם הרגיל אני רואה עד כמה יותר אכזרי וגדול זה יכול להיות.

אכזרי זו מילה מלחיצה.

יש קונפליקט גלובלי, מירוץ חימוש שכמעט מוכחש, והמצב רק מסלים. אפילו הפישינג מייל משתכלל. יש תוכנות בינה מלאכותית שיכולות להיכנס לך לקבצים, לעשות סימולציה ולדבר אליך בקול של מישהו שאתה מכיר. אפשר לזייף שיחות שלמות, שלא לדבר על תמונות ועל וידיאו. נכון שהמומחים יכולים להבחין בין אמיתי למזויף, אבל אם הזיוף מגיע לפייסבוק זה כבר לא כל כך משנה כי הנזק נעשה.

אתה נשמע מודאג.

אני מודאג. אני חושב לאן הדברים הולכים ומודאג מעיוות המידע. אנחנו נמצאים בצומת בהקשר של מהי אמת. יש ארגונים גדולים שפועלים בנדון, אבל אף אחד לא סומך עליהם.

אתה עובד בארגון כזה?

אני עובד בצד של התאגידים, והם מודאגים מגניבת כסף או מידע. אבל עבדתי גם בסטארט־אפים, ואני מעדיף חברות גדולות עם יכולת לייצר אימפקט אמיתי. נכון שהמניע שלהן כלכלי, אבל מעולם לא עבדתי בארגון שהרגשתי שהוא מרושע. מה גם שחברות גדולות תמיד נמצאות תחת פיקוח, בעוד שדווקא בחברות סטארט־אפ קטנות קל הרבה יותר להעביר דברים מתחת לרדאר. אבל הטכנולוגיה נעה היום כל כך מהר, אז יש עוד הרבה דברים שיכולים לקרות וקורים. יכול להיות שיהיה עוד יותר מדכא בעתיד.

העתיד מפחיד אותך?

אני לא מפחד ממחשבים, אני לא מדור האיקס ולא מילניאל מהדיגיטל נייטיבז שנולד עם טאבלט ביד. אני בדיוק מהדור שראה את כל זה קורה, וזו פרספקטיבה מיוחדת. נכון שלפעמים אני מרגיש שיש לי הלם עתיד, אבל נראה לי שרוב ההתקדמות מתנקזת לעולם הווירטואלי ולא לאמיתי. בדור שלי חשבנו שבעתיד, כלומר עכשיו, יהיו כבר אנשים שיחיו על הירח.

שלא לומר מכוניות מרחפות.

טסלה דוחפת קדימה, אבל זה לא מה שדמיינו בשנות ה–80, כך שאין דרך לדעת מה יקרה. בינתיים ההתקדמות הטכנולוגית לא מתרחשת בעולם האמיתי, אלא באפליקציות וברשת. התנועה היא פנימה, לא החוצה. 

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "יש בסינגפור המון קנסות ופולשים לך למרחב הפרטי, אבל מזג האוויר טוב" "הייתי נוסע לכבות את האש באוסטרליה, אבל אני חייב להתפרנס"

בריאן פירסון

"העבודה פירקה לי את המשפחה, אבל אני לא יכול להפסיק"

בריאן פירסון, 67
מתגורר בקפריסין, ממריא לקפריסין

שלום, אפשר לשאול מה עשית בארץ?

עצרתי פה בדרך. ביקרתי אצל הילדים שלי בדרום אפריקה בחג המולד, ועכשיו אני חוזר הביתה. אני במקור משם, אבל גר בקפריסין כבר הרבה שנים.

איך הגעת מדרום אפריקה לקפריסין?

אני עיתונאי והייתי עיתונאי בסוכנות ידיעות. דרך העיתונות הגעתי לפריז, להודו, למזרח התיכון, לעיראק ולאפגניסטן אחרי 9/11, בדיוק התחילו להפציץ כדי להוציא את הטליבאן מקאבול. אפילו הייתי בעזה ממש בתחילת האינתיפאדה הראשונה. בסוף הגעתי גם לקפריסין, הכל במסגרת העבודה. יצא לי לכתוב על הרבה מקומות בעולם, כי בסוכנות חייבים לעזוב כל מקום אחרי ארבע שנים. אם אתה נשאר יותר מדי זמן במקום אתה נטמע בו ומפסיק להסתכל על הנושא מזווית ראייה רעננה. אבל אני לא בטוח שהזיכרונות שלי מעניינים מישהו.

הם מרתקים. היה נושא שהתמקדת בו?

מי שמסקר מדינה עבור סוכנות ידיעות כותב על כל מה שקורה באזור: פוליטיקה, כלכלה, אפילו ספורט, אבל יצא לי להיות הרבה פעמים באזורי מלחמה. זה לא שאהבתי כל כך את כל הבנג־בנג־בנג, היה לי יותר חשוב לחפש גיבורים לא צפויים כמו מורה שמסתיר את הילדים בזמן מלחמה כדי ללמד אותם.

נראה שהיו רגעים שבהם העבודה היתה מסוכנת.

לא הרגשתי שאני באמת בסכנה. הסיכוי שיקרה לי משהו רע היה מיליון לאחד, כי גם במקום לא טוב צריך להיות בזמן לא טוב כדי שיקרה לך משהו. ממילא הכל יכול לקרות בחיים האלה. המון אנשים מתים על הכביש, אבל אתה לא מרגיש בסכנה כשאתה נוהג ברכב שלך.

איזה סיפור נשאר איתך?

הייתי בקשמיר אחרי רעידת האדמה (ב–2005). בכל מקום היה בלגן, אנשים גרו באוהלים ופשוט נכנסתי לאוהל לראות מי נמצא בו. עברתי מאדם לאדם ושאלתי מי אתה? מה קרה? מה עשית? איך היו חייך? היתה שם אישה אחת בפינה שהגעתי אליה ממש בסוף, שאלתי אנשים למה היא שם והתברר שהיא בדיוק ילדה. זה היה התינוק הראשון שנולד אחרי רעידת האדמה, כמו פרח שנפתח אחרי הגשם. היה שם אושר אמיתי, גם בשבילי, כי יכולתי להתמקד בחיים ולא במוות.

אפילו התקציר שלך עכשיו מרגש.

אם אתה בנאדם כותב, כשאתה אוהב את המילה ולשחק איתה, אתה לא רוצה להפסיק עם זה אף פעם.

אתה עדיין כותב?

כפרילאנס, לכל מיני מגזינים ולאתרים עסקיים ברשת. אני חלק מכלכלת הגיגים, פחות חוזים, יותר משימות קצרות, לשם הדברים הולכים. אני כותב מאמרים כמו איך בקבוק המים הזה הגיע הנה, מאיפה המים, מאיפה הפלסטיק? הכל השתנה מאוד. לא תמיד זה הכי כיף, אבל התאמתי את עצמי. אם אתה רוצה להיות עיתונאי אתה צריך להסתגל.

געגועים לפרינט?

זה שונה מאוד מהחוויה של כתיבה בעיתון מקומי בעיר קטנה. אני עוד זוכר איך זה היה לכתוב על ראש העיר או על איזה צ'ק מיוחד שנותנים כפרס למישהו או על איזה פושע קטן. אהבתי את התקופה הזאת, גם כי זה היה מודפס וראיתי את השם שלי וגם כי אנשים היו מתקשרים ואומרים לי "כתבת ככה וכתבת ככה", היתה השפעה למילה והיתה תקשורת ישירה עם הקוראים.

היום יש טוקבקים.

אנונימיים לרוב, ואני לא מרגיש שיש לי באמת אינטראקציה עם הקוראים. אני עדיין קורא את העיתון שלי כל יום בנייר. גדלתי בעיתונים ואני אוהב אותם, היה לי מזל גדול לתפוס את זה כשעוד היה נייר. יש לי מזל שאני כותב היום.

נשמע כמו חיים טובים.

הבעיה היא שכשאתה עיתונאי מהסוג שלי, אתה לא נמצא הרבה עם המשפחה. הנישואים שלי התפרקו בגלל זה, והילדים שלי סבלו כי לא הייתי הרבה בבית. דיברנו על זה עכשיו בביקור, זה מאוד מעובד בינינו. עשינו קמפינג ודיברנו הרבה. אני מנסה לבלות איתם הרבה זמן היום, ואני מקווה שהם סולחים לי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ